פסק-דין בתיק א 18340/03

1.         זוהי תביעת נזקי גוף בעקבות אירוע של נפילה לבור ושבירת שתי רגליים. האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המל"ל. לתובע נקבעו 19% נכות לצמיתות והוא זכה לתגמולי המל"ל המתחייבים.

            התובע טוען שמדובר בתאונת דרכים. הנתבעות 2, 3 (להלן: "הנתבעות") כופרות בכך. הדיון פוצל, ושאלה זו התבררה תחילה. אין חולק כי אם נפל התובע שעה שהמשאית עמדה, בעוד הוא פורק את מטענה לתוך הבור, אזי אין מדובר בתאונת דרכים; אין חולק, כי אם נפל התובע ממשאית נוסעת, אזי המדובר בתאונת דרכים. המחלוקת נסבה, אם כך, רק לגבי הנסיבות המדויקות של האירוע.

2.         בתביעה נטען כי ביום 18/5/01 נסע התובע ביחד עם אחיו (להלן: "הנתבע" או "דודי") במשאית לשטח פתוח באיזור ה"סופרלנד" בראשון לציון, שם עלה לארגז המשאית, שנצמדה עם חלקה האחורי לבור, והשליך מן המשאית אל הבור פסולת קרשים וקרטונים; כשסיים, בעודו עומד על קצה ארגז המשאית החל לפתע הנתבע לנסוע קדימה, וכתוצאה מכך נפל התובע מגובה משטח ארגז המשאית אל תוך הבור ונחבל.

            גרסתו זו של התובע נמסרה לראשונה בכתב תביעתו בחלוף כשנתיים ממועד התאונה, כאשר בהזדמנויות שונות ובפני גורמים שונים מאז התאונה ועד להגשת התביעה נמסרו ע"י התובע וע"י הנתבע גרסאות שונות או חסרות. מכאן עמדת הנתבעות.

3.         אני נדרש כרגע "להאמין" או שלא "להאמין" לגרסתם הנוכחית של התובע ואחיו. אכן, אין זו משימה קלה. ברור הדבר, שאינני יכול לפטור את עצמי באמירה סתמית שלפיה "אני מאמין" או "אני לא מאמין". "אותות האמת", כלשונה של הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, המתגלים במשך המשפט, "אינם לובשים דווקא צורת סימנים העולים מן ההתנהגות של העד אלא עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד" (דברי כב' השופט שמגר, כתוארו אז, בע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 393, 436; ראו גם איזכור בהסכמה של דברים אלו בע"פ 4701/94 אוחיון נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך מא, 679). כידוע, "אין זה נדיר שעדותו של עד, כשהיא לעצמה, אינה מאפשרת לבית המשפט להגיע לכלל ממצא ברור. במקרה כזה שומה על בית המשפט לעמת עדות זו עם הראיות האחרות ולהגיע - על יסוד ראיה כוללת - לידי קביעת ממצאים" (דברי כב' השופט שלמה לוין, כתוארו אז, בע"פ 567/80 אביטן נ' מדינת ישראל, בנוסח שפורסם ב"דינים ועוד", עמ' 22 מתוך 31). כאשר פונה בית המשפט לבחון את מהימנותו של עד, לרבות בעל דין, עומדים לרשותו ארבעה מבחנים בסיסיים: מבחן ה"התרשמות" - התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מהתנהגותו של העד על דוכן העדים; מבחן ה"השוואה החיצונית" - השוואת דברי העד עם דברים שאמר במקום אחר או עם דבריהם של עדים אחרים; מבחן ה"השוואה הפנימית" - העמדת דברי העד במבחן של הגיון, שכל ישר וניסיון חיים; ומבחן ה"אישיות" - בדיקת ההשלכה האפשרית של אופיו של העד ונגיעתו לעניין על מהימנות דבריו (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 2003, בעמ' 1599 ואילך).  בנוסף לדברי כב' הנשיא שמגר דלעיל, ראוי להפנות לדברי כב' השופטת רנה משל בבש"א (מחוזי תל אביב) 23342/04 עמידר נ' זוהר (טרם פורסם; ניתן ביום 7.3.05): "... הנסיון השיפוטי מלמד, שדווקא הכלים האחרים, ובפרט, מבחן ה'השוואה החיצונית' ומבחן ה'השוואה הפנימית', משמעותיים יותר בקביעת אמינותו של עד, מאשר מבחן ה'התרשמות'. אכן, דומה, כי נסיונם של שופטים מקצועיים, עשוי לסייע להם לקרוא את שפת גופו של העד, אולם, לדידי, קשה לתת לכך משקל קונקלוסיבי, שכן, גם לשופט, ויהיה הוא בעל הניסיון הרב ביותר, קשה יהיה לזהות, רק לפי שפת גופו של העד, את השקרן המנוסה. קביעת שופט כי עד פלוני לא אמר דבר אמת, הגם ששפת גופו בעת עדותו לא זעקה כי דובר שקר הינו, אינה נדירה" (פסקה 10 להחלטה).

            ראו גם את דברי כב' השופטת דורנר בע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך לז', 475, פסקה 3: "כמובן שגורל המשפט ייחתך על פי שיקולי מהימנות, ואיש אינו חולק על כך. אלא ש... ניתן לקבוע את המהימנות בשתי צורות: או על פי התרשמות מהעדים או על פי שיקולי הגיון...קיימת גם דרך שלישית, הנראית בעיני היעילה והמציאותית ביותר, של שילוב בין שני אמצעים אלה... הסקת מסקנות מתוך ניתוח קר ואנליטי של הראיות, היא אחת הדרכים הכשרות לקביעת מהימנות, ואם שיקוליו של השופט הינם אכן משכנעים ועומדים במבחן, הרי אין כל סיבה שלא לאשר את מסקנותיו...".

4.         ולאחר הדברים האלה יש לשוב ולהזכיר, כי על התובע מוטל הנטל להוכיח, אמנם ברמה של "מאזן הסתברויות", כי יסודות תביעתו הוכחו.

5.         ובכן, עדויותיהם של התובע והנתבע מעוררות קשיים של ממש. התובע נשאל מי מסר לצוות הפינוי של מד"א את נסיבות פגיעתו, כפי שנרשמו בדו"ח מד"א (נ/2), ועל כך השיב כי הוא זה שמסר נסיבות אלו (עמ' 16 לפרוטוקול). לעומת עדותו זו מוסר הנתבע, כי היה זה דווקא הוא שסיפר לצוות האמבולנס את נסיבות פגיעתו של התובע, והוא כלל אינו זוכר אם התובע סיפר בעצמו לצוות מד"א את נסיבות הפגיעה, שכן לדבריו היה אחיו במצב של ערפול, ולפי זכרונו הוא אינו מאמין שאחיו הוא זה שסיפר (עמ' 30 לפרוטוקול).

            לסתירה זו יש משמעות, שכן בעוד שהתובע טוען היום כי מסר לצוות מד"א גרסה לא נכונה לנסיבות פגיעתו משום שחשש לגורל רישיון הנהיגה של אחיו (עמ' 17 לפרוטוקול), הרי שהנתבע, גם אם בעדות מבולבלת ומתחמקת, לא אומר כי הסתיר בכוונה את עניין הנפילה מהמשאית  (עמ' 30 לפרוטוקול). אם נקבל את עדותו של הנתבע, כי הוא זה שמסר את נסיבות הפגיעה לצוות האמבולנס, לפיה הנפילה נגרמה בשל תזוזה במשאית, שהרי "לא היה לי מה לשקר" (עמ' 31 לפרוטוקול), מתעוררת השאלה, הכיצד לא נרשמה גרסה זו בתעודת מד"א (נ/2) ולא רק שלא נרשמה, אלא שכלל לא נזכרת המשאית כמעורבת באירוע, שעה שכפי שהוברר בעדויות אנשי מד"א וכפי שעולה מעיון במסמך זה, יש חשיבות לציון עובדות שכאלו בטופס הפינוי, שאף קיים בו מקום מיוחד למילוי פרטים נדרשים אלו. אם אכן מסר התובע לצוות מד"א, כפי דבריו בביהמ"ש, עדות שקרית לגבי נסיבות פגיעתו, אך בשל חשש לרישיון הנהיגה של אחיו, אין זה מתקבל על הדעת כי לא מסר על כך לאחיו, וכי אחיו לא ידע על כך. עיון בתעודת מד"א (נ/2) מעלה באופן הברור ביותר כי לא נזכרת בה בדרך כלשהיא מעורבות של משאית. נרשם, כי נפילת התובע נגרמה בשל נפילה לתוך בור, הא ותו לא.

            נורית איילון, מתנדבת במד"א, העידה כי הייתה מעורבת בפינוי התובע לאחר התאונה, וכי במקרה של תאונת דרכים נרשם על ידי הצוות מה שהם רואים או מה שנאמר להם (עמ' 36 לפרוטוקול) וכי המטרה ברישום הינה להעביר את מלוא האינפורמציה למטפלים בבית החולים. הלן לרנר, אף היא מצוות מד"א, חוזרת ומאשרת הדברים האמורים (בעמ' 52 לפרוטוקול) ומציינת כי נ/2 כולו נרשם על ידה, פרט לרישום ה"הערות"; היא מוסרת, כי לא נרשם מספר רכב או מספר התחייבות לשאת בתשלום כפי שנהוג במקרה של מעורבות רכב (עמ' 53 לפרוטוקול).

6.         התובע הובא לבית החולים וולפסון על ידי צוות מד"א על ידי צוות מד"א. בחקירתו הנגדית הוא נשאל מי סיפר בבית החולים את נסיבות הפגיעה. תשובתו של התובע (בעמ' 20 לפרוטוקול) הינה כי הוא אינו יודע אם בבית החולים שאלו אותו לגבי כך, ושוב מאותה סיבה כי לא רצה לסבך את אחיו, וגם שם בבית החולים מסר שנפל לבור (עמ' 20 לפרוטוקול). במסמך חדר המיון (נ/3) נרשם תחת הכותרת "נסיבות פציעה" "נפילה, חבלה קרסול שמאל, חבלה ברך ימין", ולא מצוין כי המדובר בתאונת דרכים, לא במקום המיועד לרישום זה ולא במדבקה. עליזה פיזדל, פקידת מיון וקבלה בבית החולים וולפסון, העידה כי כאשר אדם מגיע לבית החולים ומתאר את נסיבות פגיעתו, מסווג האירוע באחד מן הסיווגים הבאים: נפילה, חבלה, קטטה או תאונת דרכים; קיימת מבחינת בית החולים חשיבות לרשום את נסיבות האירוע הן מן ההיבט הרפואי והן מן ההיבט של גביית התשלום עבור הטיפול (עמ' 38 - 39 לפרוטוקול). העדה הוסיפה כי ברשותה תיק האשפוז במלואו (נ/4) וכי במהלך כל האשפוז אין שום אינדיקציה במסמכי האשפוז לכך שמדובר באירוע של תאונת דרכים (עמ' 40 לפרוטוקול). זאת ועוד, באמצעות העדה הוגשו גם מסמכי הטיפול בתובע לאחר שחרורו מבית החולים (נ/5) במסגרת  מרפאות החוץ של בית החולים, ואף בהם אין כל אזכור של פגיעה מרכב, כאשר הביקור האחרון של התובע במרפאות היה בתאריך 17/02/02, כלומר כ - 9 חודשים לאחר התאונה. העדה אף הוסיפה, כי התובע הציג בבית החולים "טופס 17", שהוא טופס התחייבות של קופת החולים לשאת בהוצאות הטיפול הרפואי, וכי טופס זה הוצג על ידי התובע בזמן הטיפול במרפאות החוץ (לאחר האשפוז) וגם מטופס זה ניתן ללמוד כי גם בקופת החולים הציג התובע את אותה גרסה כי פגיעתו נגרמה בשל נפילה לבור ובלא כל מעורבות רכב, שאחרת קופת החולים לא הייתה מציידת אותו בטופס זה, אלא מפנה אותו לקבל התחייבות מחברת הביטוח של הרכב (עמ' 40 לפרוטוקול).

7.         בהקשר זה מתווספת בעייתיות נוספת גם למשמע גרסתו של הנתבע. כשנשאל לגבי הסיבה שנתן התובע באשר לסיפור שמסר לגבי נסיבות פגיעתו, היינו החשש לרישיון הנהיגה של הנתבע, העיד הנתבע כי "אינו זוכר" מצב שאחיו התובע אמר לו שהוא מסר סיפור לא נכון לגבי נסיבות פגיעתו (עמ' 32 לפרוטוקול). עדות זו תמוהה ביותר, שכן אם התובע היה מעוניין כדבריו להסתיר מגורמים חיצוניים את הנסיבות האמיתיות של הפגיעה אך כדי לגונן על אחיו, מה יותר טבעי כי יודיע על כך לאחיו, על מנת שהוא (האח) יהא מודע לגרסתו השקרית והלא נכונה שנמסרה בפני הגורמים האחרים, וכדי שאחיו של התובע לא ימסור לגורמים אלו גרסה שונה משלו.

8.         בשלב מסוים, כפי גרסת התובע, הוא החליט להגיש תביעה לפיצויים בשל נזקי הגוף שנגרמו לו נוכח חומרת פגיעתו, וכדבריו, מאותו שלב לא רצה עוד לגונן על אחיו ואז העובדות נמסרו לדבריו כהווייתן. אלא שגם באותו שלב, כאשר נמסרת הודעה לסוכנות הביטוח, מתברר כי העובדות הנמסרות בקשר למעורבות המשאית אינן אלו הנטענות על ידי התובע בגרסתו בתביעתו; בהודעה לסוכנות הביטוח נמסר כי התובע נפל מהמשאית, ואולם לא נזכר כלל ועיקר כי נפילה זו נגרמה בשל תזוזת המשאית.

            הנתבע הוא זה שפונה לסוכנות הביטוח ומוסר הודעה על פגיעתו של אחיו (נ/1), ומציין שם את פרטי המשאית המעורבת, זמן ומקום התרחשות האירוע ותחת הפרק "תיאור המקרה" נרשם מפיו: " בזמן פירוק פסולת מן המשאית העובד עופר מור שעסק בפירוק הפסולת מעד מרמפה לבור הפסולת" (ההדגשה שלי - א.ז.).

            בחקירתו הנגדית מאשר הנתבע כי הודעתו זו נמסרה על ידו לגב' נורית בסוכנות הביטוח, כי הוא מאמין שסיפר לה את הנסיבות האמיתיות, כי את הודעתו זו מסר זמן רב לאחר התאונה וכי באותו מועד כבר לא חשש "כמו בהתחלה", ובאותו שלב לא הייתה מניעה מצידו למסור את כל העובדות המלאות והמדויקות, כדי שאחיו שנפגע בצורה לא קלה יוכל להגיש את התביעה. משנשאל מדוע במסמך זה, שבו כדבריו נמסרו על ידו הפרטים המלאים והמדויקים לסוכנת הביטוח, לא נרשם כי אחיו נפל מן המשאית בשל כך כי זו נסעה - אין בפיו תשובה (עמ' 33 - 34 לפרוטוקול).

            סוכנת הביטוח, נורית ג'רבי, אישרה בעדותה כי טופס ההודעה לחב' הביטוח (נ/1) נרשם על ידה בכתב ידה עפ"י הפרטים שנמסרו לה על ידי הנתבע, כי אם היה זה מוסר לה כי נפילת התובע נגרמה בזמן נסיעת המשאית, היו הדברים נרשמים על ידה וכי היא מקפידה לרשום את כל מה שהמבוטחים מוסרים לה (עמ' 47 לפרוטוקול). העדה מבהירה כי הנתבע לא מסר לה כי הרכב זז, כדבריה: ".. הוא לא מסר שהרכב זז. אם לא רשמתי לא נמסר לי" (עמ' 48 לפרוטוקול).

9.         יתרה מכך - גרסתו הנוכחית של התובע לגבי הסעת המשאית קדימה ונפילתו כתוצאה מכך, בעייתית גם מבחינת ההיגיון שבה וניסיון החיים; לא התובע ולא הנתבע מסרו בחקירתם הסבר מניח את הדעת, מדוע כביכול הסיע לפתע הנתבע את המשאית. האירוע התרחש במקום שומם, כאשר ארגז המשאית הופנה אל עבר הבור, ועליו עמד התובע פרק זמן של מספר דקות בכדי לרוקן ממנו את הפסולת אל הבור. לפתע החל הנתבע בנסיעה "כי חשבתי שהוא סיים ולפעמים עושים פעולות באינסטינקט, גם לא היה הרבה זמן לפרוק" (עמ' 28 לפרוטוקול). הסבריו המשתנים במהלך עדותו, "האמת פחדנו מדו"ח והייתי בהיכון כדי לברוח" (שם), "חשבתי שהוא סיים" (שם), "התקדמתי כמה מטרים כדי שהוא לא י פול לתוך הבור" (שם), "מרווח גם כדי לסגור את התריס" (עמ' 29 לפרוטוקול), "לא יודע. עשיתי פעולת אינסטינקט. שחררתי את הקלאצ'. לפעמים עושים פעולות שלא במודע" (שם), לא הותירו רושם אמין במיוחד, בלשון המעטה.

10.        התובע מסר שלושה "סיפורי מעשה" עיקריים - נפילה "סתם", ללא אזכור משאית; נפילה ממשאית תוך כדי פעולת פריקה, ללא אזכור תזוזה של המשאית; נפילה ממשאית שהחלה בנסיעה.

            צר לי, אך זו לא תוכנית "כבקשתך"; אינני יכול לומר כי התובע עמד בנטל להוכיח כי גרסתו האחרונה היא הנכונה.