פסק-דין בתיק א 22268/04

1.       ראשיתה של תובענה זו בבקשה שהוגשה על ידי התובעת לביצוע שני שטרות שונים כנגד הנתבעים 2 ו-3 במסגרת תיקי הוצל"פ 7-04-17465-02 ו 8-04-17466-02 בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. לאחר שהוגשה התנגדות הנתבעים לביצוע השטרות, הגיעו הצדדים לידי הסכמה למתן רשות להגן, והדיון אוחד במסגרת התיק דנא. התצהירים שהגישו הנתבעים בתמיכה לכתבי ההתנגדות, שימשו כתבי הגנה ובנוסף הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, למעט הנתבע מס' 1.

2.       ביום 26.9.06 הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו ביניהם להסכמה דיונית לפיה יינתן פסק הדין לאחר הגשת הסיכומים, בהסתמך על כתבי בי דין וכלל החומר המצוי בתיק, מבלי להיזקק לחקירות המצהירים.

3.         להלן תמצית העובדות הדרושות:

3.1     ביום 1.12.98 נחתם הסכם לשימוש והפעלת חוות סוסים בשטח של כ-20 דונם הנמצא בסמוך לכביש חיפה נצרת (להלן: "המתחם"), בין בעלי הזכויות בקרקע, חברי אגודת נהלל, ספי בלסקי ומרדכי דניאלי (להלן: "החברים") לבין אפריים קדרון (הנתבע 3, להלן: "קדרון"), חיים הובר (להלן: "הובר") ומאיר ארז (להלן: "ארז").

3.2     שלושת האחרונים החלו להפעיל, כיחידים, את חוות הסוסים. בשלב מאוחר יותר ייסדו שותפות בשם "היפודרום" אשר הורכבה מחברת אפי קדרון בע"מ שבבעלות קדרון ומחברת מג'יק יזמות בע"מ, היא התובעת, שבבעלותם של הובר וארז. חלקה של חברת אפי קדרון בע"מ בשותפות עמד על 33% ואילו חלקה של התובעת בה היה 66%.

3.3     לטענת התובעת, בחודש דצמבר 2002 פנו הנתבע 1 - ישראל ורד (להלן: "ורד"), והנתבע 2 -צוקרמן ישראל (להלן: "צוקרמן"), בהצעה להיכנס בנעלי השותפות הנ"ל בכל הקשור לניהול והפעלת המתחם. לאחר שסוכמו התנאים לכך חתמו הצדדים על מסמכים המהווים את לבה של המחלוקת בה עסקינן. מדובר בשני הסכמים הנושאים את הכותרת "זכרון דברים" ואת התאריך 1.12.02. אלא שבהסכם הראשון (נספח א' לסיכומי התובעת) מוגדרים השוכרים כנתבעים 1 ו-2 בלבד והמשכירים- ארז, הובר וקדרון, בעוד שבהסכם השני (נספח ב') השוכרת הנה חברת "היפודרום מרכז רכיבה מערבית בע"מ" (להלן: "חברת ההיפודרום") שהוקמה על ידי צוקרמן וורד וקידרון אשר בחר להמשיך פעילותו במתחם, והמשכירים הנם "היפודרום שותפות".

3.4     לאחר חתימת ההסכמים, ולתוקפם עוד אתייחס בהמשך, החלו הנתבעים בהפעלת המתחם. במשך למעלה מחצי שנה שולמו דמי השכירות כסדרם, זאת בנוסף לתשלומים שהועברו ישירות לידי החברים. אלא שכעבור זמן חוללו השיקים שניתנו בעבור דמי השכירות, מחמת אי פירעון, בין אם בשל העדר כיסוי מספיק ובין אם בשל כך שניתנה לגביהם הוראת ביטול. כמו כן לא שולמה מלוא התמורה בעבור הציוד והמלאי, כפי שסכום בין הצדדים.

להבטחת תשלומי דמי השכירות, נמסר לשותפות היפודרום שטר בטחון ע"ס 200,000 ש"ח, הוא השטר נשוא תיק ההוצל"פ 7-04-17465-02. השטר השני נשוא תיק ההוצל"פ 8-04-17466-02 ע"ס 100,000 ש"ח נמסר על ידי הנתבעים 1 ו- 2 להבטחת תשלום התמורה בגין הציוד והמלאי.

4.       הנתבעים טענו כי התובעת כלל אינה אוחזת בשטרות במשמעות פקודת השטרות, שכן אלה ניתנו לטובת שותפות היפודרום, וזו מעולם לא הסבה אותם לפקודת התובעת.

אין בידי לקבל טענה זו, שכן אין חולק ששותפות היפודרום אינה אישיות משפטית. על פי הוראות סעיף 6(ג) לפקודת השטרות "מקום שהנפרע הוא אדם בדוי או אדם שאינו קיים, מותר לנהוג בשטר כאילו הוא בר פירעון למוכ"ז".  לעניין זה גוף משפטי שאינו קיים הנו בבחינת אדם שאינו קיים (ראו: ד"ר זוסמן,  "דיני שטרות" מהדורה שלישית, בעמ' 74). סעיף 30 (ב) לפקודת השטרות קובע כי שטר בר פירעון למוכ"ז מסוחר בדרך של מסירה.  די בכך על מנת לדחות את הטענות שהעלו הנתבעים לעניין האחיזה.

          בהקשר זה אני רואה להדגיש מושכלת ראשונים לפי שטר ביטחון הנו שטר לכל דבר ועניין. "שטרי ביטחון בכלל שטרות המה" (ע"א 333/63 שמולביץ נ' סיקו, פד"י יח(1), 550). לקביעה זו משמעות מכרעת לגבי נטלי הראיה, שכן במקרה כגון דא עומדת לאוחז החזקה כי התנאי למימוש השטר מתקיים והנטל להפרכת חזקה זו מוטל על עושה השטר (ראו: ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פד"י מה(1), 647).

5.       לאור הקביעה כי התובעת הנה אוחזת בשטרות וכי מדובר בשטרי ביטחון, יש לבחון אילו מבין שני ההסכמים אליהם הפנו הצדדים הוא התקף. זאת לצורך הכרעה בטענות ההגנה שהעלו הנתבעים במסגרת התנגדותם, מתוך הגדרה ברורה של מערכת הזכויות והחובות החוזיות של הצדדים.

הצדדים הציגו בפני שני מסמכים המוכתרים במלים "זכרון דברים" מיום 1.12.02 ונחלקו בשאלה איזה  מביניהם הוא התקף והמחייב. לדעתי, ההסכם שנכרת בין חברת היפודרום ושותפות היפודרום הוא ההסכם המאוחר והתקף מבין השניים. מסקנתי זו נסמכת בעיקר על העובדה שהסכם זה כולל את ההערות שנרשמו בכת יד על גבי ההסכם האחר. מכאן מתבקשת המסקנה כי ההסכם עליו נרשמו ההערות בכתב יד היה בבחינת טיוטה להסכם הסופי בו הודפסו אותן הערות בדיוק ושולבו אל תוך ההסכם. מכאן שהסכם זה ישמש כבסיס לבחינת מערכת החובות והזכויות של הצדדים, ומכאן ואילך יכונה "ההסכם".

6.       סעיף 3 להסכם קבע כי המתחם יושכר לחברת היפודרום לתקופה של שנה, החל מיום 1.1.03 תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 4,500$ + מע"מ, שישולמו באמצעות 12 שיקים מעותדים אשר יימסרו למשכירים מראש. להבטחת התשלום, נקבע כי יינתן שטר בטחון אישי בסך 300,000 ש"ח. אלא שבפועל נמסר שטר ע"ס 200,000ש"ח בלבד, כשעושה השטר הנו ורד  והערבים הם צוקרמן וקידרון.

          בסעיף 7 להסכם נקבע כי השוכרים ירכשו את הציוד והמלאי שבמתחם, על פי רשימה שצורפה, תמורת סך 300,000 ש"ח, מתוכם שולמו סך 100,000 ש"ח בחודש ינואר 2003. לגבי היתרה נקבע כי זו תשולם בתום שנת השכירות, ולהבטחת סילוקה יינתנו ערבות בנקאית לגבי מחצית הסכום, וערבות אישית לגבי המחצית הנותרת. לגרסת התובעת, השטר ע"ס 100,000 ש"ח ניתן להבטחת התשלום הנ"ל. שטר זה חתום בידי ורד וערב לו צוקרמן בלבד.

7.       בהסכם נקבע עוד, בסעיף 9, כי תוקפו מותנה בהסכמת בעלי הקרקע להעברת זכות ההפעלה לשכורים לתקופה של שש שנים לכל הפחות. לטענת הנתבעים, תוקפו של ההסכם נשלל משום שלא ניתנה הסכמת הבעלים כאמור. לתמיכה בטענתם זו הציגו את ההסכם המקורי שנחתם בין הבעלים ליחידי השותפות האוסר על העברת הזכויות שלא בהסכמת הבעלים מראש ובכתב. בנוסף, סמכו הנתבעים יהבם על מכתב מאת ב"כ החברים (הבעלים) מיום 24.11.03 אל יחידי השותפות בו נאמר בין היתר כי "ישנו חשש להעברת הזכויות לאחרים ללא הסכמת מרשי. יובהר כי לא תינתן הסכמה מבלי שהנעברים הפוטנציאליים יהיו לשביעות רצון מרשי וכל פעולה שננקטה על ידכם בנדון ללא הרשאה כאמור - בטלה מעיקרה".