1. התובעים הגישו כנגד הנתבע תביעה בגין פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק). בכתב התביעה נטען כי בין הנתבע לאחותם של התובעים, הגב' שולה שרייבר (להלן: "שרייבר"), התנהלו הליכים בבית משפט לענייני משפחה בחיפה. במסגרת אותם הליכים העלה הנתבע טענות כנגד התובעים, הן בכתב והן בעל-פה, שהיה בהן משום הוצאת דיבתם רעה.
2. להלן נוסח הפרסומים נשוא התביעה:
2.1 בתצהיר שהגיש הנתבע, בתמיכה לבקשה לצו הגנה שהגיש כנגד שרייבר, נאמר בין היתר כי "המשיבה (שרייבר - א.ט.) מאיימת על המבקש שאם לא יבטל את התביעה, יכו אותו אחיה. אחיה איימו עליו שאם לא יסכים לתנאים שלהם, יתעללו בו".
2.2 בהמשך לאותו תצהיר נאמר כי המבקש "חושד שאם יוודע דבר הבקשה למשיבה, תשלח את אחיה שיעשו בו שפטים".
2.3 בדיון שהתקיים באותה בקשה בפני כב' השופטת שושנה ברגר נאמר מפי ב"כ הנתבע כי "המבקש צריך הגנה כי היא (שרייבר - א.ט.) מטרידה אותו והיא גם שולחת את האחים שלה לאיים עליו.
2.4 בתצהיר נוסף שהגיש הנתבע במסגרת אותו תיק נאמר כי שרייבר מעלילה עליו במשטרה ושולחת את אחיה לאיים עליו. עוד הוסיף הנתבע "כל אחד מאחיה בא אלי לחוד. אחד מהם שמעון שובל אמר לי 'אתה חייב לבטל את התביעה ולהגיע להסכם שאני רוצה, אחרת יהיה לך רע מאוד'. השני, יוסף שרייבר, בא אלי ביום שישי בערב לפני כל הפרשה ודרש שאבטל את העיקול. כשראה שאני מסרב, אמר 'אם לא תבטל את העיקול אני אתעלל בך ויהיה לך רע מאוד, אני אקרע לך את הצורה'".
2.5 בדיון שהתקיים ביום 16.02.04 בפני כב' השופטת ברגר חזר הנתבע ואישר את הדברים שייחס לתובעים בתצהירו.
3. לטענת התובעים, הפרסומים הנ"ל מהווים לשון הרע כמשמעה בחוק והם נאמרו מתוך כוונה זדונית לפגוע בהם, להשפילם בעיני הבריות ולעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. עוד נאמר כי הפרסום גרם לתובעים נזקים, לרבות עגמת נפש מרובה.
4. הנתבע מצדו טען כי אין בדברים המיוחסים לו, נשוא התביעה בתיק דידן, משום לשון הרע כהגדרת הדיבור בחוק. לדבריו, מדובר בתביעת סרק שנועדה להשפיע על ההליכים המשפטיים המתנהלים בינו לבין שרייבר בבית המשפט לענייני משפחה. בכל מקרה טען הנתבע כי הינו חוסה בצלן של ההגנות המנויות בסעיפים 13 (5), 14 ו- 15 (3) לחוק.
5. סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע היא בין היתר דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. ההלכה הפסוקה מורה כי המבחן לעניין זה הינו מבחן אובייקטיבי, קרי אין זה משנה כיצד הבין הנפגע הספציפי את הדברים שפורסמו אודותיו או מה היתה כוונת המפרסם. המבחן ייעשה על פי האדם הסביר וכיצד הוא היה מבין ומפרש את הפרסום.
6. מקובלת עלי טענת התובעים כי יש בדברים שפרסם אודותם הנתבע משום לשון הרע. הטענה כי הילכו עליו אימים ואיימו כי יתעללו בו ויפגעו בו פיזית, אינה מוסיפה להם כבוד אלא להיפך. כאשר מייחסים לתובעים התנהגות אלימה וונדליסטית יש בכך, לדעתי, כדי לבזותם ולעשותם מטרה לבוז בעיני הבריות.
7. נפנה עתה לבחון באם עומדת לנתבע אחת ההגנות המנויות בחוק, ובראשן זו המעוגנת בסעיף 13 (5) המורה כדלקמן:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".
על אף לשונו הגורפת של הסעיף והיותה של ההגנה המוענקת על פיו, מעין הגנה מוחלטת נקבע בפסיקה כי אפשר ויהיו מצבים בהם לא תעמוד הגנה זו למפרסם. בהתייחס לסעיף זה קבע בית המשפט המחוזי בת"א מפי כב' השופט שטרוזמן בע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' טריינין - גורן, פ"מ, תשנ"ד (א), 441, 461 כי " אין להקיש כלל שמדובר בחיסיון מוחלט לכל אמירה ואמירה אשר נאמרה בין בעלי דין או באי כוחם בכל מקום בו נאמרה, ובלבד שהליך משפטי צריך להתקיים ביניהם". לדעת השופט שטרוזמן יש להחיל את ההגנה רק מקום שהדברים שפורסמו היו דרושים להכנת המשפט וניהולו כהלכה. דרישה כאמור נכללה בנוסח הסעיף טרם תיקונו בשנת תשכ"ז. בספרם "לשון הרע הדין המצוי והרצוי" (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי של האוניברסיטה העברית, 2005) סוקרים המלומדים גנאים, קרמניצר ושנור את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה כדלקמן (עמ' 334):
"סוגיית הקשר התכני שבין האמירה הפוגעת לבין ההליך השיפוטי עברה בחוק המצוי כמה טלטלות. בחוק המקורי נקבעה מגבלה תכנית על הפרסומים המוגנים על ידי הסעיף, כך שההגנה ניתנה רק לפרסום שנעשה 'לצורך הדיון ובקשר איתו'. בתיקון לחוק משנת תשכ"ז בוטלה דרישה זו. למרות זאת כאשר התעוררה סוגייה זו בבית משפט המחוזי בת"א, סברו שופטי הרוב כי יש מקום להכניס מגבלה תכנית מסויימת אל תוך הסעיף, כך שלא כל אמירה שנעשית במהלך הדיון תחשב מוגנת. בדיקת המשפט המשווה מראה כי גם באנגליה מוגבלת ההגנה לפרסומים שקשורים למשפט... גם בארה"ב העמדה המקובלת היא שההגנה מותנית בכך שלפרסום יש קשר כלשהו להליכים המשפטיים, וזהו המצב גם בקנדה. גם בסעיף 449 (ב) לקודקס האזרחי - הצעת חוק דיני הממונות - הוצע לתת הגנה לפרסומים שנעשו על ידי המעורבים בהליכים שיפוטיים, אם עשו את המעשה 'בתום לב בהליך משפטי ולמטרתו'. כך שנדרש קשר תכני בין הפרסום לבין ההליך השיפוטי".
בספרו "דיני לשון הרע" (הוצאת נבו תשנ"ז - 1997) מציין אורי שנהר כי ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) תחול על כתבי טענות, תצהירים, מסמכים המוגשים לבית המשפט וכמובן על דברים שנאמרו בע"פ באולם בית המשפט (עמ' 199).
8. בענייננו, השאלה הרלוונטית הינה באם הדברים שיוחסו לתובעים, בהנחה שאינם אמת, היו דרושים להכנת המשפט וניהולו כהלכה, או שמא הם זרים לחלוטין להליך שהתנהל בפני בית המשפט והם בבחינת השתלחות נטולת רסן שאין הצדקה שתחסה בצלה של ההגנה הקבועה בחוק.
לדעתי, אף אם הדברים אינם נכונים, אין לומר כי הם זרים לגמרי להליך שהתנהל בפני בית משפט לענייני משפחה עד כי אינם ראויים להגנה המעוגנת בסעיף 13 (5) לחוק. יש לזכור כי מדובר בבקשה לצו הגנה בו נדרש הנתבע לפרט את הטעמים שיצדיקו מתן הסעד המבוקש. אף אם האיומים לא נשמעו במפורש מפי התובעים, דומה כי די בכך שהנתבע חש מאויים מפניהם, גם אם ניסח את הדברים בצורה לא מוצלחת, כדי שתחול ההגנה. בעדותו עשה עליי הנתבע רושם כללי חיובי ולא מצאתי יסוד לקבוע כי פעל מתוך מניעים זרים או זדוניים וכי העלה את הטענות כנגד התובעים בחוסר תום לב. ראוי להפנות לכך שחלק מן האיומים שצוטטו על ידי הנתבע הובאו מפיה של שרייבר ולא מפי התובעים ישירות. בכל מקרה, הטענות כי הופעלו על הנתבע לחצים וכי הוא חש מאויים על ידי שרייבר ואחיה התובעים, אינן טענות זרות להליך המשפטי כאשר מדובר בבקשה למתן צו הגנה. בכך שונה המקרה דכאן מאותו מקרה שנידון בבית המשפט המחוזי בת"א שנזכר לעיל, שם מדובר היה בהתבטאות בוטה וגסה של עורכת דין שנאמרה במסגרת ייצוגו של בעל דין, ואשר לא היתה קשורה כלל להליך בבית המשפט.
9. בהקשר לדברים אלה ראוי גם להפנות בהדגשה לכך שכל ההליך בפני בית המשפט לענייני משפחה התנהל בדלתיים סגורות. בנסיבות, ראוי לטעמי ליתן לנתבע לנוע בחופשיות מוגברת, ללא חשש, בהבאת טענותיו בפני בית המשפט.