פסק-דין בתיק א 32203/05

רקע

התביעה שלפני מתייחסת לתאונת דרכים שאירעה ביום 17.06.04 בנתיבי איילון, לכיוון צפון. התובע, מר גיל וינטרוב (להלן - התובע), נהג ברכבו, כאשר לפתע פגע ברכבו רכב בו נהג הנתבע, מר עמיאד אריאל (להלן - הנתבע), אשר נפטר בינתיים למרבה הצער, שלא עקב התאונה דנן. רכבו של הנתבע היה מבוטח אצל הנתבעת, אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן - הנתבעת). לטענת התובע, הנתבע אחראי לתאונה. לטענת הנתבעים, הנתבע היה חולה סוכרת ולקה בהתקף במסגרת מחלתו, באופן שהוא התעלף וכך נגרמה התאונה. לפיכך, מדובר בתאונה בלתי נמנעת ולנתבע אין כל אחריות לתאונה.

לעניין קרות התאונה, בפנינו גרסתו של התובע בלבד, שכן הנתבע העיד ביום התאונה בפני בוחן תנועה אשר חקר אותו בבית החולים, ואמר כי הוא זוכר רק שהיה בדרך הביתה, הוא נכנס לנתיבי איילון ואז התעורר באמבולנס. לדבריו, מהתאונה עצמה הוא לא זוכר שום דבר. הנתבע טען לפני השוטרים, כי הוא חושב שהיה לו התקף היפוגליקמיה, בשל מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל, ולכן אינו זוכר דבר ( נספח ד 10 לתיק המוצגים שהוגש בהסכמה מטעם התובע).

התובע העיד בבית המשפט ביום 7.11.05. לדבריו, הוא נסע בנתיבי איילון במהירות של כ-80, 90 קמ"ש. לא היו פקקים ולפתע חש התובע חבטה עזה בכלי הרכב שבו נהג. רכב התובע החל להסתובב בין הנתיבים לכיוון ימין, ובסופו של דבר נתקל בקיר בטון. הוא לא פגע בכל רכב נוסף, דבר המעיד על כך שלא הייתה צפיפות בכביש והתנועה זרמה באופן מרווח. כשיצא מרכבו לאחר התאונה, לא היה אף כלי רכב נוסף בסביבה. התברר שהנתבע המשיך לנסוע, והתובע לא ראה מה קרה איתו בהמשך. בשום שלב לא ראה את נזקי רכב הנתבע. גם את הנתבע עצמו לא ראה מעולם. היו מספר אנשים שעצרו בסמוך למקום התאונה, ניגשו אל התובע לשאול בשלומו, והם שסיפרו לו מה קרה. אחד האנשים סיפר לתובע שהיה כלי רכב בצבע לבן, שפגע ברכב התובע מאחור. את הפרטים של הרכב שפגע בו קיבל התובע מהמשטרה. לדבריו, לאחר שהגיעו למקום האירוע רכב משטרתי ואמבולנס, נאמר לו על ידי שוטר שהנתבע נעצר אחרי  500 מטר.

בדיון מיום 7.11.05 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, כמפורט בפרוטוקול הדיון. ההסכמה בעיקרה היתה שהתובע יוכל לעיין בכל החומר הרפואי של הנתבע, וכן היתה הסכמה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אליו יופנו שאלות אשר יוסכם עליהן. המומחה שהוסכם עליו הינו ד"ר פסח סגל, מומחה ברפואה פנימית, סוכרת ומחלות מטבוליות (להלן - המומחה), אשר הוגשה לו רשימת שאלות שגיבשו הצדדים, ואשר קיבלה - בכפוף להתסייגויות מסוימות - תוקף של החלטה ביום 22.10.06.

המומחה הגיש חוות דעתו ביום 10.02.07 (להלן - חוות דעת המומחה). הצדדים הגישו סיכומיהם, לאחר שגם עם הגשת חוות הדעת, ולאחר דיון שקיימתי במעמד ב"כ הצדדים, לא הצליחו הצדדים לסיים את התיק בפשרה.

טענות התובע

התובע טוען, כי לא ידע מהן הנסיבות שהובילו לתאונה, ולא יכול היה לדעת אותן טרם קרות התאונה. רכבו נפגע מאחור מרכב הנתבע, כשהתובע נסע לתומו בנתיבו. לטענת התובע, מדובר במקרה אשר חל עליו הכלל "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קרי - שהאירוע והנזק מתיישבים יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, ועל כן על הנתבע הראיה שלא הייתה לו לגבי התאונה התרשלות שיחוב עליה. הנתבעים אינם חולקים על אשמו של הנתבע, או על נסיבות התאונה, אלא טוענים שמבחינת הנתבע מדובר בתאונה בלתי נמנעת, שכן בסמוך לקרות התאונה, ותוך כדי נהיגה, הנתבע סבל מאובדן הכרה, כתוצאה מהתקף היפוגליקמיה, על רקע מחלת הסוכרת ממנה סבל. טענה זו, אומר התובע, על הנתבעים להוכיח כדי להרים את הנטל להוכחת הטענה שהנתבע לא התרשל.

לטענת התובע, התקף היפוגליקמיה אינו דבר פתאומי, ואם אכן היה לנתבע התקף כזה - הרי שלא פעל בצורה סבירה ולא נקט אמצעים כלשהם כדי למנוע את ההתקף ואת התאונה. לכן, אחראי הנתבע באופן ישיר לתאונה, כתוצאה מהתרשלותו.

התובע מפנה להגדרתה של "תאונה בלתי נמנעת" בפסיקה: " 'תאונה בלתי נמנעת' היא זו, אשר שום ראית הנולד ושום אמצעי זהירות, שאפשר לצפות להם באופן סביר מאדם רגיל ובר דעת, לא יכלו למנוע אותה" (ע"א 446/68 פולה פסיה כהן נ' יצחק נוימן, פ"ד כג(1) 284, 291ד).

לטענת התובע, בגילו ובמצבו הרפואי של הנתבע, אשר במועד התאונה היה בן 81 וחולה סוכרת מזה זמן, אסור היה לו לנהוג בכלל, ורשיון הנהיגה שלו חודש רק בשל דיווח שקרי שמסר הנתבע למשרד הבריאות על כושרו ומצבו הבריאותי. בנוסף היה על הנתבע לוותר על רשיון הנהיגה שלו טרם התאונה, ולא כחכמה לאחר מעשה, כפי שעשה אחרי התאונה. זאת, מאחר שהיה מודע היטב למצבו הרפואי הלא יציב, לגילו וכו'. העובדה שהנתבע בחר לוותר אחרי התאונה על רשיון הנהיגה שלו (כחלק מעסקת טיעון שהושגה בעניינו, והובילה לסגירת תיק התעבורה שנפתח כנגדו), מוכיחה שהוא לא היה צריך לנהוג, מלכתחילה.

לא זו בלבד שהתובע לא הפסיק לנהוג עקב מצבו הבריאותי, אלא הוסיף חטא על פשע ופעל בדרכי רמיה ושקר כדי לחדש את רשיון הנהיגה שלו, חרף מצבו הגופני הלקוי. זאת למד התובע מכך, כי הנתבע בעצמו, או באמצעות רופאו המטפל, ד"ר קופלר, שיקר למכון הרפואי לבטיחות בדרכים של משרד הבריאות, עת דיווח להם כי לא סבל בעבר ממחלות מלוות באיבוד שליטה, איבוד הכרה או טשטוש. בדברים אלה מתבסס התובע על תשובת המומחה ל שאלה כג בשאלות שהופנו אליו:

"לעומת זאת ישנה בחומר שהועבר אלי התכתבות מחודש פברואר 1999 בין המנוח, מר עמיאד, והמכון הרפואי לבטיחות בדרכים של משרד הבריאות. מהתכתבות זו עולה כי המנוח נשלח לבדיקות במכון לצורך מתן המלצה על כשירות רפואית לנהיגה. ד"ר מיכאל קופלר, מנהל היחידה לסוכרת בבית החולים איכילוב, מילא את השאלון הרפואי, תאר את מצבו של מר עמיאד כ"תקין" וציין תוצאת בדיקה של רמת HbA _1c בדם של 5.9% שהיא תקינה, ולא בתחום הדיאבטי... בתשובה לשאלה "האם סבל/סובל ממחלות מלוות באיבוד שליטה/איבוד הכרה או טשטוש?" ענה ד"ר קופלר בשלילה, ללא כל פירוט. מאחר והשאלה כוונה לא רק להווה, אלא גם לעבר, זוהי תשובה שניתן לאפיינה או כרשלנית או כשקרית".

עוד טוען התובע, כי הנתבע היה חולה בסוכרת מסוג 1, סוכרת תלויה באינסולין, לא יציבה, עם נטיה להיפוגליקמיה ולאיבוד הכרה, כפי שכבר קרה לנתבע בעבר. כמו כן, הנתבע סבל מדלקת כרונית של הכבד ונטייה לשתית אלכוהול מופרזת, אשר לא "תרמה" למנוע התקפי היפוגליקמיה. הוא מפנה ל תשובות המומחה לשאלה א, ט ו-כ. לנתבע היו אמצעים רבים למנוע התקף היפוגליקמיה והוא התרשל בכך שלא נקט בהם. מדובר באמצעים כגון: התאמה בין כמות האינסולין המוזרק, כמות וסוג האוכל ופעילות גופנית, אכילת פחמימות וסוכר זמינים והמנעות משתיה מופרזת של אלכוהול. המומחה קבע בחוות דעתו כי לעתים לא היה הנתבע אוכל כמות מספקת של אוכל, המתאימה לכמות האינסולין המוזרק, ולכן נגרמו לו התקפים (מפנה ל תשובות המומחה לשאלות ב, ו ו-יא). כמו כן, הנתבע הצהיר ב נספח ד10 לתיק המוצגים, בשורה 5, כי ביום התאונה, ובימים שקדמו לו, סבל משלשולים, ולכן - טוען התובע - קרוב לוודאי שכמות האוכל לא הייתה מאוזנת עם כמות האינסולין שהוזרק באותו יום. לפיכך, טוען התובע, לא היה הנתבע צריך לנהוג כלל באותו יום. לטענת התובע, הנתבע לא פעל על פי ההדרכה שמן הסתם קיבל כחולה סוכרת. להתקף היפוגליקמיה יש סימנים מוקדמים, המתריעים מבעוד מועד על בוא ההתקף, סימנים כגון: דופק מהיר, רעד בידיים, הזעה מפושטת, סחרחורות וחולשה (מפנה ל תשובת המומחה לשאלה ח). במצב זה, היה על הנתבע לעצור את רכבו בצד ולאכול סוכר או פחמימות. טוען התובע, כי אין ספק שהנתבע לא עשה כן, הן לפי חקירתו והן לאור העובדה שהתאונה לא נמנעה. לטענת התובע, היו לפחות מספר דקות מרגע שהחלו הסימנים המתריעים ועד לאיבוד ההכרה (מפנה ל תשובת המומחה לשאלה יט), ולכן היה סיפק בידי הנתבע לעשות את הנדרש, והוא לא עשה כן. בשלב זה, היה על הנתבע לעצור בצד הדרך מיד כשהחל לזהות את התסמינים המתריעים על אפשרות להתקף.

אם כך, טוען התובע, לא מדובר בתאונה בלתי נמנעת, והתאונה הייתה נמנעת הן אילו נמנע הנתבע מראש מנהיגה, כיאה למצבו, והן אילו הגיב מיד עם תחילת התסמינים לכך שצפוי התקף. שני דברים אשר לא עשה. לפיכך, טוען התובע, יש לחייב את הנתבעים במלוא נזקיו, כמפורט בסעיף 4.2 לסיכומים.  

טענות הנתבעים

לטענת הנתבעים, הנהג הנתבע 1 לא זכר דבר מהתאונה עצמה, אלא העיד במשטרה כי הוא חולה סוכרת והוא חושב שבאותו יום היה לו "היפו" (התקף היפוגליקמיה) ונאמר לו שפגע במישהו (ראה נספח ד10 לתיק המוצגים של התובע). עוד מציינים הנתבעים, שתיק החקירה המשטרתי שנפתח בעקבות התאונה נסגר "מחוסר אשמה" ורשיון הנהיגה של הנתבע 1 הוחזר מתוך רצונו, ומבלי שהדבר נכפה עליו.

התאונה נגרמה כתוצאה מהתקף היפוגליקמיה פתאומי ובלתי צפוי שקיבל הנתבע 1 במהלך נסיעתו ברכב, התקף אשר גרם לו לאיבוד הכרה מיידי, ועל כן מדובר ב"תאונה בלתי נמנעת" המסירה לחלוטין את האחריות לגרימת התאונה מכתפיו של הנתבע 1 ומכתפיה של הנתבעת 2, בהיותה המבטחת של רכב הנתבע 1. לפיכך, נשמטת באופן מוחלט הקרקע תחת טענת התובע, לפיה התאונה אירעה עקב רשלנותו או באחריותו של הנתבע 1. לפיכך, בנסיבותיו של מקרה זה, אין כל בסיס לתביעה.

העובדה שהנתבע פגע ברכב התובע והמשיך בנסיעה של 500 מטר נוספים, מבלי להיעצר, מחזקת את הטענה בדבר התקף עובר לקרות הפגיעה ברכב התובע וחוסר שליטה מוחלט, עד כדי עילפון ואובדן חושים.

הנתבעים מסכימים אף הם להגדרה כי "תאונה בלתי נמנעת היא זו אשר שום ראיית הנולד ושום אמצעי זהירות שאפשר לצפות להם באופן סביר מאדם רגיל ובר דעת לא יכלו למנוע אותה". אדם אינו נושא באחריות ל"תאונה בלתי נמנעת" שכן מדובר בהתרחשות שאינה נתונה כלל לצפיה סבירה, שהיא המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי.

המנוח אחז ברשיון נהיגה בר תוקף כשקרה האירוע. הרשיון היה בתוקף עד ליום 15.06.06. במסגרת ההגבלות וההיתרים ברשיון הנהיגה נרשם "חייב להרכיב משקפיים או עדשות מגע. חייב לשאת עמו מוצרי סוכר בשעת נהיגה". המנוח הודיע לרשויות, כנדרש, על מחלת הסוכרת וכפועל יוצא מכך - המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ביקש המלצה חיובית של מומחה לסוכרת לגבי כשירותו של המונח לנהוג, ואף קיבל כזו. המומחה לסוכרת, שטיפל במנוח, ורופא המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ידעו את הנתונים לגבי מחלתו של המנוח, ולנוכח הנתונים סמכו ידם על המשך נהיגתו. ניתן להסיק שהם היו מודעים לעברו של הנהג, הכולל התקפי היפוגליקמיה, מאחר שידעו על עברו ועל סוג הסוכרת ממנה סבל.

כאשר נשאל המומחה מטעם בית המשפט "האם מחלתו של הנתבע היתה כרוכה באיסורים כלשהם?" השיב: "יש מגבלות לגבי סוגי אוכל מסוימים, ולגבי זמני וגודל הארוחות. אסור לקחת זריקת אינסולין ולא לאכול בעקבותיה" (מפנים ל תשובת המומחה לשאלה ה). המומחה לא שלל, אם כן, את כשירות הנהיגה של המנוח ברכב ולא הצביע על סיכון ממשי צפוי לכך שהנתבע יהיה מעורב בתאונת דרכים יותר מאדם אחר. המומחה מטעם בית המשפט לא ציין בשום מקום בחוות הדעת מטעמו, שאנשים החולים בסוכרת מאותו הסוג בו לקה הנתבע מנועים מלנהוג ברכב. אין נתונים סטטיסטיים בדבר עודף תאונות דרכים, הנגרם על ידי חולי סוכרת.