פסק-דין בתיק ה"פ 523-05-12

על-פי טענת המשיבה, תאגיד הביוב והמים של ירושלים, המבקש חב לה סך של כ-2,560 ש"ח בגין צריכת מים ושירותי ביוב. משלא שילם המבקש את חובו, פתחה המשיבה נגדו בהליכי גבייה ובהם עיקול חשבון הבנק שלו (שבוטל עוד קודם להגשת התובענה).

בתובענה הנדונה, שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, עתר המבקש לפסק-דין הצהרתי, אשר יצהיר כי חובו הנטען למשיבה התיישן ולפיכך לא ניתן עוד לגבותו. כן עתר לצו עשה אשר יורה למשיבה לבטל את הליכי הגבייה בגין חוב זה.

א.         עיקרי העובדות וההליכים

2.         המשיבה, חברת הגיחון, היא תאגיד הביוב והמים של ירושלים, הפועל מכוח חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001. עד יום 31.10.2004 החזיק המבקש בנכס ברחוב החבצלת 19 בירושלים (להלן - הנכס), שהמשיבה היא זו אשר סיפקה לו שירותי ביוב ואספקת מים.

3.         ביום 25.9.2011 שלחה המשיבה למבקש מכתב התראה מכוח פקודת המיסים (גבייה) בשל חוב בסך של 2,564 ש"ח, שלטענתה, המבקש חב לה בגין צריכת מים ושירותי ביוב (להלן - החוב). 

בתגובה לכך שלח בא-כוחו של המבקש מכתב אל המשיבה ביום 16.10.2011, שבו הודיע שהמשיב עזב את הנכס עוד בשנת 2004, ועל-כן אינו חייב בתשלום החוב. על כך השיבה המשיבה במכתב מיום 2.2.2012, שבו נאמר, כי על-פי רישומי הארנונה של עיריית ירושלים, החזיק המבקש בנכס עד יום 31.10.2004 ועל כן, חלק מהחוב מתייחס לתקופה שבה החזיק המבקש בנכס, ולפיכך עליו לשלם את חלקו בחוב. עוד נאמר במכתב, כי המשיבה הסירה את העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש.

במכתב נוסף מים 14.3.2012 הודיע בא-כוחו של המבקש למשיבה, כי החוב הנטען התיישן וכי על-פי הדין, לא ניתן עוד לגבותו. על כך השיבה המשיבה במכתב מיום 20.3.2012 כי לא חלה התיישנות על חוב מים, וחזרה על טענתה כי על המבקש לסלק את החוב המתייחס לתקופה שעד יום 31.10.2004, שזה המועד שעד אליו החזיק בנכס. חילופי דברים אלו נמשכו במכתב נוסף שכתב בא-כוחו של המבקש אל המשיבה ביום 1.4.2012 והמשיבה חזרה על עמדתה במכתב מיום 4.4.2012.

4.         משלא עלה בידי המבקש להביא לביטול החוב באמצעות ההתכתבות עם המשיבה, הוגשה התובענה הנדונה שבה כאמור, עתר המבקש לפסק-דין הצהרתי אשר יצהיר כי החוב התיישן. כן עתר לצו עשה שיורה על ביטול הליכי הגבייה שנקטה המשיבה נגד המבקש, או למצער, כי יעוכבו עד בירורה של התובענה.

בהחלטה מיום 10.5.2012 (החלטת כבוד השופטת מ' פורר), עוכבו הליכי הגבייה עד תום בירורה של התובענה הנדונה.

תגובת המשיבה להמרצת הפתיחה הוגשה ביום 11.7.2012 ועל כך השיב המבקש בקצרה עוד באותו יום (11.7.2012).

בהסכמת הצדדים נקבע כי פסק הדין יינתן על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט ולאחר שהצדדים ישלימו בקצרה את טענותיהם (החלטות מיום 12.7.2012 ומיום 29.7.2012 והודעות הצדדים מיום 27.7.2012 ומיום 29.7.2012). בהתאם לכך הגישה המשיבה את השלמת טענותיה ביום 20.9.2012 וביום 14.10.2012 הוגשה השלמת טענותיו של המבקש.

ב.         עיקרי טענות הצדדים

            עיקרי טענות המבקש

5.         המבקש טען שהחזקתו בנכס הסתיימה ביום 31.10.2004, שזה המועד שבו הודיע על כך לעיריית ירושלים. למרות זאת, לטענתו, עד יום 25.9.2011, שזה המועד שבו הוציאה המשיבה את דרישת תשלום החוב, המשיבה כלל לא נקטה כלפיו בהליך גבייה מנהלי כלשהו. לפיכך לטענתו, כל חוב שנצבר בגין צריכת מים עד שבע שנים קודם למועד שבו החלה המשיבה לפעול לגביית החוב  (כל חוב המתייחס לתקופה שקדמה ליום 25.9.2004), התיישן זה מכבר. בתמיכה לטענה זו הפנה אל פסק הדין ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (2010) (ניתן על-ידי כבוד השופטת ד' ברלינר, וראו גם את הנמקותיהן של כבוד השופטות א' פרוקצ'יה וא' חיות), שבו נקבע שגם הליך גבייה מינהלי מהווה "תביעה לקיום זכות" כמשמעה בסעיף 2 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, המאפשר לטעון להתיישנות החוב, גם אם הועלתה בפנייה יזומה של החייב אל בית המשפט.

עיקרי טענות המשיבה

6.         המשיבה טענה, שהחוב הנדון מתייחס למועדים שבהם על-פי רישומיה, היה המבקש הצרכן הרשום בנכס. בעניין זה, מסתמכת היא על הודעה בדבר שינוי מחזיקים שניתנה לה ביום 24.1.2006 ב"טופס הצהרה על שינוי החזקה בנכס", שעל-פיו התבקשה לרשום שהחל מיום 8.11.2005 הגב' מרסל הס מחזיקה בנכס במקום המבקש (להלן - הודעה על שינוי החזקה בנכס). לטופס זה צורף חוזה שכירות שעל-פיו הגב' הס שכרה את הנכס החל מיום 8.11.2005 (נספח א' של תגובת המשיבה). נציין כבר עתה, שבטופס ההודעה על שינוי החזקה בנכס, הכולל מקום להצהרה של הדייר היוצא ולהצהרה של הדייר הנכנס, לא מופיעה חתימת המבקש במקום המיועד ל"הצהרת דייר יוצא", הגם ששמו נכתב ככזה, וזאת בשונה מהדיירת הנכנסת, החתומה על הצהרתה בדבר קבלת החזקה בנכס.

לטענת המשיבה, המועד הקובע שעד אליו יחויב המבקש בתשלום בגין צריכת מים בנכס, הוא המועד שעד אליו היה "צרכן רשום" ברישומיה, ולא המועד שעד אליו החזיק בנכס בפועל בהתאם להודעה שמסר בזמנו לעירייה. בעניין זה מבקשת המשיבה לסמוך על השינויים שחלו בעניין אספקת מים וביוב בתחומי הרשויות המקומיות מאז נחקק חוק תאגידי מים וביוב, שהסדיר את העברת האחריות לניהול משק המים והביוב ותפעולו מידי הרשויות המקומיות אל תאגידי המים. המשיבה מפנה לסעיף 139 בחוק זה, שביטל את הסמכויות שהיו בידי הרשויות המקומיות בכל הקשור בשירותים אלו ומהוראתו מבקשת היא להסיק, שהיא מוסמכת לחייב את הצרכנים לדווח על החלפת המחזיקים בנכסים או שינויים.

המשיבה גם הפניתה אל נוהל פנימי שלטענתה קיים אצלה מאז שנכנס לתוקף בחודש מארס 2004, המחייב את הצרכנים לדווח על שינויי מחזיקים בנכסים. בעניין תוקפו של נוהל זה, הפנתה המשיבה אל פסק-דין בת"א (שלום ירושלים) 3682/06 יעקב שבת נ' חברת הגיחון(2006), שבו לטענתה, הוכר נוהל זה ובית המשפט ראה בו סביר וראוי. עוד טענה, כי נוהל מעין זה קיים בכל תאגידי המים וכי עוגן בין השאר, במסגרת כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות השירותים שעל החברה לתת לצרכן), תשע"א-2011. לטענתה, בכללים אלו נקבעה הוראה, שלפיה כל עוד לא הוגשה בקשה לשינוי המחזיקים הרשומים בנכס, יישא המחזיק הרשום בתשלומי צריכת המים, וכי שינוי בזהות החייב יחל רק ממועד הגשת בקשה לשינוי המחזיק בנכס.