פסק-דין בתיק ע"א 2275/08

1.      לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) בת"א 9553/05, אשר ניתן ביום 13.4.08.

2.      עניינו של ההליך בבית משפט קמא בתביעה על סך 123,600 ש"ח, שהגישה המשיבה, שהיא קרובת משפחתו של המערער, בהסתמך על שיק שהוציא המערער לזכותה. למערער ניתנה רשות להתגונן, וזאת בהתייחס לטענה כי השיק הוצא על ידו שלא לצורך פירעון, אלא כ"שיק טובה", שיאפשר לבעלה של המשיבה לבסס בפני מלווה פוטנציאלי את יכולתו לפרוע הלוואה שיקבל בסכום של 30,000$. המשיבה טענה מנגד, כי מדובר בשיק שנועד להחזר הלוואה בסך של 30,000$ שנתנה למערער במזומן. לטענתה, מתן ההלוואה מומן באמצעות סכום של 20,000$ שניתן לה למטרה זו על ידי אביה והועבר בהעברה בנקאית מחשבונו של האב לחשבונה ובאמצעות סכום נוסף של 10,000$ שהיה בחשבונה. לגרסתה, הכספים נמשכו מחשבונה באמצעות שיק שנפרע אצל חלפן במזומן ונמסר למערער כנגד מתן השיק נשוא המחלוקת.

3.      בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי שתי הגרסאות מעוררות תמיהות. עם זאת, נקבע בפסק הדין שגרסת המשיבה סבירה יותר מגרסת המערער. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, ראשית, כי המסמך היחיד שהגיש המערער, הוא צילום ספח השיק הרלוונטי ועליו הכיתוב "השיק לא ייפרע", שהינו צילום שאין לדעת אם הוא נאמן למקור. שנית, מצבו הכלכלי של המערער בתקופה הרלוונטית היה רעוע, מה שמעמיד בסימן שאלה את ערכו של "שיק טובה" הניתן על ידו. זאת, בניגוד למשיבה, שמצבה הכלכלי היה שפיר, ושהייתה יכולה ליתן לבעלה, אילו נזקק לכך,  "שיק טובה" בעל ערך ממשי. שלישית, רישום שמה של המשיבה כזכאית על פני השיק אינו מתיישב עם מתן "שיק טובה" לבעלה. רביעית, אי רישום תאריך פירעון על השיק מתיישב עם ייעודו לשמש כביטחון להחזר ההלוואה. חמישית, סכום השיק בסך 123,600 ש"ח מתיישב יותר עם גרסת המשיבה לפיה השיק נועד לפירעון הלוואה מאשר עם גרסת המערער לפיה מדובר ב"שיק טובה" שנועד לשם הוכחת יכולת כספית גרידא.

4.      המערער חוזר על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא, כאשר לטענתו גרסת המשיבה לא בוססה בראיות מספיקות, ונפלו בה סתירות אשר חייבו את דחייתה. בהקשר זה, טוען המערער ראשית, כי המשיבה נמנעה מלהעיד בעצמה, וכי עדים רלוונטיים נוספים לביסוס גרסתה לא זומנו למתן עדות. בהקשר זה ביקש המערער לזמן את המשיבה לעדות בשלב הערעור. שנית, נפלו סתירות בין התצהיר שהגיש בעלה של המשיבה לבין חקירתו הנגדית. בהקשר זה מדגיש המערער כי על פי תצהיר בעלה של המשיבה, כל הסכום של 30,000$ ניתן לו על ידי אבי המשיבה, בעוד שבחקירתו הנגדית טען שרק 20,000$ הועברו אליו על ידי אבי המשיבה. כמו כן, נטען, שבתצהיר בעלה של המשיבה לא צוינה העובדה כי אבי הבעל היה עד למסירת השיק, דבר שעלה רק מחקירתו הנגדית. שלישית, מסמכים מסוימים שצורפו לתצהיר בעלה של המשיבה אינם קבילים כיוון שלא נערכו על ידו. טענות נגד קבילותם של מסמכים אלו הועלו עוד במועד הגשתם, ובית משפט קמא החליט כי אלו תידונה בפסק הדין, דבר שלא נעשה אף שבית המשפט קמא נסמך בפסק דינו על אחד המסמכים (נספח י"ב). רביעית, נימוקי בית משפט קמא בדבר יכולתו של בעלה של המשיבה לקבל ממנה "שיק טובה" ובדבר סבירותו של סכום השיק אינה סבירה וגם אינה נתמכת בראיות.

5.      סעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי "כל צד שחתימתו מצויה על השטר חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". על פי הפסיקה, מדובר בחזקה שבדין, המעבירה את נטל השכנוע בדבר אי מתן תמורה עבור השטר אל הנתבע. במקרים אלה, התובע נדרש להוכיח רק את עובדות היסוד המבססות את אחיזתו בשטר ואת היותו של הנתבע צד לשטר, ככל שאלו מצויות במחלוקת (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם, פ"ד נב(2) 813, 834), ועל  הנתבע, שהוא בגדר "המוציא מחברו", לבסס את טענתו בדבר חוסר התמורה בראיות מספקות (ע"א 333/63 שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, פ"ד יח(1) 553).

6.      בדיון בבית משפט קמא עובדות היסוד המבססות את היות המשיבה אוחזת בשטר והיות המערער צד לו לא היו במחלוקת. בנסיבות אלו, המשיבה לא הייתה חייבת להוכיח מתן תמורה עבור השיק והנטל להוכחת טענת המערער בדבר אי מתן תמורה היה מוטל עליו. במצב משפטי זה, משבית המשפט קמא לא מצא את גרסת המערער כמבוססת, היה בכך כדי להביא לדחיית הגנתו, וזאת ללא קשר למהימנות גרסתה של המשיבה.

7.      אשר לקבילותם של המסמכים אשר צורפו לתצהיר בעלה של המשיבה, המערער אינו חולק כי בית משפט קמא הפנה בפסק דינו למסמך אחד בלבד מבין אותם מסמכים אלה, הוא נספח י"ב לתצהיר. עיון במסמך האמור מעלה כי מדובר בפלט מחשב המתייחס לפעולות שבוצעו בחשבון בנק המתנהל בארה"ב על שם "Don Meyers" ו"Dr. Marion Meyers" (הורי המשיבה), של זיכוי וחיוב בסך של 20,000$. אף שלכאורה מסמך זה היה עשוי להיות קביל כרשומה מוסדית בהתאם להוראות סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, משלא הוצגו ראיות בדבר דרך הפקת הרשומה ואמצעי ההגנה הננקטים על ידי עורך הרשומה (סעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות), מקובלת עלינו טענתו של ב"כ המערער כי מסמך זה אינו קביל כראיה ולא היה מקום להסתמך עליו. עם זאת, אנו סבורים שבכך אין כדי לשנות מהתוצאה הסופית. זאת, משום שמסמך זה נועד לתמוך בגרסת המשיבה בדבר מתן תמורה עבור השיק (הלוואה), אך כפי שכבר נאמר, נטל ההוכחה בעניין זה היה מוטל על המערער ולא על המשיבה.

8.      לא מצאנו לנכון גם להורות על זימון המשיבה לעדות בשלב הערעור. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי הכלל הוא ש"בעלי הדין אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין אם בכתב ובין אם בעל פה...". על פי הפסיקה החריג לכלל האמור יפורש בצמצום כאשר לצורך הגשתן של ראיות אשר לא הייתה מניעה כי יובאו לפני הערכאה הדיונית, נדרש הסבר טוב ומשכנע לאי הגשתן, כמו גם חשיבות ניכרת שתיוחס לראיות החסרות לצורך ההכרעה בתיק (רע"א 4543/07 אביסדריס נ' קצין התגמולים, לא פורסם, 6.12.07). משהמערער לא הציג הסבר של ממש מדוע לא ביקש לזמן את המשיבה לעדות בבית משפט קמא, אין להיעתר לבקשה.

9.      התוצאה היא שהערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום י"ד באלול, תשס"ח (14 בספטמבר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: