1. זו בקשה לפסק דין הצהרתי לפיו עותרת המבקשת להצהיר כי הרכב מסוג רובר -75R, מס' רישוי 5140217 (להלן - הרכב) הינו בבעלותה המלאה של המבקשת, בנוסף, מבקשת להצהיר כי אין לה כלל חובות כלפי המשיבה 1 ולהורות על מחיקת העיקול שנרשם לטובת המשיבה 1 והרשום אצל המשיב 2.
לטענת המבקשת, רכשה את הרכב בשנת 2000 ונרשם בבעלותה כדין - צורף כנספח א' רישיון רכב לפיו הרכב רשום במשרד הרישוי בבעלות המבקשת מ-20/2/00. כן טוענת, שביטחה לאורך שנים את הרכב, ושילמה את הפרמייה הנדרשת, צורפו כנספח ב' העתקי רשימות ביטוח לרכב לתקופה מ-19/5/02 ועד 31/1/05, כאשר פרטי המבקשת מופיעים בפרטי המבוטח. נטען שמאחר ותגמולי ביטוח ובגין מקרה ביטוח לרכב לא הועברו למבקשת, והוקפאו בחברת הביטוח, נודע לה כי הוטל עיקול על הרכב על ידי המשיב 1, מכאן הסעד המבוקש.
2. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה. לטענתה, הטילה עיקול על הרכב בגין חובות מר זרוג ניסים (אסי) ז"ל, נכדה של המבקשת (להלן - החייב) ובשל חובותיו למשיבה 1. נטען שבעת רישום העיקול החייב הוא זה אשר נהג בדרך קבע ברכב, ועשה בו שימוש כמנהג בעלים. נטען, כי לפי החזקה שבסעיף 5 (2ב) לפקודת המיסים גבייה, קמה חזקה שהרכב בבעלות החייב וכל עוד לא הוכח אחרת.
נטען שרישום הרכב על שם המבקשת מהווה ניסיון להבריח נכסי החייב מפני נושיו.
נטען שהחזקה הקבועה בסעיף 5 (2ב) הנ"ל, גוברת על חזקת הבעלות שמקורה ברישום הרכב על שם המבקשת במשרד הרישוי.
נטען שהמבקשת לא הוכיחה כלל כיצד רכשה את הרכב ושילמה את עלויות אחזקתו והשימוש בו.
לתגובת המשיבה צורפו תע"צ לעניין שיעור חובות החייב, וכן תצהיר של מפקחת שומה ורכזת חולייה אצל המשיב 1, לעניין זיקה בין הרכב לחייב. אחת המצהירות לא התייצבה, והוסכם בין הצדדים כי:
"אין מחלוקת שמדי פעם הרכב עמד ליד בית הוריו (של החייב) ברח' מקדונלד 5. כל צד יטען מה שימצא לנכון בעניין, בכפוף לכך, תצהיר המצהירה גב' שעשוע דורית שלא הגיעה מוצא מן התיק."
בתיק נותר תצהיר של המפקחת, הגב' מיכל ניר, בו נטען:
"שבמסגרת הטיפול השומתי שנערך בתיק, נערכו דיוני שומה עם החייב, במסגרתם אישר באוזניי החייב כי הוא המשתמש ברכב מסוג רובר, מס' רישוי 5140217 באופן קבוע ונוהג בו כמנהג בעלים. כמו כן, אישר באוזניי החייב, כי סבתו הגב' גמילה זרוג (להלן - המבקשת), אינה זו שמשלמת את דמי הביטוח עבור הרכב" ו"עוד אישר באוזניי החייב, כי הוא מתגורר בבית המצוי ברח' מקדונלד 5 ברמת גן."
3. בדיון נחקרו המצהירים שהתייצבו, המבקשת וגב' ניר. המבקשת אישרה כי אינה נוהגת ואינה יודעת איזה דגם הרכב. לטענתה אמרה לנכד, החייב, שנקנה אוטו והוא יהיה הנהג שלה; נתנה לו כסף ממקורות שונים, הכל במזומן, והביא לה את האוטו.
גב' ניר, בחקירתה חזרה בה מן הטענה שהחייב אמר לה שנוהג ברכב מנהג בעלים, אלא אמר שהוא זה שנוהג באוטו.
4. ב"כ הצדדים סיכמו, וב"כ המבקשת טוען, שאין די בראיות שהציגה המשיבה בכדי לבסס טיעון שהרכב נתפס/עוקל בכליו או בחצריו של החייב, כמשמעות המונח בסעיף 5
(2ב) לפקודת המיסים גבייה. נטען שהמשיבה היא זו שצריכה להוכיח שהרכב של החייב, והדבר לא נעשה, ומה עוד שהעדה שהתייצבה, חזרה בה מאמירה מרכזית שיוחסה לחייב בעניין.
נטען שנעשה שימוש פסול בסמכות פקיד השומה, ושבית משפט אזרחי על פי הראיות שבידי המשיבה, לא היה מטיל עיקול על הרכב שעה שאינו בבעלות החייב.
ב"כ המשיבה טוענת, כי משהוכח שהרכב עוקל, שעה שהיה בחצרי החייב, ולא נסתר שעשה בו שימוש קבוע. על המבקשת להוכיח בעלותה, ולא הוכיחה דבר בעניין.
5. לאחר עיון בחומר שבתיק וכן באסמכתאות שצירפו הצדדים והרלוונטיות לכאן, בר"ע מחוזי (חי') 1189/98,
ציגנלאוב נ' בנק לאומי לישראל וב"ש (חי') 3000/04,
המאם נור ואח' נ' מדינת ישראל, אני מחליט לדחות את הבקשה. אני מקבל שהנטל הראשוני לעניין סתירת חזקת בעלות הנובעת מן הרשום במשרד הרישוי, רובץ לפתח המשיבה, שכן היא זו המבקשת לטעון לבעלות קניינית השונה מן הרשום, שאמנם איננו קונסטיטוטיבי אלא דקלראטיבי, ואולם אינו חסר משמעות ולו חשיבות מרובה, ובכל מקרה על הטוען לסתירתו, הנטל הראשוני לעשות כן, ולא על הבעלים הרשום לשכנע, כי הוא אכן הבעלים הקנייני.
במקרה דנן, התברר כי המבקשת לא נוהגת ולא יודעת דגם הרכב, והרכב עוקל שעה שהיה בחצרי החייב, שכן לא נסתר שמדי פעם עמד ליד בית הורי החייב. כמו כן, לא נסתר שהחייב היה בזמנו המשתמש באופן קבוע ברכב, הדבר אף קיבל חיזוק מדברי המבקשת עצמה שהעידה כי אמרה לחייב "אני אקנה אוטו ואתה תהיה נהג שלי", משמע, מכיוון שהמבקשת לא נוהגת, הרכב באופן קבוע היה אצל החייב, ולכן גם חנה ליד בית הוריו. מכאן שלגבי החייב מתקיים הדיבור שהרכב בחצרים שבחזקתו וכן על גופו. בעניין
המאם נור, בית המשפט קבע שמכיוון שהרכב לא נתפס שעה שהחייב בעצמו נהג בו, אלא ישב לצידו של הנהג, לא מתקיים הדיבור "...עוקלו כשהם על גופו...".
במקרה שבפניי, ברור מכלל העדויות, ובמיוחד מעדות המבקשת עצמה, שהחייב עצמו הוא שנהג ברכב ומכאן מתקיים כאמור הדיבור "...עוקלו כשהם על גופו..." ובנוסף לעניין חנייתו בחצרים שבחזקתו.