רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים
1. התביעה שלפני היא לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע ביום 20/12/92.
התובע הוא יליד 15.6.52, נהג משאית במקצועו. הנתבעת מס' 2 היתה חברה בע"מ, שעסקה בביצוע עבודות עפר. התאונה ארעה במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2.
אופן אירוע התאונה אינו שנוי במחלוקת: התובע הועסק על ידי הנתבעת 2 כנהג סמיטריילר. התאונה ארעה כשהתובע חזר מנסיעה וביקש לפרוק גלגל בו היה תקר מעגלה נגררת של הסמיטריילר על מנת להעבירו לתיקון. התובע שחרר את הברגים וכדי לפרק ולהוריד את הגלגל דפק עליו בפטיש. הטבעת המחזקת את הצמיג לחישוק (הג'נט) עפה ממקומה, ועמה עפו חלקים נוספים של הגלגל ופגעו בפניו של התובע.
כתוצאה מכך נפגע התובע בראשו ובפניו.
2. בסעיף 5 לכתב תביעתו, טען התובע כי התאונה היא "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק פלת"ד). לחילופין, טען כי התאונה נגרמה ברשלנותה של מעבידתו, הנתבעת 2, כאשר חברת הביטוח "איילון", הנתבעת 1, היתה המבטחת הן של הנסיעה ברכב והן של הנתבעת 2 בביטוח מעבידים או צד ג'. לכן, בין אם יקבע כי התאונה היא "תאונת דרכים" ובין אם יוחלט שהיא ארעה ברשלנותה של הנתבעת 2, הנתבעת 1 תשא בפיצויים.
בסיכומיו, הפך התובע את היוצרות וטען, כעילה עיקרית, שהוכחה רשלנותה של הנתבעת 2 וכי יש לקבוע שהיא אחראית כלפיו על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין). לחילופין טען, כי התאונה היא "תאונת דרכים" על פי חוק פלת"ד.
הנתבעות אישרו כי המדובר ב"תאונת דרכים" על פי החלופה של "תיקון דרך המהווה תאונת דרכים" (סיכומיהם עמ' 2). הנתבעות הוסיפו, כי בא-כוחן הקודם, אף לא מצא לנכון לחקור את התובע בדבר נסיבות התאונה כיוון שנראה כי היתה הסכמה שזו תאונת דרכים. עוד טענו הנתבעות, שאם אין האירוע "תאונת דרכים", הרי לא נפל אשם בהתנהגותה של המעבידה ואין היא חבה לפצות את התובע.
3. משטען התובע, כעילה ראשית לתביעתו (בעוד שהעילה על פי פקודת הנזיקין היתה חלופית), כי התאונה היא "תאונת דרכים", ומשהסכימו לכך הנתבעות, יש לקבוע כי התאונה היא אכן "תאונת דרכים" על פי חוק פלת"ד. לפיכך, לא אבוא לקיים דיון בשאלה אם הנתבעת 2 התרשלה (ואם יש לתובע תרומת רשלנות), ואני קובעת כי התאונה היא "תאונת דרכים".
4. ניהולו של תיק זה התארך מעבר למקובל, כאשר תחילתו לפני שופט אחר. במהלך הדיונים נסעה המומחית מטעם ביהמ"ש, הפסיכיאטרית פרופ' קפלן דינור, לחו"ל, ולאחר מכן חלתה במחלה קשה, ולא יכלה להגיע למתן עדות (ולמיטב ידיעתי נפטרה בינתיים). בהמשך, התעכב התיק זמן רב בשל בקשתו של התובע כי תועלה דרגת הנכות במל"ל, בקשה אשר נדונה אף בערכאת ערעור. עוד התעכב התיק בשל כך, שדר' בן אפרים, אשר מונה במקום פרופ' קפלן-דינור, נתן חוות דעת אחת, ואחר כך, בשל טענות של התובע להרעה במצבו, נתן חוות דעת שניה. תרמתי גם אני לעיכוב בכך שפסק דיני התאחר עקב עומס עבודה ומתן קדימה לתיקי הרכב של פשעים חמורים.
הנכויות:
בתחום רפואת אף אוזן גרון
5. דר גורביץ, מומחה בתחום א.א.ג שמונה על ידי ביהמ"ש, קבע (ב-23/1/96), כי נותרה נכות לצמיתות בשיעור של 5% עקב תזוזה של מחיצת האף. כן קבע המומחה, כי ניתן לתקן ליקוי זה בניתוח שעלותו 3,000 ש"ח לאשפוז של יום אחד. אם יבוצע הניתוח, לא תיוותר מעת ביצועו לתובע נכות כלשהי. המומחה הוסיף, כי הניתוח הוא ניתוח פשוט וקל, שנעשה בהרדמה מקומית ואין בו סיכון. המומחה חווה דעתו, כי התובע מוגבל לכל עבודה הדורשת נשימה מאומצת כל עוד לא יעבור את הניתוח, כיוון שאין לו מספיק יכולת לנשום עקב מצב האף. התובע לא עבר, ככל הנראה, את הניתוח ואף הכסף עבור הניתוח לא שולם לו.
לאורך התקופה מיום התאונה ועד היום, יש להניח כי נגרם לתובע כאב וסבל ואף מגבלה מסויימת בעבודות פיזיות. מנגד, אין כל סיבה מדוע לא יעבור עתה ניתוח פשוט זה (וראו לעניין זה: "ניתוח שאין בו סיכון בספרו של ד' קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" בעמ' 1205-1206 וע"א 252/86
גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) בעמ' 50-56)
.
בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובע תחת ראש נזק זה פיצוי, הכולל את עלות הניתוח ואת שני המרכיבים אותם הזכרתי, מוגבלות מסויימת בעבודה וכאב וסבל לעבר, בסכום כולל של 20,000 ש"ח.
רפואת הפה והלסת
6. בתחום רפואת הפה והלסת הוגשה חוות דעת של פרופ' לאופר, גם הוא במינוי של בית המשפט. פרופ' לאופר קבע שלתובע נותרה נכות של 3% בשל היפואסטזיה (תחושה פתוחה) בחניכים של הלסת העליונה מימין, וזאת על פי סעיף 29(5)א לתקנות המל"ל.
בתחום הנוירולוגיה
7. בתחום הנוירולוגי מונה על ידי ביהמ"ש פרופ' אברמסקי, והוא חיווה דעתו שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% על-פי סעיף 34ג לתקנות המל"ל ובשל פגיעה באונת המח הקדמית ושברים בקדמת המצח. פרופ' אברמסקי כתב בחוות דעתו מיום 7/4/95, כי התובע הוא "אולי מעט מניפולטיבי", אולם בהתחשב בכך שהוא הפסיק את עבודתו ולא חזר אליה, קבע כי הנכות ההולמת היא, כאמור, 20% לצמיתות.
בתחום הפסיכולוגיה
8. הסוגיה העובדתית העיקרית שיש להכריע בה במשפט זה, היא מהי נכותו של התובע בתחום הפסיכיאטריה. בעוד התובע טוען כי נכותו הגיעה עד כדי אובדן כושר השתכרות מלא עקב מצבו שהלך והחמיר במשך השנים, טוענים הנתבעים, כי התובע התחזה בבדיקות הפסיכיאטריות והקוגניטיביות וכי נכותו התפקודית אינה עולה על 20%. כן חלוקים הצדדים בשאלה, אם הנכות הפסיכיאטרית חופפת או מצטברת לנכות הנוירולוגית.
9. תחילה נבדק התובע על ידי פרופ' ע. קפלן-דינור, אשר נתנה חוות דעת ביום 20/5/97 . מומחית זו חזרה ונתנה חוות דעת ביום 12/8/97, לאחר שהתובע אושפז במחלקתה לצורכי אבחון. לעמדתה, התובע התחזה. כאמור, הוחלט למנות מומחה רפואי אחר, לאחר שפרופ' קפלן-דינור לא יכלה להתייצב לחקירה על חוות דעתה.
דר' בן אפרים קבע בחוות דעת ראשונה, מיום 2/1/00, כי התובע מתחזה, ועקב התחזותו לא ניתן להעריך אם נשארה לו נכות נפשית ולמה לשייכה. המומחה הוסיף, כי "לאור האנמנזה ניתן להצביע על בעיה בעודה (כך במקור, ש.ש) שההחמרה הקשה הופיעה באם אכן קיימת כשלוש שנים לאחר התאונה". המומחה תיאר את הסיבות שהביאו אותו לקביעה כי התובע מתחזה: