פסק-דין בתיק ע"א 2703/07

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

           מונחים בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ש' דברת) לחייב את המערער, מר דוד פישר (להלן: פישר) בסך של 61,836,894 דולר מתוך חובות חברת ס. דנהיל תעשיות כלליות בישראל בע"מ (להלן: החברה). החלטה זו ניתנה לאחר שהדיון בתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לשם קביעת גובה חיובו של פישר.

רקע

1.        החברה נוסדה לשם הקמת תשלובת של ארבעה מפעלים תעשייתיים בבאר-שבע (להלן: התשלובת), והיא נטלה הלוואות בסדר גודל של כ-130 מיליון דולר לצורך כך. הלוואות אלה לא שולמו על-ידי החברה, שכן היא נקלעה לחובות ולבסוף פורקה. לצורך פירוק החברה מונה עו"ד צבי יוכמן, הוא המשיב שלפנינו (להלן: המשיב או המפרק). עיקר חובותיה של החברה הוא כלפי "Banco di Napoli" (להלן: הבנק) אשר העניק לחברה הלוואה, וכלפי מרכז ההשקעות, אשר העניק לחברה "מענקי השקעה" (מענקים שניתנו על-ידי הממשלה בגין השקעה באיזורים מסויימים, ושהיום החברה חבה בהשבתם). בפסק-דין קודם של בית המשפט המחוזי, חויב פישר בחובות החברה לנושיה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה). חובות אלה נוצרו, כך נקבע, עקב מעשי מרמה שונים שביצע פישר והם שהובילו בסופו של דבר לפירוק החברה.

            פישר ערער על חובו האישי לבית משפט זה; הערעור נדחה לעניין עצם החבות, אולם התקבל, בחלקו, לעניין קביעת גובה החבות (ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (טרם פורסם, 11.4.2005) (להלן: פסק הדין הראשון)). בפסק הדין הראשון נקבע כי בקביעת שיעור חבותו של פישר, יש להביא בחשבון נתונים מסוימים אשר לחלקם לא ניתן משקל מספק, וחלקם לא הובררו עד תומם (פסקה 31). בין נתונים אלה ניתן למנות את שיעור חבותם של הגורמים הנוספים המעורבים בפרשה, ובהם שותפו של פישר למעשה התרמית - מר אלן כץ (להלן: כץ) והגורמים המייעצים לנושיה המרכזיים של החברה - חברת פדימי (להלן: פדימי) ופרופ' בן שחר. אלה האחרונים מסרו חוות-דעת לנושים קודם שהעבירו כספים לחברה, ובדיעבד התברר כי חוות הדעת היו חסרות בסיס. ודוק: בית המשפט לא נתבקש להטיל חבות אישית על הגורמים האחרים מכח סעיף 373 לפקודה, אלא אך לקבוע את מידת אחריותו של פישר, ביחס לאחריות של הגורמים האחרים. נתונים נוספים אשר נקבע כי יש להביא בחשבון הם: אופן ניהולה של החברה; ההשקעות שהושקעו בה (מתוך ההלוואות ובכלל), שווי הנכסים הקיימים בתשלובת; וקיומו או היעדרו של כיסוי ביטוחי מטעם התאגיד הממשלתי האיטלקי "SACE" (להלן: סצ'ה) לחוב העיקרי של החברה, הוא החוב לבנק. בנוסף לכך, נקבע כי ראוי שהוכחות החוב שהוגשו על ידי הנושים השונים יובאו לעיונו של בית המשפט המחוזי בכדי שזה יוכל לאמוד אל נכונה את הסכום שבו חב המערער באופן אישי. לשם בירור מכלול עניינים אלה, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

2.        בית המשפט המחוזי בחן את הנתונים האמורים אחד לאחד. באשר לחבותו של כץ, קבע בית המשפט כי יש להעמיד את אשמו על 25% מהנזק שנגרם לנושים. זאת, בגין תרומתו למצגי השווא ומעשי המרמה שנעשו על ידי פישר. בגין אחריותה של פדימי, קבע בית המשפט כי יש לנכות מאחריותו של פישר 5% נוספים. נקבע כי אף שפדימי לא היתה שותפה למרמה, הרי שנציגיה ביקרו במקום שבו הוקמו מפעלי התשלובת, ודיווחו לבנק על נתונים שהתבררו כבלתי נכונים. בגין חבותם של שאר הגורמים, וביניהם פרופ' בן שחר, לא מצא בית המשפט קמא להפחית משיעור חבותו של פישר. זאת, כך נפסק, מהטעם שלא הונחו בפניו נתונים שעליהם ניתן לבסס את חבותם של גורמים אלה. בית המשפט ציין לעניין זה שגם בפעם הזו, כמו גם בגלגולו הקודם של התיק בבית המשפט המחוזי, בחר פישר שלא להתייצב בעצמו לעדות, ואף לא ביקש לחקור את הגורמים האחרים.

3.        באשר להשקעות הכספים ושווי הנכסים שהושקעו בתשלובת קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן לקבוע בוודאות את שווי ההשקעה האמיתי בתשלובת. על-פי הדו"חות שהוגשו על ידי הצדדים, שווי זה לא עלה על 47 מיליון דולר. נתון נוסף שהיה על בית המשפט המחוזי לקבוע הוא שווי הנכסים שמומשו ושנותרו למימוש. על-פי תסקירו המשלים השני של המפרק שהוגש לבית המשפט קמא, שווי נכסים אלה הוא 9.7 מיליון דולר. לפיכך, קבע בית המשפט בדרך של אומדנא את שווי ההשקעות בחברה בניכוי הנכסים שמומשו, ושנותרו למימוש, והעמידו על סך של 25 מיליון דולר.

4.        מכאן פנה בית המשפט המחוזי לבחינת תביעות החוב שהוגשו למפרק על-ידי הבנק ועל-ידי מרכז ההשקעות. בית המשפט המחוזי קבע כי תביעת החוב של הבנק עמדה על 86 מיליון דולר, אך צוין בה שגובה החוב הכולל הוא 116 מיליון דולר. ההפרש בסך 30 מיליון דולר מייצג את ערכן המוערך של בטוחות שהועמדו לטובת הבנק. הבנק ציין בתביעת החוב כי הוא מתכוון לממש את הבטוחות ועל-כן תביעתו אינה כוללת את ערך הבטוחות. בית המשפט המחוזי קבע כי הבנק ומרכז ההשקעות כרתו הסכם לשיתוף בשעבודים וחלוקת התמורה (להלן: הסכם השיתוף), הסכם אשר קיבל את אישורו של המפרק ושל בית המשפט. בהסכם זה נקבע כי הבנק ומרכז ההשקעות מעמידים את הבטוחות, שניתנו להם מהחברה, לטובת המפרק על-מנת שזה יממשם, ויעביר להם את תמורת המימוש. מכך הסיק בית המשפט קמא כי הבנק ויתר על נשייתו המובטחת וכי משכך הוא זכאי להיפרע בגין 116 מיליון דולר. באשר לתביעת החוב של מרכז ההשקעות, קבע בית המשפט המחוזי כי זו עומדת על סך של כ-7 מיליון דולר בלבד. עוד הוא קבע כי לא ניתן לאשר חוב נוסף של החברה למרכז ההשקעות, בגין מענקי ההשקעה שהעניק לאחד ממפעלי התשלובת (מפעל השיש) בסך של כ-7.5 מיליון דולר. חוב זה לא נכלל בתביעת החוב כיוון שבעת הגשתה, לא בוטל כתב האישור שניתן למפעל זה. כל עוד לא בוטל כתב האישור, כך קבע בית המשפט, לא התגבש החיוב להשיב את מענקי ההשקעה. בית המשפט הוסיף ואמר כי אמנם מרכז ההשקעות ציין בתביעת החוב שהגיש כי הוא שומר לעצמו את הזכות להגיש תביעת חוב נוספת בגין חוב נוסף זה, אך בפועל זכות זו לא מומשה. לפיכך, כך נקבע, לא ניתן לחייב את פישר מעבר לסכום שנתבע בתביעת החוב.

5.        הנושא האחרון אשר הועמד לבחינתו של בית המשפט קמא, הוא שאלת קיומו של כיסוי ביטוחי לחובות הבנק. על כך נכתב בפסק הדין הראשון: "המערער טוען כי סצ'ה שילמה לבנק את דמי הביטוח, בשיעור של 85% מסכום ההלוואה, ולא הגישה הוכחת חוב. עניין זה לא הוברר בפנינו, וראוי כי ייבחן על-ידי בית המשפט המחוזי. לעובדה זו עשויה להיות השפעה ניכרת על היקף חובותיה של החברה, וממילא - גם על היקף חבותו של המערער" (פסקה 31). ואכן, כמבואר בפסק-דינו של בית המשפט קמא, במהלך הדיון לפניו כבר לא הייתה מחלוקת כי אכן סצ'ה שילמה לבנק סכום של כ-88 מיליון דולר. נותרה לבירור שאלת משמעותו של תשלום זה לגבי חובות החברה, ולגבי חבותו של פישר. בין היתר, התעוררה השאלה אם החברה עצמה הייתה המבוטחת בפוליסה, או שמא היה זה הבנק, ושאלת נפקות הדבר. הצדדים הגיעו להסכם דיוני, בהמלצתו של בית משפט זה (רע"א 11563/05 פישר נ' יוכמן (טרם פורסם, 9.3.2006)), לפיו המפרק ופישר ייפגשו עם הגורמים הרלוונטיים באיטליה. בעקבות פגישות ובירורים אלה הגיש המפרק את פוליסת הביטוח, וכן הוגשו מסמכים ומכתבים נוספים בדרך של צירופם לסיכומי המפרק. פישר התנגד לצירוף המסמכים לסיכומים ולהגשת פוליסת הביטוח על-ידי המפרק. לעומת זאת, הוא ביקש להגיש מסמך אחר, אשר גם הוא נחזה להיות הפוליסה (מש/92). במהלך הדיון, וטרם שהוגשו הסיכומים, הוגש לבית המשפט גם מכתב אשר התקבל מנציגי סצ'ה והבנק, בעקבות ביקור הצדדים ברומא, ו"בא להבהיר את מערכת היחסים בין סצ'ה לבנק" (מב/2). במכתב זה נכתב שלפי הסכם שנערך בין הבנק לבין סצ'ה, הרי שלאחר שיקבל הבנק את כספי הביטוח מסצ'ה, הוא ימשיך לפעול לקבלת הכספים מהחברה כנאמן של סצ'ה. בית המשפט המחוזי התיר את הגשת המכתב, חרף התנגדותו של פישר, וקבע כי הצדדים יטענו לגבי משקלו הראייתי בסיכומיהם. משפישר לא טען לעניין זה בסיכומיו, מצא בית המשפט כי ניתן לקבוע, על בסיס המכתב, כי זכות הפיצוי של סצ'ה הוקנתה לבנק, וכי הבנק משמש כנאמנה בתביעת החוב. משכך, קבע בית המשפט, לא נדרשה סצ'ה להגיש תביעת חוב חדשה. עוד נקבע כי מסמך מש/92 שהוצג על-ידי פישר, איננו הפוליסה האמיתית וכי המבוטח בפוליסה הוא הבנק ולא החברה. עוד הסתמך בית המשפט המחוזי על עדות מנהל הבנק בתקופה הרלוונטית, שהעיד מטעם פישר. מנהל הבנק, כך נקבע, "תירגם את הפוליסה" והעיד שלסצ'ה קמה זכות סוברוגציה אוטומטית על-פי האמור בה. לפיכך, קבע בית המשפט, תשלום תגמולי הביטוח לבנק לא השפיע על שיעור חובה של החברה, וחובו של פישר נותר בעינו. סוף דבר, העמיד בית המשפט המחוזי את חובו האישי של פישר על סך של כ-61 מיליון דולר.

טענות הצדדים בערעורים

6.        השגתו המרכזית של פישר במסגרת הערעור היא כנגד הקביעה שלסצ'ה זכות חזרה כלפי החברה בגין הכספים ששילמה לבנק. בעניין זה מעלה פישר מספר טענות. ראשית, טוען פישר כי מטרת הנסיעה לרומא הייתה אך לברר אם שילמה סצ'ה כספים לבנק, אם לאו. לטענת פישר, הן בבית המשפט והן בין הצדדים לא עלתה השאלה "מהי משמעות התשלום מבחינת מערכת היחסים שבין הצדדים" - אליה נדרש בית המשפט קמא בהחלטתו. מכאן, טוען פישר, שאין מקום להידרש לטענות ולמסמכים שהובאו בנוגע למערכת היחסים שבין הצדדים. משנמצא כי סצ'ה אכן שילמה לבנק, כך טוען פישר, תם הבירור והדיון בעניין. שנית, סבור פישר כי לא היה מקום להסתמך על המכתב (מב/2) שנשלח מאת הבנק וסצ'ה, אלא לעניין סכום התשלום שהועבר מסצ'ה לבנק. לשיטתו, מדובר בעדות סברה שלא הוגשה על ידי עורכה. פישר סבור כי בניגוד לקביעת בית המשפט, הוא התנגד מפורשות לקבלת המכתב בעת שהוא הוצג. שלישית, פישר גורס כי גם במישור המהותי אין לסצ'ה זכות שיפוי כלפי החברה. לעמדתו, החברה היא המוטבת לפי הפוליסה והיא זו ששילמה את הפרמיה עבור הביטוח. לסצ'ה, כך נטען, לא יכולה להיות כל אפשרות לחזור בתביעת שיבוב אל "מוטבת" הפוליסה. בעניין זה מבקש פישר להסתמך על מסמך מש/92 אשר לטענתו הוא הפוליסה האמיתית. רביעית, פישר טוען כי זכות הסוברוגציה של סצ'ה לבנק לא הוכחה, וכי נדרשה הוכחה פוזיטיבית של הדין הזר על-מנת לקבוע כי קיימת זכות כזו. חמישית, כך גורס פישר, גם אם לסצ'ה יש זכות תביעה כלפי החברה, והבנק הוסמך לשמש כנאמן לצורך מימושה, הרי שנדרשת הגשת תביעת חוב חדשה על ידי הבנק בשם סצ'ה, וזו לא הוגשה. בנוסף, טוען פישר, המפרק עצמו לא היה מודע לקיומו של יפוי כוח שניתן לבנק על-ידי סצ'ה, והוא טען לכל אורך הדרך כי סצ'ה לא שילמה לבנק ולא הגישה תביעת חוב.

7.        פישר משיג גם על קביעת גובה תביעת החוב של הבנק. לטענתו היה מקום להעמיד את תביעת החוב של הבנק על סך של כ-86 מיליון דולר בלבד, ולא על הסכום שנקבע - כ-116 מיליון דולר. פישר טוען כי בתביעת החוב שהגיש הבנק, צויין במפורש כי אף שהחוב הכולל של החברה לבנק הוא בסך של 116 מיליון דולר, הבנק מעמיד את תביעת חובו על סך של 86 מיליון דולר בלבד, וזאת כיוון שביקש להיפרע מהבטוחה שברשותו, בהתאם להוראות תקנה 84 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985. פישר סבור כי אין בהסכם השיתוף שנערך בין הבנק לבין מרכז ההשקעות משום "ויתור" על זכותו של הבנק כנושה מובטח, שכן מדובר בהסדר פנימי בין שני נושים מובטחים.

8.        המפרק, מנגד, סבור כי כפי שקבע בית המשפט קמא, מטרת הפגישה ברומא הייתה, בין היתר, לבדוק כיצד משפיע תשלום כספי הביטוח על זכויות סצ'ה והבנק כלפי החברה. לטענתו, התנגדותו של פישר להגשת המסמכים הנוגעים למשמעות התשלום היא חסרת תום לב. המפרק מוסיף וטוען כי זכות הסוברוגציה של סצ'ה הוכחה, בין היתר, גם באמצעות עדותו של מנהל הבנק בתקופה הרלוונטית, שהעיד, כאמור, מטעם פישר. עוד טוען המפרק כי מנהל הבנק העיד כי הבנק הוא המבוטח על פי הפוליסה, ולא החברה. המפרק סבור כי לאי הגשת תביעת חוב מטעם סצ'ה ישנו הסבר מניח את הדעת: סצ'ה מינתה את הבנק למיופה כוחה לגביית החוב מהתשלובת - כפי שמקובל במקרים מעין אלה באיטליה. באשר לטענה לפיה המפרק עצמו הכחיש תקופה ארוכה את ביצוע התשלום מסצ'ה לבנק, הוא משיב כי בתקופה הרלוונטית אכן לא הובא לידיעתו כי בוצע התשלום וכי זכויות הבנק הועברו לסצ'ה. עם זאת, המפרק מדגיש כי לכל אורך הדרך טען כי אפילו שולם הסכום מסצ'ה לבנק, אין לכך כל נפקות כיוון שזכות התביעה עוברת למבטחת. העובדה שסצ'ה מינתה את הבנק כנאמן מטעמה הוא שינוי "טכני" ו"חסר משמעות" מבחינת התשלובת והחברה, כך טוען המפרק.

           באשר לגובה תביעת החוב של הבנק, סומך המפרק ידיו על פסק-דינו של בית המשפט קמא. לעמדתו, חתימת הסכם השיתוף מהווה "ויתור" על נשייתו המובטחת של הבנק, המעניק לו זכות לתבוע מקופת הפירוק את כל גובה החוב. במענה לטענה כי הבנק לא הגיש תביעת חוב על כל גובה החוב, טוען המפרק כי סכום החוב הקובע אינו הסכום שנתבע בתביעת החוב, אלא הסכום שאושר על ידי המפרק.

9.        בערעור שכנגד טוען המפרק כי בית המשפט קמא שגה כשהעמיד את חובה של החברה כלפי מרכז ההשקעות על סך של כ-7 מיליון דולר בלבד. לטענתו, אין מחלוקת כי סכום הנשייה "האמיתי" של מרכז ההשקעות עומד על סך של כ-14.5 מיליון דולר, שמקורם במענקים שהעביר מרכז ההשקעות לתשלובת. הסיבה להעמדתו של החוב על הסכום הנמוך, טוען המפרק, נבעה מהעובדה שבזמן הגשת תביעת החוב מרכז ההשקעות לא ביטל את כתב האישור בגין מענקי ההשקעה שהעניק למפעל השיש, וזאת על-מנת להקל על המפרק לממש מפעל זה כעסק חי. יתרה מכך, טוען המפרק, בהסכם השיתוף, שכאמור זכה לאישורו של בית המשפט, נכתב שחובו של מרכז ההשקעות עומד על סך של כ-14.5 מיליון דולר, ומשום כך היה נכון לאשר את תביעת החוב של מרכז ההשקעות על סך זה. במענה לטענה זו נסמך פישר על פסק-דינו של בית המשפט קמא, וטוען שמכיוון שלא הוגשה תביעת חוב חדשה בגין הפרש החוב, הרי שלא ניתן לאשר סכום זה לנושה.

           כונס הנכסים הרשמי (המשיב 2) הצטרף לטענותיו של המפרק בערעור שכנגד. לטענתו, ביסוד הוראת סעיף 373 לפקודה עומדת תכלית הרתעתית, ועל-כן יש להחמיר עם פישר בקביעת חבותו, ולא לאפשר למי שחטא במעשי מרמה לצאת נשכר.

10.      הצדדים הוסיפו וטענו טענות המתייחסות לפסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי ולפסק הדין הראשון של בית משפט זה. אלא שאין זה המקום לפתוח מחדש שאלות אשר כבר נדונו והוכרעו, או שחלפה השעה לדון בהן. לפיכך, אין מקום לדון בטענות שהעלה פישר כנגד עצם חבותו. כמו כן, אין מקום לדון בטענתו של המפרק לפיה מן הראוי "לשחרר את בית המשפט המחוזי" מההנחיה להפחית את שווי ההשקעות שהושקעו בתשלובת. השיקולים אותם נתבקש בית המשפט המחוזי לקחת בחשבון, עת הוא קובע את שיעור חבותו האישית של פישר לפי סעיף 373 לפקודה, הוכרעו במסגרת פסק הדין הראשון ואינם עומדים עוד לבחינה. גם בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי אין מקום להתערב. קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגבי שיעור אחריותם של הגורמים השונים ולגבי שוויין של ההשקעות בתשלובת, מבוססות על חומר הראיות שהובא בפניו. ערכאת הערעור אינה נוהגת להעמיד את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בעניינים אלה. הוא הדין גם לגבי אי ייחוס אחריות לגורמים אשר לגביהם קבע בית המשפט כי לא היו בפניו נתונים מספיקים לקבוע את אחריותם היחסית. כבר בפסק הדין הראשון העיר בית המשפט העליון כי: "אמנם, מדובר כאן בהליך בעל השלכות כספיות חמורות מבחינת המערער, והעובדה שזה לא נחקר על תצהירו איננה דבר של מה-בכך. אלא שבסופו של יום, אין לו למערער אלא להלין על עצמו" (פסקה 7), והדברים אמורים גם לעניין היעדר הנתונים הדרושים לצורך קביעת שיעור אחריותם של הגורמים האחרים.

משמעות התשלום של סצ'ה לבנק