פסק-דין בתיק ע"א 2872/07

ערעור על פסק דינו המשלים של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן ביום 24.05.07, על ידי כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי בת.א. 153751/02, במסגרתו נקבע כי המערערת לא סתרה את החזקה לפיה תניית הפטור שבהסכם בין הצדדים היא תנאי מקפח בחוזה אחיד, ובהתאם נותרה בעיניה הקביעה כי היא נושאת במלוא האחריות לנזקי המשיב 1, ועליה לשפות את משיבה 2.

תמצית העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         בין המערערת, החברה לפיתוח טבריה בע"מ (להלן: "המלון" או "המערערת"), לבין משיב 1, יהושע כהן (להלן: "כהן"), הוסכם, בכתב, כי בתמורה לתשלום חודשי תעגון סירה שבבעלות כהן במעגן כלי השייט שהפעיל המלון, והוא יקבל  שירותי שמירה.

מערערת 2, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") ביטחה את הסירה בביטוח כלי שייט במועדים הרלוונטיים.                   

2.         ביום 12.08.01 התדרדרה הסירה ממקומה ונגרם לה נזק (להלן: "האירוע"), שהוערך על ידי שמאי מטעם הפניקס בסך של 30,795 ש"ח.

3.         כהן תבע את הפניקס ואת המלון בגין נזקים אלה, וכן תבע את המלון להשבת דמי המנוי (על כך למעשה אין מחלוקת) ולקבלת פיצוי עונשי או פיצוי בגין עוגמת נפש (דרישה שנדחתה על ידי בית משפט קמא). המלון טען כי אין הוא אחראי לנזקים, וכי בכל מקרה אין לחייבו בתשלום כלשהו לאור תניית פטור מאחריות שבהסכם בין הצדדים. הפניקס טענה כי אין לחייבה בתשלום לכהן, שכן הסעיף המעניק למלון פטור מאחריות שולל ממנה את זכות השיבוב, ומהווה הפרה של הפוליסה. בנוסף, הגישה הפניקס הודעת צד ג' כנגד המלון בטענה כי המלון התרשל בשמירה על הסירה, ועל כן בכל מקרה, אם תחוייב הפניקס בתשלום, על המלון לשפותה בכל סכום בו תחוייב.

4.         בית משפט קמא קבע בפסק דינו מיום 04.08.05 (להלן: "פסה"ד הראשון") כי לא הוצג הסכם הרלוונטי למועד האירוע, וכי כל שהוצג הוא הסכם שתוקפו פג ביום 31.03.00, שאכן כלל בסעיף 4א תניית פטור מאחריות (להלן: "ההסכם הראשון" או "ההסכם";   נספח ח' לתיק מוצגי המלון). בנוסף צורף מכתב מיום 15.3.01 מהמלון לגבי המשך ההתקשרות, בו צויין כי המלון צפוי לעבור שיפוצים (להלן: "המכתב"; נספח א' לתיק מוצגי כהן). אל המכתב צורף נוסח הסכם, שלא נחתם, ושכולל גם הוא את תניית הפטור בדומה לזו המופיעה בסעיף 4א להסכם הראשון.

בית משפט קמא בפסה"ד הראשון ציין כי בהתחשב בכך שלא הוצג הסכם חתום למועד האירוע, ובהתחשב בעובדה שבשנת 2001 עבר המלון שיפוצים שיש בהם כדי להשפיע על ההסכמות שהיו בעבר בין הצדדים, לא יכול המלון להסתמך על נוסח ההסכם הראשון או על המכתב, וכי "אין יסוד לטענתו של המלון, כי הוא פטור מאחריות לנזק שאירע לסירה, לאור תניות הפטור הכלולות בהסכם". יצוין, כי לאור מסקנה זו קבע בית המשפט כי אין צורך לדון במחלוקת האם מדובר בתנאי מקפח בהסכם אחיד.

בדונו בשאלה אם התרשל המלון, בית המשפט קבע כי בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, החל במקרה זה, היה על המלון להוכיח כי לא התרשל, והמלון לא עמד בנטל זה. מסקנתו של בית המשפט הייתה כי: "הנזק אירע כתוצאה מהתרשלות המלון בעיגון גלגלי הסירה כהלכה, ואי התחשבות מספקת בתנאי השטח בו עגנה הסירה". בית המשפט הטיל על המלון, בהיותו שומר שכר, אחריות מלאה לנזק, וחייב את המלון ואת הפניקס לפצות את כהן בגין נזקי הסירה.

בית המשפט קיבל את הודעת צד ג' שהגישה הפניקס, וחייב את המלון, האחראי הבלעדי לנזק, לשפות אותה בגין כל סכום שישולם על ידה מכוח הפוליסה.

5.         הערעור שהגיש המלון על פסה"ד הראשון (ע"א 2673/05), התקבל על ידי בית המשפט המחוזי (השופטת הילה גרסטל, השופט עוזי פוגלמן והשופט אילן ש' שילה), שקבע כי על אף שלא היה הסכם חתום במועד האירוע, הרי ש "בנסיבות העניין שלפנינו, אין ספק בדבר קיומה של גמירות דעתם של הצדדים, הנלמדת מהתנהגותם בפועל; להעדר החתימה על הסכם המאריך את תוקפו של ההסכם הראשון אין משמעות של ממש לעניין הקביעה האם הוסדרו יחסיהם של הצדדים בהסכם בתקופה הרלוונטית לתביעה". בית המשפט קבע כי תנאי ההסכם הראשון, ובכלל זאת תניית הפטור שבסעיף 4, הוארכה וחלה גם לתקופת האירוע, שכן גם כהן הודה כי השיפוצים לא השפיעו על עגינת הסירה.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ההסכם הוא הסכם אחיד, וכי חלה על התנאי שבסעיף 4 להסכם הראשון החזקה שבסעיף 4.1 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים") כי הוא תנאי מקפח. לפיכך, קבע בית המשפט, כי נטל הראיה להוכיח כי לא מדובר בתנאי מקפח מוטל על המלון (על כך למעשה אין מחלוקת), וכי מאחר ומדובר בהכרעה עובדתית יש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא שיכריע בשאלה האם המלון הצליח לסתור את החזקה, ובהתאם יקבע לגבי כל השאלות שבמחלוקת: האחריות לנזק, האם כהן הפר את הפוליסה בכך שהסכים לתניית הפטור, האם הפניקס ידעה על תנייה זו, והאם יש לקבל את הודעת צד ג'.

6.         בפסק דינו המשלים, הוא פסק הדין נשוא ערעור זה, קבע בית משפט קמא  כי המלון לא סתר את החזקה לפיה תניית הפטור שבסעיף 4 להסכם הראשון היא תנאי מקפח בחוזה אחיד, ולא הוכיח כי מדובר בתנאי סביר והגון. בית המשפט קבע כי במסגרת תניית הפטור ביקש המלון "להשתחרר באופן גורף מכל אחריות ונזק, מכל מין וסוג שהוא - בין אם נזק גופני ובין אם נזק רכושי, בין אם נזק שייגרם כתוצאה מהתרשלותה ובין אם נזק שייגרם כתוצאה מהתרשלותו של גורם אחר", וקבע כי "אין מדובר בתנאי סביר והגון". בהתאם לכך, ולאור קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בפסה"ד הראשון, לפיו המערערת התרשלה - התוצאה על פי פסה"ד הראשון לעניין האחריות והשיפוי עומדת בעינה.

טענות הצדדים בערעור

7.         לטענת המלון, שגה בית משפט קמא כשקבע כי לא הוכח שמדובר בתנאי סביר, וכשקבע כי משביקש המלון להשתחרר מאחריות מכל מין וסוג שהוא באופן גורף מדובר בתנאי בלתי סביר ובלתי הגון. לטענת המלון, הוכח כי לא מדובר בתנאי מקפח, וכי יש בתניית הפטור נשוא הדיון הגיון כלכלי ברור של חלוקת סיכונים, כמקובל בהתקשרויות מסוג זה, כי על פי הפסיקה אין כל מניעה לערוך תניות מסוג זה, מה גם שכהן הסכים לתנאי זה הסכמה מלאה ומודעת.

לטענת המלון, היה על כהן להביא לידיעת הפניקס את דבר קיומה של תניית הפטור, ובכל מקרה היה עליו לדאוג כי המלון יהיה מוטב בפוליסה. לטענתו, אין להטיל עליו כל אחריות לנזק, ואין לחייב אותו בפיצויו של כהן או בשיפוי הפניקס.

8.         לטענת הפניקס, בית משפט קמא קבע בצדק, כממצא עובדתי, כי המלון לא סתר את החזקה כי תניית הפטור היא תנאי מקפח ולא הוכיח שמדובר בתנאי סביר, והלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות כגון אלה.

בכל מקרה, טוענת הפניקס, כי תניית הפטור הגורפת נעדרת כל הגיון כלכלי וכי אין לקבל את טענת המלון (שנטענה לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית אסורה) כי ההיגיון הכלכלי בא לידי ביטוי בכך שכנגד הפחתת עלות שירותי העגינה נושא כהן בתשלום עלויות הביטוח, זאת מאחר ואין כל יחס סביר בין הסיכון לתמורה במקרה זה, מה גם שבפועל המלון לא הפחית את עלות שירותי העגינה.

לחילופין, טוענת הפניקס, כי היה וייקבע כי אין מדובר בתנאי מקפח, הרי שיש לקבוע כי כהן הפר את הפוליסה בכך שלא יידע אותה לגבי תניית הפטור השוללת את זכות השיבוב שלה, ועל כן אין לחייב אותה בתשלום לכהן. עוד היא טוענת כי על פי הדין האנגלי החל במקרה זה, כהן הפר את חובת תום הלב וחובת הגילוי כלפיה וגם מטעם זה היא פטורה.