פסק-דין בתיק ה"פ 32666-11-10

המנוח הוכרז ביום 29.09.1998 כחסוי בבית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז בתמ"ש 48560/98. המשיבה ומר מרדכי יופטרו (להלן - מרדכי), מונו כאפוטרופסים על המנוח לתקופה של ששה חודשים. בשלב מאוחר יותר בוטל מינויים של המשיבה ושל מרדכי, ובמקומם מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוסית למנוח.

הזכויות בדירה היו בבעלותו של המנוח מאיר מנדלסון ז"ל (להלן - המנוח), אשר נפטר  ביום 1.1.01. בשנת 1998 נרשם מרדכי אצל המשיב הפורמאלי 1 (להלן - המינהל) כבעל הזכויות בדירה, על פי הסכם מכר (להלן - הסכם המכר) ויפוי כח מחודש אפריל 1998.

יצויין כי מרדכי אף הוא הוכרז כחסוי בשנת 1983 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, והמשיבה מונתה כאפוטרופסיתו. הכרזה זו של מרדכי כחסוי בוטל ביום 27.2.00 בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז.

המבקשת עתרה לבית משפט השלום בבאר שבע בה"פ 1059/01 למתן פסק דין הצהרתי, ולפיו המבקשת היא בעלת הזכויות בדירה. המבקשת טענה שם, כי המנוח חתם על הסכם מתנה לטובתה ביום 17.07.97 (להלן - הסכם המתנה), עוד בטרם הועברו הזכויות בדירה על שמו של מרדכי, וכי על פי הסכם המתנה העביר המנוח את מלוא הזכויות בדירה לידי המבקשת, התחייב כי לא יחזור בו מהמתנה, ואף חתם על יפוי כח בלתי חוזר לשם רישום הזכויות על שמה. כמו כן, ועוד קודם לכן חתם המנוח ביום 9.1.97 על צוואה בה הוריש למבקשת את כל רכושו, לרבות זכויותיו בדירה. המבקשת הוסיפה וטענה שם, כי יפוי הכח לטובת מרדכי נחתם בעת שהמנוח היה שרוי תחת לחץ מצידו של מרדכי ובמצב נפשי ובריאותי ירוד. לפיכך נפל פגם בכשרות העברת הזכויות בדירה מהמנוח למרדכי. בפסק דינו המפורט של סגן הנשיא (כתוארו אז), כב' השופט יעקב שפסר, מיום 18.3.09, התקבלה התובענה, וניתן פסק דין הצהרתי, ולפיו המבקשת היא בעלת הזכויות בדירה. כב' השופט שפסר קבע בפסק דינו, כי הוכח, שהסכם המתנה ויפוי הכח שנלווה אליו אכן נחתמו על ידי המנוח, כאשר מאידך לא הוכח, שבעת החתימה על מסמכים אלו לא היה המנוח כשיר לחתום עליהם. באשר להסכם המכר, לפיו הועברו זכויות המנוח בדירה על שמו של מרדכי בשנת 1998, נקבע בפסק הדין, כי לכאורה הסכם המכר לא נחתם על ידי המנוח או שנחתם בעת שהמנוח היה במצב בו לא הבין כלל על מה הוא חותם. במצב דברים זה קבע כב' השופט שפסר, כי העסקה משנת 1998 על פיה הועברו הזכויות בדירה על שמו של מרדכי איננה תקפה.

על פסק דין זה ערער מרדכי לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 1089/09. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7.7.10 נדחה הערעור. בפסק הדין מצטרף כב' השופט ואגו לתמיהות שהעלו בפסק דינו של כב' השופט שפסר באשר לאותנטיות של הסכם המכר.

מרדכי פנה הפעם לבית המשפט העליון והגיש ברע"א 6506/10 בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתו של כב' השופט רובינשטיין מיום 7.9.10 נדחתה הבקשה.

בעקבות פסק הדין של בית משפט השלום בבאר שבע בה"פ 1059/01 מכרה המבקשת לאדם אחר. רוכש הדירה הגיש לבית משפט השלום בבאר שבע בתא"ק 32038-03-10 בקשה לסילוק ידם של מרדכי והמשיבה מהדירה (להלן - תביעת הפינוי). לעומת זאת, ביקש מרדכי, כי בית המשפט יכריז, שקביעת בית המשפט בפסק הדין הנ"ל היתה אקט הצהרתי בלבד, וכי המבקשת כפופה לזכות השימוש בדירה, שקמה למרדכי, ועל כן אין תוקף לעסקת המתנה ולדרישת הפינוי של רוכש הדירה. בפסק דינו של כב' הרשם (כתארו אז) עדו כפכפי מיום 1.7.10 נקבע, כי מרגע בו הוכרזה המבקשת כבעלת הזכויות בדירה, רשאית היא לעשות בה כעולה על רוחה, ועל כן אין כל תוקף לטענת המבקש. לפיכך נקבע, כי העסקה בין המשיבה ורוכש הדירה תקפה, וניתן צו פינוי נגד מרדכי. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בד בבד עם בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטתו מיום 1.8.10 קבע בית המשפט המחוזי, שאין לעכב את ביצוע פסק הדין, וזאת על יסוד הקביעות בפסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי (ע"א 1089/09).

גם על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדונה במאוחד עם הבקשה האחרת. גם בקשה זו נדחתה בפסק דינו הנ"ל של כב' השופט רובינשטיין, שהוסיף ואמר בעניין זה:

"משנקבע בפסק דין חלוט כי הדירה שייכת למבקשת, רשאית היא, כפי שציין בית משפט השלום בפסק דינו מיום 1.7.10, לעשות בה כחפצה (וכאמור, בקשת רשות הערעור על קביעה זו נדחתה בזאת). משכך, זכאית היתה המבקשת למכור למשיב את הדירה, והוא כבעליה רשאי היה לתבוע את פינוי המבקש ודודתו (אציין כי כך הוצגה בתצהיר מיום 12.8.10, אך בדיון בפני הרשם ביום 1.7.10 דובר על אם)".

בשולי דבריו של כב' השופט רובינשטיין הוא התייחס לקשר שבין המשיבה ובין מרדכי. אכן מעיון בשלל פסקי הדין, שניתנו בנוגע לדירה, וכן מעיון במסמכי תיק זה, לא בור האם מרדכי הוא בנה של המשיבה או בנו של אחיה, המנוח.

על פסק הדין של כב' הרשם כפכפי הוגש על ידי המשיבה ומרדכי ערעור לבית המשפט המחוזי בע"א 38986-03-10, אשר נדחה בפסק דין מיום 16.1.11. בית המשפט המחוזי בפסק דינו של כב' השופט ואגו מציין, כי מרדכי והמשיבה העלו בבקשת הרשות להגן, שהגישו לבית משפט השלום, טענות נגד זכויותיה של המבקשת בדירה. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו, ואימץ את קביעתו של כב' הרשם כפכפי, כי מרגע שניתן פסק הדין ההצהרתי, אשר הצהיר כי המבקשת היא בעלת הזכויות בדירה, פקעה זכותם של המשיבה ושל מרדכי לעשות שימוש בדירה. בהקשר זה הוסיף כב' השופט ואגו ואמר:

"כמעט מיותר גם לציין, שככל שהמערערים חפצים להסתמך, שוב, על מכלול טענותיהם כלפי זכותה של גב' פרוכטר בדירה, מלכתחילה, ולטעון לעדיפות זכויותיהם בה, הרי מדובר על פלוגתאות שנדונו והוכרעו לגופן, בהליך שהתנהל בפני כב' השופט שפסר, ומכל היבט - אין להתיר להם כיום להישמע בטענות אלו".

על פסק הדין הוגשה לבית המשפט העליון ברע"א 924/11. בהחלטתו מיום 4.5.11 דחה כב' השופט דנציגר את הבקשה. בפסק הדין נאמר, בין השאר (סע' 12 לפסק הדין):

"ברי, כי בנסיבות העניין לא היה כל סיכוי להגנתם של המבקשים נוכח פסק דינו של סגן הנשיא שפסר שהפך לחלוט וככזה מהווה מעשה בית-דין ואינו מאפשר 'החייאתן' של טענות היסטוריות שתם זמנן. משכך, צדק הרשם כפכפימשלא אפשר למבקשים להתגונן מפני תביעת הפינוי. פסק דינו של סגן הנשיא שפסר נתן בידי פרוכטר את הזכויות לעשות בדירה ככל שתחפוץ בהיותה בעלת זכויות החכירה שלא היו כפופות לזכות החזקה של המבקשים, שכן זו לא התבססה על עילה משפטית אחרת זולת בעלותם הנטענת של המבקשים, עמדה אשר נדחתה בפסק דינו של סגן הנשיא שפסר.

... משטענתם של המבקשים לבעלות בזכויות החכירה בדירה נדחתה הרי שגם פקעה זכותם לחזקה בה ...".

עתה נעשה נסיון נוסף, כאשר הפעם המשיבה היא זו שעותרת להכריז עליה כעל בעלת הזכויות בדירה.