פסק-דין בתיק א 19905/01

נתוני רקע

1.         לטענת התובע נגרמו לו נזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 14/2/00.  כעולה מכתב התביעה,  אף כמפורט בתצהיר עדותו, הגיע התובע למקום עבודתו בחברת "פרטנר" בחיפה. הוא החנה  את מכוניתו וניגש לתא המטען על מנת להוציא את תיקו.  מש "פתחתי את מכסה תא המטען הוא התרומם ונפגעתי בעין שמאל" (סעיף 3 לתצהירו, ת/2).

2.         הנתבעת התגוננה בפני התביעה. בין היתר הכחישה הנתבעת את עצם התאונה ונסיבותיה. ועוד טענה הנתבעת, לחילופין,  כי האירוע הנטען התרחש תוך כדי פריקה ו/או  טעינה של מטען  וכי נשוא  התביעה אינו מהווה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

3.         התובע דרש כי התאונה הנטענת תוכר כתאונת עבודה על ידי המל"ל. דרישתו זו נענתה. בגדר חומר הראיות שעמד בפני המל"ל הייתה  חוות-דעתו של ד"ר אורי ריחני (להלן - ד"ר ריחני"). לאחר שקלא וטריא, כפי שיפורט בהמשך, המליץ ד"ר ריחני להכיר בתביעת התובע. על כך במפורט להלן.  בגדר תיק בש"א 14934/03 עתרה הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. עיון בבקשה מעלה כי עיקר מעייניה של הנתבעת הייתה לעניין סתירת קביעת המל"ל באשר לקשר הסיבתי בין נכותו של התובע לבין פגיעתו הנטענת. בהחלטתי הוריתי כי "אין בדעתי להידרש לבקשה עד שתוכרע שאלת החבות".  ככל שעסקינן בנכותו של התובע פסק המל"ל על נכות צמיתה בשיעור של 20%. ברי כי התובע סובל מהיפרדות רשתית בעינו השמאלית.

4.         עוד בתחילה הוריתי כי בדעתי להכריע תחילה בשאלת החבות.  לעניין זה הוגשו תצהירי עדויות ראשיות, נשמעו עדויות והוצגו מוצגים.  מטעם התובע  נמסרה עדותו של  מר שי מור (להלן - "מור"), חברו של התובע לעבודה ב"פרטנר", וכן עדותו של התובע עצמו. מטעם הנתבעת נמסרה עדותו של  רופא העיניים, ד"ר גלפר שמואל (להלן - "ד"ר גלפר"), ושל מר אייל משקל (להלן - "משקל"), מנהל איזור הצפון ב"פרטנר", והממונה הישיר שם על התובע.

5.         בהמשך ההוכחות הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית.  צפויה הייתה להינתן עדות של עד נוסף מטעם הנתבעת, הוא מר אשר שירזלי, עובד ביחידת הרכב של "פרטנר" בראש העין (להלן-"שירזלי"). ב"כ הצדדים הסכימו כי לתיק בית המשפט יוגש תצהירו של שירזלי, כאשר שנויה במחלוקת השאלה האם התצהיר האמור הוא בר-תוקף לנוכח אי-אימותו הנאות הנטען. ועוד הוסכם כי "ב"כ התובע מסכים, כאמור בתיק בש"א 14934/03, כי יתמנה מומחה לעניין הקשר הסיבתי שבין התאונה הנטענת לבין הנזק להבדיל מהנכות. מקובל כי חוות דעתו של ד"ר ריחני לא תובא לעיונו של המומחה שימונה, כמו כל חוות דעת אחרת".

6.         לנוכח ההסכמה האמורה מונתה  ד"ר יהודית רניאל (להלן- ד"ר רניאל"),  כמומחית רפואית מטעם בית המשפט בסוגיה האמורה.  הונחה בפניי חוות-דעתה, אף תשובות לשאלות הבהרה שניתנו לה. התעוררה מחלוקת לעניין זימונה לחקירה של ד"ר רניאל. בהחלטתי מיום 20/5/05 פסקתי כי אין בדעתי  להורות על זימונה של ד"ר רניאל לחקירה על חוות דעתה. ציינתי, בין השאר, כי ברי לי שבגדר הכרעתי עליי להידרש אף "באשר למשמעות המתחייבת מחוות-דעתה של ד"ר רניאל, ותשובות ההבהרה, אשר שמא ניתן להכריע בה על יסוד טיעונים בכתב". משום כך הוריתי על הגשת סיכומי טענות. לאחר שאלו הונחו בפניי, ולבקשת ב"כ התובע, נדרשתי למחזור שני של סיכומי תשובה.  דומה שאף בכך לא היה די.  מונחת להכרעתי בקשת ב"כ התובע בתיק בש"א 16598/05, שלא להידרש לתוספת לסיכומי תשובה של ב"כ הנתבעת. בהחלטתי מיום 29/12/05 הוריתי כי בדעתי להידרש אף לבש"א זו, בגדר פסק דיני.

7.         להלן אדרש לסוגיות הצריכות להכרעתי, בגדר  שאלת החבות ושאלת הקשר הסיבתי האמורה. לשם כך אסקור ואדון בחומר הראיות באשר  לתאונה האמורה, באשר למסמכים הרפואיים ולעדויות בתחומי רפואה שבפניי, וכן באשר למכאניזם הנטען של התאונה, ולהסתברותה. ואולם טרם שאדרש לכך שומה לסלק מן הדרך מחלוקת דיונית חריפה שנטושה בין  ב"כ הצדדים.

גדר המחלוקת הדיונית

8.         ב"כ התובע סבור כי לא שנויה במחלוקת עצם העובדה שהתרחשה התאונה, כנטען על ידי התובע.  ד"ר רניאל,  איפוא,  מונתה רק על מנת לחוות דעתה באשר לקשר הסיבתי האפשרי בין התאונה שהתרחשה לבין נכותו של התובע.

            ב"כ הנתבעת חולק בתוקף על השקפה זו.  לשיטתו,  ומתחילת הדרך, שנויה-גם-שנויה במחלוקת  גרסתו של התובע באשר לעצם התרחשות  האירוע התאונתי האמור.  ד"ר רניאל מונתה, איפוא,  על מנת לחוות דעתה, בגדר מכלול שיקוליו של בית המשפט, האם הנסיבות תומכות בגרסת התובע באשר לעצם התרחשות האירוע התאונתי, או שוללות גרסה זו של התובע.

9.         במחלוקת האמורה הדין עם הנתבעת.  כזכור, תלויה ועומדת להכרעתי בקשת הנתבעת בתיק בש"א 14934/03. ההסכמה הדיונית שצוינה מעלה היא להסכמה כי, "כאמור בתיק בש"א 14934/03... יתמנה מומחה לעניין הקשר הסיבתי שבין התאונה הנטענת לבין הנזק, להבדיל מהנכות". משמע, לא קיימת עוד  כפירה של הנתבעת בסוגיית הנכות, וככל שהתובע יזכה בדינו בסוגיית החבות,  זו אינה עומדת כלל לדיון. ואולם ברי כי עצם התרחשות התאונה, שנויה-גם-שנויה במחלוקת שהרי היא " נטענת". ברי, איפוא, כי עומדת לפתחי שאלת  " הקשר הסיבתי".

            הדברים אף עולים כפורחים לנוכח מכלול הראיות שהונחו בפניי, עד להשגת ההסכמה הדיונית האמורה. לא זו בלבד שבגדר הגנתה כפרה  הנתבעת בעצם התרחשות התאונה,  הרי מכלול החקירות של העדים הצביע על כך שהנתבעת כופרת, מעיקרא, בעצם התרחשות התאונה האמורה.

10.        אף הזיקה האמיצה לתיק בש"א 14934/03, תומכת במסקנה האמורה בעליל.  שהרי, המל"ל הכיר בתאונה כבתאונת עבודה, וממילא הכיר בקשר הסיבתי  בין האירוע הנטען לבין הנכות הרפואית של התובע. משום כך, כך טוענת הנתבעת וטענתה מקובלת עליי, הותרת החלטתי הראשונה על פיה "אין בדעתי להידרש לבקשה עד שתוכרע שאלת החבות", לכאורה הייתה שגויה.  שהרי אם אכריע בשאלת החבות, לזכות הנתבעת, בעוד קביעת המל"ל אודות קיום הקשר הסיבתי נותרת שרירה על כנה,  יתהווה מצב דיוני בלתי סביר בבחינת תרתי דסתרי.   משום כך, בגדר הכרעתי בשאלת החבות, עומדת לפתחי ההכרעה בבקשה בתיק בש"א 14934/03, ואולם בשאלת הקשר הסיבתי בלבד. כתשתית להכרעה זו, בגדר מכלול שיקוליי,  ניצבת אף חוות-דעת של ד"ר רניאל.

דיון ובחינה בחומר הראיות

11.        יום ה-14/2/00 היה יום עבודתו האחרון של התובע ב"פרטנר", כסוכן מכירות. בחינה משולבת של  תצהירו ועדותו מעלה כי כשהגיע בבוקרו של יום למקום העבודה, ולאחר שהחנה את מכוניתו שהיא מכונית מעבידתו,  הוא ניגש לתא המטען על מנת להוציא את התיק שלו. כתוצאה מפתיחת תא המטען הוא התרומם  וחבל בעינו השמאלית.  הוא חש מיד כאבים חזקים בעין, ראייתו היטשטשה והוא  ראה נקודות שחורות.

            בבוקרו של יום, כמקובל,  מתקיימת ישיבת צוות. התובע  העיד כי בדרכו מן החניה הוא סר לשירותים ושטף את עינו, ומשם ניפנה לחדר הישיבות. הוא  ראה לראשונה את מור בדרך לישיבה, ומור שאל מה קרה לו והתובע ביאר ש "חטפתי מכה". בגמר הישיבה מור  "שוב שאל אותי מה קרה בפעם השניה ואז פירטתי בפניו את אשר קרה" (עמ' 6 לפרוטוקול). אירועים אלו התרחשו בסביבות השעה 8:00 בבוקר.

12.        בהמשך, חזר התובע  למכוניתו על מנת להוציא מתא המטען מכשירים סלולריים, על מנת להזדכות עליהם במחסן, לרגל סיום עבודתו. הדבר אירע בסביבות השעה 10:00. לאחר מכן נסע התובע במכוניתו לסניף ראש העין, על מנת להחזיר את מכונית מעבידתו לשם. בעת הנסיעה החמיר מצב עינו, אך הוא המשיך בנסיעתו. משהגיע התובע לראש העין הוא מסר את  המכונית לשירזלי,  קצין הרכב שם.

13.        בערבו של יום,  על כך אין חולק, נבדק התובע לראשונה על ידי רופא עיניים, ד"ר גלפר. בהמשך אושפז התובע בבית חולים ונותח.