מבוא
1. בפניי תביעה בגין ליקויי בנייה ביחידת משרדים בבנין משרדים ברח' תובל ברמת גן (להלן: "המשרדים") שבנתה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") עבור התובעת, ובגין איחור במסירת המשרדים לתובעת. התביעה מכוונת גם כלפי הנתבעת 2, החברה שפיקחה על בניית המשרדים מטעמה של הנתבעת (להלן: "חברת הפיקוח").
2. התביעה המקורית הוגשה הן על ידי התובעת והן על ידי השוכרת ששכרה ממנה את המשרדים, חברת Market Watch מחקרי שוק וסקרי דעת קהל בע"מ (להלן: "השוכרת"), ועמדה על סך של 1,836,450 ש"ח. בין השאר, נתבעו פיצויים בגין עלות תיקון ליקויי הבנייה בסכום של 269,735 ש"ח, עלויות והוצאות בגין סידור חלוף שיידרש לשוכרת בזמן ביצוע התיקונים במשרדים בסכום של 620,425 ש"ח, פיצויים כלליים בגין אובדן ימי עבודה, ישיבות וכיוצא בזה בסכום של 100,000 ש"ח, פיצויים בסך של 159,725 ש"ח בגין הפרעה לפעילותה השוטפת של השוכרת בעת פינוי המשרדים, פיצוי בסך של 500,000 ש"ח בגין פגיעה במוניטין של השוכרת, פיצוי בסך של 165,390 ש"ח בגין אובדן דמי שכירות של התובעת בזמן האיחור במסירת המשרדים וכן הוצאות משפט.
3. דא עקא, ביום 20.7.2005, לאחר שמיעת הראיות, הודיעה השוכרת לבית המשפט כי היא מבקשת למחוק את תביעתה נגד הנתבעות בלא צו להוצאות. ההודעה הוגשה על דעתן ובהסכמתן של הנתבעות. השוכרת הודיעה כי "היא פועלת מתוך היחידה נשוא כתב התביעה וכי ברצונה להמשיך ולפעול באופן רצוף מתוך היחידה, ולא להתפנות ממנה לצורך תיקון הליקויים הנתבעים, ככל שיקבע כי יש לבצע תיקונים שכאלו ביחידה." בהליך יוצא דופן הודיעה התובעת, שנותרה לבדה במערכה נגד הנתבעות, כי היא מתנגדת לכך שתביעתה של השוכרת תימחק. התנגדות זו נדחתה בהחלטתי מיום 4.8.2005, משקבעתי כי אין לתובעת כל זכות לכפות על השוכרת ניהול תביעה בניגוד לרצונה. על כן, תביעתה של השוכרת נמחקה כמבוקש על ידה.
4. מהלך ענינים זה שמט את הקרקע מתחת למרבית ראשי הנזק המקוריים שנכללו בכתב התביעה וחדלו להיות רלוונטיים, הואיל והם נועדו מלכתחילה לפצות את השוכרת, ולא את התובעת, בגין נזקיה. כך למשל, ירדו מן הפרק הדרישה לפיצוי בגין פגיעה במוניטין של השוכרת והדרישה לפיצוי בגין הפרעה לפעילותה השוטפת של השוכרת. התובעת השלימה עם עובדה זו לגבי מקצת מהסעדים שנתבעו מלכתחילה, ובסיכומיה זנחה את התביעה לפיצוי בגינם. עם זאת, התובעת עודנה עומדת על ראשי הנזק הבאים: פיצוי בגין התיקונים שיש לבצע במשרדים, פיצוי בגין סידור חלוף בזמן ביצוע התיקונים, פיצוי בגין עגמת נפש ואי נוחות, פיצוי בגין הפרת הסכם המכר, פיצוי בגין הפסד שכר דירה בעת העיכוב במסירה וכן החזר של הוצאות המשפט.
5. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי התובעת מבקשת למעשה לאמץ לעצמה ראשי נזק שנתבעו מלכתחילה על ידי השוכרת, וחלפו מן העולם עם מחיקת תביעתה. הדברים אמורים בעיקר בראש הנזק שעניינו סידור חלופי בעת ביצוע התיקונים במושכר. נדון תחילה בטענות אלה. לאחר מכן נדון בשאר ראשי הנזק שנותרו על כנם גם לאחר סילוק תביעתה של השוכרת.
האם התובעת זכאית לתבוע פיצוי בגין סידור חלופי
6. התובעת מודעת לכך שהשוכרת הודיעה לבית המשפט, כי אין ברצונה להתפנות מן המשרדים בעת ביצוע התיקונים, וכי בכוונתה להמשיך את פעילותה במשרדים בעת ביצוע התיקונים. התובעת ממאנת להשלים עם הודעה זו של השוכרת, ובסיכומיה היא קוראת לבית המשפט להתעלם מבקשתה של השוכרת להשאר במשרדים בעת ביצוע התיקונים, ולהורות על פינוייה בזמן התיקונים. לשיטתה, יש להתחשב בעמדתו המקורית של אבינועם ברוג, מנהל השוכרת והמצהיר מטעמה, אשר טען בשעתו כי השוכרת תאלץ לפנות את המשרדים בזמן ביצוע התיקונים. התובעת מוסיפה וטוענת כי היא זכאית לקבל נכס תקין, ואם לשם כך יש לפנות את השוכרת, כפי שזו האחרונה סברה בעצמה קודם ששינתה את טעמה, כך יש לנהוג גם עתה.
7. אין בידי לקבל טיעון זה של התובעת, הגובל לטעמי באבסורד של ממש. השוכרת הצהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי היא אינה מעוניינת לפנות את המשרדים בעת ביצוע התיקונים וכי היא מוכנה להמשיך את פעילותה מתוך המשרדים גם בעת ביצוע התיקונים. בנסיבות אלה, אין כל סיבה או טעם ענייני לכפות על השוכרת הר כגיגית, ולהורות על פינוייה מהנכס בניגוד לרצונה, רק כדי ליצור יש מאין עלויות פינוי שאיש מבין הנוגעים בדבר- קרי, הנתבעות או השוכרת, אינו מעוניין בו. יתר על כן, עלויות הסידור החלופי, אם אכן היה נדרש פינוי, הן נזק שייגרם אך ורק לשוכרת, ולא לתובעת, שכן מדובר בהוצאות הכרוכות בהעברתה למושכר חלופי. ממילא, גם אם הייתי נעתר לבקשתה התמוהה של התובעת בסיכומיה, וקובע כי על השוכרת לפנות את המשרדים בעת ביצוע התיקונים, לא היה בכך כדי להועיל כהוא זה לתובעת, שכן הפיצוי במקרה כזה צריך היה להיות משולם לשוכרת, ולא לתובעת (וכזכור, השוכרת ויתרה על הפיצוי הואיל וביקשה למחוק את תביעתה).
8. ברי כי ביצוע תיקונים במשרדים בלא להורות על פינויים, ייסב אי נוחות וטירדה לשוכרת, אך זו הודיעה לבית המשפט כי רצונה להיוותר במשרדים בעת ביצוע התיקונים, ומכאן שקיבלה על עצמה את אי הנוחות שתיגרם לה עקב כך.
9. לא מצאתי ממש בטענות התובעת, כאילו ביצוע התיקונים בלא פינוי יחשוף את התובעת לתביעה מצידה של השוכרת. תביעה שכזו לא תוכל להתקבל, לנוכח הודעתה של השוכרת לבית המשפט כי היא מבקשת להיוותר במשרדים בעת ביצוע התיקונים, וברי כי השוכרת תהא מושתקת בעתיד מהעלאת כל דרישה בענין זה כלפי התובעת.
10. למעלה מהצורך נציין כי המומחה מטעם בית המשפט, המהנדס אהרון סוקולוב, סבר כי אין כל צורך לפנות את המשרדים בעת ביצוע התיקונים וכי "ניתן לבצע את התיקונים באופן מדורג, כל פעם בחדר אחר, ללא צורך בפינוי העובדים", הגם שציין כי "תיגרם אי נוחות לעובדים בזמן ביצוע התיקונים." (ע' 13 לחוות דעתו). בתשובותיו לשאלות ההבהרה של התובעת, הבהיר המומחה סוקולוב כי התיקון בכל חדר יארך כשבעה ימים, וכי ניתן לתקן כל חדר בנפרד בלא להשבית חדרים אחרים במשרדים. על כן, גם לגופו של ענין, אין צורך בפינוי וממילא אין בסיס לדרישה לפיצוי בגין דיור חלופי.
11. אשר על כן, יש לדחות את התביעה לפיצוי בגין עלויות סידור חלופי לשוכרת.
חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט
12. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעתו של אינג' יוסף שחר מיום 19.5.2003, לפיה עלות התיקונים הינה 228,590 ש"ח, לא כולל מע"מ. דא עקא, חוות הדעת צורפה אמנם כנספח י"א לכתב התביעה, אך לא הוגשה כראייה במשפט. הנתבעות הגישו את חוות דעתו של המומחה רפאל גיל, שהעריך כי עלות התיקונים הינה סך של 31,881 ש"ח.
13. בית המשפט מינה כמומחה מטעמו את המהנדס אהרון סוקולוב. המומחה סוקולוב ביקר במשרדים ביום 8.3.2004 וערך את חוות דעתו ביום 22.3.2004. על פי חוות דעתו, עלות תיקון הליקויים שנמצאו במשרדים הינה סך של 48,645 ש"ח, לפני מע"מ. בתשובה לשאלות הבהרה ציין המומחה סוקולוב ביום 7.6.2004 כי מדובר בעלות לקבלן, וכי במקרה של ביצוע על ידי התובעת, העלות עלולה להיות גבוהה עד כדי 25%. משמע, אם נוסיף לסכום שנקב בחוות דעתו את תוספת העלות לתובעת, נגיע לכל היותר לסכום של 60,806 ש"ח לפני מע"מ. סכום זה מהווה כ- 27% בלבד מעלות התיקונים שקבע המומחה שחר. מדובר בפער ממשי, הממחיש פעם נוספת את התופעה המצערת שרווחה לאחרונה במקומותינו בתביעות שעילתן ליקויי בנייה, של הגשת חוות דעת מומחים מטעם תובעים, הנוקבות בסכומי נזק מופרזים ומופרכים, רק כדי להגדיל ולהאדיר את סכום התביעה, בבחינת כל המרבה, הרי זה משובח. תופעה זו גורמת להגשת תביעות ענק, בסכומים מופרזים, תוך שהתובעים מטפחים ציפיות שווא להתעשרות על חשבונו של הקבלן. תביעות אלה מסתיימות בסופו של דבר בקול ענות חלושה, למגינת ליבם של התובעים. מאידך, קיימת תופעה הפוכה, של מומחים להשכיר מטעם הקבלן, הטומנים ראשם בחול ואינם מודים בקיומם של ליקויים, גם כאשר אלה גלויים לעין המתבונן, והכל מתוך נסיון לגמד את התביעה ואת מחדלי הקבלן, ולהציג את התובעים כחמדנים תאבי ממון. במקרה הנוכחי, לא ניתן להאשים את המומחה מטעם הנתבעת בהתעלמות מליקויים, אך בהחלט ניתן לתהות על מידת מהימנותה של חוות הדעת מטעם התובעת, בשים לב לפערים עליהם הצבענו לעיל.
14. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים, ויתור האומר בדרך כלל דרשני:
"
הימנעות מחקירה שכנגד עשויה להילקח בחשבון, במסגרת מכלול הנסיבות, שעה שבית-המשפט יבוא להעריך את הראיות ולשקול את משקלן. לעיתים יהיה מקום ליתן לעובדה זו משקל ניכר..." (ע"פ 639/79
דוד אפללו ו-4 אח' נ' מדינת ישראל
פ"ד לד(3), 561 ,עמ' 565-566).
והנה, בסיכומיה, יוצאת התובעת בשצף קצף נגד ממצאיו של המומחה סוקולוב, נגד גישתו וגם נגד עצם מומחיותו, תוך שהוא מואשם בלא פחות מאשר "
זלזול בתפקידו ו/או חוסר סובלנות כלפי התובעת ו/או אי רצון בולט לענות [לשאלות הבהרה- ח.ב.] מסיבות השמורות עימו" (ס' 147 לסיכומי התובעת). כן מאשימה אותו התובעת בעוינות "
ברורה לעין" בעת הביקור במשרדים, ובנוסף, ב"
קוצר רוח וזלזול העולים מתשובותיו הלקוניות לשאלות ההבהרה..." (ס' 155 לסיכומים).
15. סבורני כי משויתרה התובעת על חקירתו של המומחה סוקולוב, לא יכולה להשמע מפיה ביקורת כלשהי על האמור בחוות דעתו (אלא אם היתה מצביעה על שגיאות גלויות על פני חוות הדעת, דבר שלא נעשה), ובוודאי שלא תישמע ממנה ביקורת כה חריפה. הדרך הנאותה לתקוף את ממצאיו של כל מומחה, לרבות מומחה מטעם בית המשפט, היא באמצעות חקירה נגדית. כפי שנפסק בעבר, חקירה נגדית היא:
"...
המכשיר היעיל ביותר שהומצא עד היום והמשמש בידי בעל דין לשם גילוי האמת במשפט". (בג"צ 124/58
היועמ"ש נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת (אבינועם עדן)
, פ"ד י"ג 5, 23 ).