פסק-דין בתיק א 9824/06

לפני תביעה לתשלום סך 27,395 ש"ח המהווים לטענת התובע נזק שנגרם לו עקב כניסת רכבו לשלולית מים עמוקה ביום גשם ברחוב צייזל בחיפה.

הנתבעת היא עירית חיפה.

בין הצדדים מחלוקת הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק, המחלוקות משפטיות בעיקרן.

הצדדים אינם חלוקים לגבי ראשי הנזק של השתתפות עצמית ודמי כינון.

בפני העידו התובע, נוסעת שהיתה עימו ברכב, שמאי מטעם הנתבעת ועובד מחלקת הביוב מטעם התובעת, ב"כ הצדדם סיכמו והסמיכוני ליתן פסק דין על דרך סעיף 79א'.

אין חולק כי לנתבעת יש חובת זהירות מושגית כלפי התובע, קטע הכביש בו ארעה ההצפה נמצא בתחום שיפוטה ובאחריותה, כך גם לגבי מערכת הביוב והניקוז שבו.

התובע מבקש לקבוע כי במקרה דנן התגבשה גם חובת זהירות קונקרטית ברם לא נראה כי כך הדבר ושיעור אחריותה של הנתבעת לאירוע התאונה נמוך ושולי.

שוכנעתי על יסוד העדויות שנשמעו בפני כי מדובר היה בלילה גשום במיוחד וכי מערכת הביוב והניקוז לא יכלה להתמודד עם רמות המשקעים שירדה והתנקזה אליה.

מחקירת עובד מחלקת הביוב עלה כי מערכת הניקוז בנויה כך שבעת אירועים חריגים של גשם חזק, פורקת המערכת לחץ מים ע"י התרוממות מכסי הביוב ודבר זה נחוץ ע"מ למנוע נזק כבד למערכת ולתשתית בה היא עוברת. כמו-כן העיד הוא כי אין בנמצא שיטה אחרת, טובה יותר וכי זו השיטה ההנדסית הקיימת.

לא ניתן להרחיב את קוטר צינורות הניקוז (לטענת הנתבעת 2 מטרים קוטרם) ללא גבול ובימים כתיקונם, הספיקה בהם לא עולה על שליש הקוטר.

דיני הנזיקין אינם דורשים חובת זהירות מוחלטת ונקיטת אמצעיים בלתי אפשריים או בלתי קיימים מצד מזיק פוטנציאלי, דרישה זו אינה הגיונית ואינה מעשית.

עולמנו אינו מושלם, לא לכל דבר יש תשובה משביעת רצון והמציאות מאלצת להתמודד עם פתרונות שלא תמיד עונים על כל הדרישות,  נראה שכן קורה עם מערכות הביוב שבנמצא.

אין בפני שום חוו"ד, ראיה או טענה מבוססת לפיה יש פגם במערכת הביוב והניקוז או בתכנונה.

המערכת, כך נראה, סבירה והנתבעת פועלת בענין זה כרשות סבירה.

מעבר לכך, שוכנעתי כי חלק לא מבוטל מהאשם רובץ ממילא לפתחו של התובע.

אם השלולית היתה כה עמוקה שהמים חדרו לרצפת תא הנוסעים של מיניבוס והוא "שט" כמו אוניה מצד לצד, הרי שבמקרה כזה, גובה המים היה צריך לעבור את המדרכה, כל נהג היה יכול להבחין שלפני שלולית עמוקה מאוד והיה יכול הוא לשקול מעבר בטוח או תמרון אחר כפי שבפועל כנראה קרה עם שאר הנהגים שעברו במקום (מדובר בציר תנועה מרכזי ומואר).

עובדה היא כי רכבים אחרים, לא נתקעו במקום אלא הצליחו לעבור כך או אחרת (עפ"י עדות הנוסעת).

המסקנה היא כי הנתבע לא הבחין בשלולית או לא העריך נכונה את עומקה הוא כלל לא עצר לפני הכניסה לשלולית וכנראה גל המים שיצר עם כניסתו הוא זה שהביא בסופו של דבר לקרות הנזק.

אולם במקרה דנן לא תצא הנתבעת פטורה בלא כלום.