אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק דין בתביעה כספית

פסק דין בתביעה כספית

תאריך פרסום : 14/08/2017 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה באר שבע
6997-11-14
03/07/2017
בפני השופט:
בן שלו

- נגד -
תובע:
י.נ.
עו"ד א. ג.
נתבעת:
כ.ל.
עו"ד ע. ו.
פסק דין
 
 

 

לפני תביעה כספית על סך נומינלי של 57,438 ₪, שהוכתרה כתובענה "נזיקית, עשיית עושר והשבה" (כך בכותרת כתב  התביעה – ב.ש).

 

            רקע כללי ותמצית טענות הצדדים

  1. התובע, יליד 1947, היה בן זוגה של הנתבעת, ילידת 1949.

בין בעלי הדין התנהלו הליכים רבים אחרים, ובהם תובענה שבה תבעה הנתבעת הכרה בזכויות רכושיות מכח היות הצדדים ידועים בציבור (תמ"ש 12070/09 ; להלן, ולענייננו: "התביעה הראשונה").

 

במסגרת התביעה הראשונה נקבע, כי בין הצדדים היתה מערכת יחסים זוגית, חרף נסיונו של התובע להציג את הנתבעת כשוכרת גרידא בדירה שבה התגוררו (החלטה מיום 15.5.12; להלן: "ההחלטה").

 

יחד עם זאת, בפסק דין מיום 7.1.14 נדחתה התביעה הראשונה ונקבע, בין היתר, כי התובעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת כוונה לשיתוף רכושי בין הצדדים (להלן:"פסק הדין"). במסגרת פסק הדין נקבע, בין היתר, כי הצדדים התכוונו, באופן מושכל, שלא לנהוג במשטר של שיתוף רכושי (השוו, למשל, עמ' 14 לפסק הדין).

 

מאחר שבתביעה הראשונה קבע בית המשפט כי לא התנהל בין הצדדים משטר של שיתוף רכושי, ומאחר שהנתבעת התגוררה בדירתו של התובע, ראה התובע להגיש את התביעה שלפני, שעיקרה (גם אם לא כולה) נסוב על השימוש שעשתה הנתבעת בדירתו.

 

  1. נושא התביעה מאגד בתוכו מספר עילות, אשר המכנה המשותף לרובן נסוב כאמור על שימוש הנתבעת בדירתו של התובע במהלך יחסי הצדדים כמו גם בתקופה שבה הורחק בצו הגנה מדירה זו (דירה ברחוב XXXX ב*********** ; להלן: "הדירה"). עילות אלה מקנות לשיטת התובע זכאות לסעד הכספי הנתבע ונובעות, לשיטתו, מקביעת בית המשפט בתביעה הראשונה לפיה לא היה שיתוף רכושי בין הצדדים. אפרטן להלן:

 

  • תשלום בעבור שימוש בדירתו של התובע, החל משנת 2008, עת לשיטת התובע חדלה הנתבעת מלהשתתף בהוצאות הבית וכן בעבור שימוש בלעדי בדירתו במשך שלושה חודשים בהם עמד על כנו צו הגנה שמנע הימנו שימוש בבית. בעבור השימוש הרציף העמיד התובע את הסעד על סך כולל של 15,000 ₪ (750 ש"ח לחודש למשך 20 חודשים). בעבור השימוש הבלעדי העמיד התובע את הסעד על סך כולל של 10,500 ₪, שהם מכפלת שכר דירה סביר כעולה ממחירון אתר "יד 2" למשך שלושה חודשים.

 

  • החזר של הוצאות שהוציא התובע לשיטתו בגין שלושת חודשי הרחקתו בצו הגנה. עילה זו נסמכת בעיקרה על מכתב באת כוחו דאז, וכומתה בכתב התביעה על סך נומינלי של 11,538 ₪ ליום 14.1.014.

 

 

  • פיצוי בגין מניעת שימוש ברכבו ומניעת יכולת למכרו כתוצאה מעיקול שהוטל על הרכב על ידי הנתבעת. עילה זו כומתה בסך נומינלי של 15,000 ₪ על פי אמדנת ירידת ערך שנסמכה על אתר "יד 2".

 

  • שיפוי, כפי הנראה, של תשלום בסך של 3,000 ₪ ששילם התובע למס הכנסה, הרשות העירונית (עבור ארנונה) ולמוסד לביטוח לאומי, בגין גן ילדים שניהלה הנתבעת בביתו.

 

  • שיפוי, כפי הנראה, בגין תשלום ששילם בסך 2,400 ₪ בעבור שתי דלתות שלפי הנטען שברה הנתבעת בביתו של התובע.

 

  1. לשיטת הנתבעת עסקינן בתובענת סרק גרידא. הנתבעת טוענת כי התובע מושתק מלטעון להחזר הוצאות מגורים נוכח קביעת בית המשפט בפסק הדין בתביעה הראשונה ולפיה הוצאות הבית חולקו באופן מוסכם בחלוקה שוויונית. בכל הנוגע לצו ההגנה ולתקופת ההרחקה מבהירה התובעת כי הנתבע הורחק מן הדירה בהסדר דיוני שכלל בדיקת פוליגרף, שבסיומה עלה כי התובע לא אמר אמת, וכי התובע מנע מן הנתבעת את השימוש למעשה בדירה, עת ניתק מיוזמתו את אספקת הגז, החשמל, המים והטלוויזיה לדירה. עוד טוענת הנתבעת כי רק בעקבות צו שיפוטי השיב התובע את אספקת השירותים לדירה ובמשך תקופת המגורים בדירה זו שילמה את הוצאותיהן. באשר לעיקול, טענה הנתבעת כי לא הטילה עיקול על הרכב במסגרת התביעה הראשונה. בכל הנוגע לסוגיית הגן, הכחישה הנתבעת ניהול גן או פעוטון בדירת התובע, במובחן מכך שטיפלה במספר בודד של ילדים, בהם נכדתה ונכדיו של התובע.  עוד הכחישה הנתבעת, כי שברה כל דלת בביתו של התובע.

 

  1. כתב התביעה לא נתמך בדבר, למעט תצהיר אימות. תצהיר העדות הראשית לא נתמך בראיות, למעט החלטות שיפוטיות שניתנו בתביעה הראשונה. הוא הדבר, בעיקרו,  גם ביחס לכתב ההגנה ולתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת. התובע ביקש להסתמך על מכלול החומר המצוי בתיק התביעה הראשונה.

 

  1. ביום 15.12.16 נשמעו הראיות, ולאחריהן הוגשו סיכומי הצדדים בכתב (לרבות סיכומי תשובה בעניינם ניתנה בין היתר החלטה ביום 14.3.17).

 

דיון והכרעה

 

  1. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במכלול החומר שבתיק באתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות. אדון בעילות השונות כסדרן.

 

השימוש בדירה והוצאות השימוש בה בעת תקופת ההרחקה

 

  1. לא מצאתי ממש בעתירת התובע לחייב הנתבעת בתשלום עבור השימוש בדירה. זאת, הן ביחס לתקופת המגורים המשותפים והן ביחס לתקופה שבה היה מורחק מן הדירה בעקבות צו ההגנה.

 

 

 

  1. הואיל ועסקינן אך בדירתו של התובע, אין הכללים הקבועים בסעיפים 31 ו – 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, רלוונטיים, ככלל, לענייננו. כפי הנראה, מבקש התובע להסתמך בתביעתו על הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"). אולם לא מצאתי שנסיבות העניין שלפני, כפי שנקבעו בפסק הדין וכפי שאף הוכחו בפני, מלמדות זכות לסעד כספי מכח הוראות חוק זה. מסקנתי לא תשתנה גם לו אניח כי הזכות לתבוע דמי שימוש ראויים קנויה לבעל דין גם מכח הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, בכל הנוגע לקיום חיובים בתום לב, הגם שלא ראיתי שטענה זו נטענה לפני. 

 

  1. ביחס לתקופת המגורים המשותפים, שעל אודותיה אין מחלוקת, נקבע מפורשות שנוהלה מערכת יחסים זוגית, תוך שנדחתה טענת התובע לפיה היתה בין הצדדים מערכת יחסים של משכיר ושוכרת (ראו בהחלטה). בנסיבות אלה, ובמיוחד לאחר שנדחתה טענת התובע ליחסי שכירות כלכליים, מוקשית עתה הטענה לפיה יש להידרש לסעד כספי על יסוד עשיית עושר ולא במשפט. זאת, במיוחד נוכח קביעת בית המשפט במסגרת התביעה הראשונה, לפיה המגורים המשותפים היו כחלק ממערכת היחסים הזוגית (השוו: עמ' 5 – 8 להחלטה).  הדברים מקבלים משנה תוקף בין היתר נוכח קביעת בית המשפט בפסק הדין בתביעה הראשונה, כי הוצאות הבית חולקו ביניהם באופן שוויוני (פסקה 19 בעמ' 11 לפסק הדין).

 

  1. במסגרת פסק הדין אף נקבע מפורשות, כי הצדדים התנהלו תוך הפרדה רכושית עת גם הנתבעת שמרה לעצמה דמי שכירות מדירתה היא (עמ' 12 לפסק הדין). מפסק הדין עולה, כי התנהלותם הכלכלית הכללית של הצדדים והאופן שבו פעלו במישור זה היתה ברורה להם – ולמעשה מוסכמת - בעת חיו בצוותא. בנסיבות אלה, הנטל הוטל לפתח התובע להבהיר מדוע לשיטתו עצם המגורים המשותפים בדירתו היתה בבחינת קבלת נכס כזה או אחר שלא כדין, כעולה בין היתר מהוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

 

  1. כך, היה על התובע להציג ראיה של ממש המבהירה מדוע, חרף ההסדר הרכושי שעימו הסכינו הצדדים במשך כשלוש עשרה שנים, ואשר לא כללו תשלום דמי שימוש ראויים בדירתו, יש לחייב בדיעבד את הנתבעת בכך.  גם אם אקבל את עמדת התובע ולא אראה בקביעות פסק הדין דלעיל משום השתק פלוגתא, הרי שהתובע עצמו לא הציג כל ראיה ולפיה התנה את השימוש בדירתו במהלך מלוא תקופת חייהם המשותפים, בתשלום סך כלשהוא. התובע אף לא טען בתצהיר העדות הראשית מטעמו כי דרש מן התובעת בכל מהלך חייהם המשותפים, תשלום בעבור השימוש בדירה. גם בסיכומיו לא הפנה התובע לכל ראיה שיש בה כדי לשכנע בדבר זכאותו לקבלת דמי שימוש בגין שימושה של הנתבעת בדירה. זאת ועוד – התובע אף הבהיר בחקירתו הנגדית כי התיר גם לאחרים (בהם אחיו וגרושתו) את השימוש בדירה (עמ' 6-8 לפרוטוקול).  הדברים אומרים דרשני.

 

  1. למעלה מן הצורך, וככל שעתירת התובע בכתב התביעה עסקה גם לתשלום הוצאות האחזקה, גלל תקופה ממושכת זו (בהיותן חלק מאותו "שימוש סביר" שנתבע והועמד על סך 750 ₪ לחודש), הרי שהתובע לא תמך תביעתו בכל ראיה לכאורה שהיה בה כדי לכמת הוצאות אלה. ממילא, כעולה גם מפסק הדין, הצדדים שניהם טענו במסגרת ניהולו של אותו ההליך, כי הנתבעת עצמה נטלה חלק בתשלומים אלה, ודברים ברוח זו אף נקבעו בפסק הדין (עמ' 11 לפסק הדין). בנסיבות אלה, ספק אם יש בשאלה זו כדי להעלות או להוריד ממסקנתי היסודית.

 

  1. הוא הדבר גם ביחס לתקופת הרחקתו של התובע מן הדירה. לעניין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעת. שכן הלכה למעשה יש לזכור כי המשיב הורחק מן הדירה בדין, בהתאם להסכמות דיוניות להן הגיעו הצדדים, משהתברר בבדיקת פוליגרף כי נמצא שאינו דובר אמת (החלטה מיום 19.11.09 בתמ"ש  12072/09; 12073/09). למעלה מן הצורך יוער, כי בקשת רשות ערעור על החלטה זו אף נדחתה ביום 17.2.10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (רמ"ש 669/09).

 

  1. בהתחשב בכך שעסקינן במי שהיו בני זוג, ואשר הלכה למעשה התגוררו בצוותא בדירה, בנסיבות בהן הנתבע הוא שהורחק מן הדירה בהחלטה שעמדה בביקורת ערכאת הערעור, לא מצאתי כל הצדקה לחייב הנתבעת בדמי שימוש בעת שהתובע הורחק כדין מן הדירה. למעשה, וככל שהתובע מסתמך כאמור על הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט בהתחשב בתקופת ההרחקה המצומצמת, אין לטעמי כל צידוק להורות עתה, שהנתבעת תשלם דבר מה נוסף בגין שימושה בדירה שבה התגוררה במשך שנים עד אותה העת, ואשר הימנה הורחק התובע בצו כדין [לעניין זה השוו: סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ; כן השוו, לפטור מהשבה ובהקשר אחר: ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 18.1.05 ,  פסקה 11 לפסק הדין) ; להיעדר זכאות לדמי שימוש ראויים מכח הוראות חוק המקרקעין בעת הרחקה, השוו, בין היתר: בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 9.4.069)].

 

  1. לעניין הוצאות השימוש בדירה בעת תקופת הרחקתו של התובע. עת תביעתו של התובע, שלעניין זה היא תביעת השבה או לכל הפחות שיפוי, נשענת אך על מכתבה הנטען של באת כוחו דאז, ולא נתמכת בראיות של ממש בדבר שיעורם של החיובים בהם נשא בפועל התובע, לא הרים התובע את הנטל לשכנע כי יש אמנם להורות כעתירתו.

 

  1. זאת ועוד. כך או אחרת הגעתי לכלל מסקנה כי את הוצאות אחזקת הדירה בעת תקופת ההרחקה לשיטתה של הנתבעת (שכלל לא הגיעו לסכומים להם טען התובע ולא תמך בראיות), שילמה הנתבעת על דרך קיזוז כנגד חיובו של התובע בהוצאות משפט. אפרט.

 

בהליכים הקודמים נקבע מפורשות כי בעת הרחקתו של התובע מן הדירה, ניתק הוא השירותים שסופקו לדירה. על פי החלטת בית המשפט בתמ"ש 12072/09 מיום 1.12.09 חויב התובע להשיב את כל השירותים השונים שסופקו לדירה (לרבות גז, חשמל, שירותי לוויין) תוך 24 שעות, ומנגד חויבה הנתבעת לשלם בתקופת הרחקתו של המשיב שירותים אלה.

 

משהתברר בדיון מאוחר, כי החלטה זו לא קוימה על ידי התובע, חייב בית המשפט באותו המעמד ובאותה ההחלטה את התובע עצמו בתשלום הוצאות הנתבעת, בסך 2500 ₪ ומע"מ. זאת, לצד חיובה של הנתבעת להפקיד סך של 2,000 ₪ להבטחת הוצאות האחזקה בתקופת ההרחקה.

 

ביום 9.3.10 הודיעה הנתבעת באמצעות בא כוחה דאז לבא כוחו דאז של התובע, על קיזוז סך של 2,296 ש"ח בגין חיובי אחזקת הדירה לתקופת ההרחקה (סכומים שלא מגיעים, כאמור, לסכומים להם עותר עתה התובע), כנגד חיוב ההוצאות הנ"ל שבו חויב התובע (נספח ד' לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת). שעה שעסקינן בחיובים קצובים בין אותם הצדדים שניתנו באותה ההחלטה ממש, בדין קוזזו על ידי הנתבעת (לעניין זה השוו: סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973). משלא הצביע התובע בראיות של ממש על הוצאות העולות על סכום הקיזוז, אין מקום להידרש לעתירתו זו.

 

  1. פועל יוצא מכלל האמור לעיל הוא שטענות התובע בדבר חיוב הנתבעת גלל השימוש בדירה והוצאות אחזקתה, ביחס למכלול התקופה שנתבעה, נדחות בזה. 

 

הפיצוי בגין הרכב

  1. התובע מייחס את היעדר היכולת למכור את הרכב או לעשות בו שימוש לצו העיקול שניתן , ומכאן שלשיטתו הוא זכאי לפיצוי בהתאם להוראות תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

 

  1. אלא שפיצוי זה, שבאופיו הוא נזיקי (כעולה גם מלשון התקנה דלעיל עצמה), יש להוכיח. הן את הזכאות לסעד (בבחינת החבות) והן את הנזק ושיעורו, ולא בדרך של אומדנא גרידא [לעניין זה השוו, למשל: תא"מ (י-ם) 54764-01-12 עירית ירושלים נ' דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 5.6.12) והאסמכתאות שם].

 

  1. לעניין החבות, הרי שלא שוכנעתי כל עיקר כי בעצם הטלתו של עיקול (שאמנם הוטל כפי הנראה במסגרת בש"א 2662/09 בצו מיום 17.8.09, כעולה מעיון בתיקי הצדדים), היה כדי למנוע עשיית שימוש ברכב. תכליתו של עיקול, כשמו כן היא - למנוע ביצוע דיספוזיציה בתמונת הבעלות ברכב. כדבר שבשגרה נעשה שימוש יומיומי ברכבים אף אם הוטל צו עיקול בעניינם. הדבר דומה גם בעת רישום משכון ו/או שעבוד אחר על זכויות הבעלות ברכב, להבטחת הלוואות שנותן תאגיד זה או אחר לשם רכישתו. גם אז לא ניתן לשנות את תמונת הבעלות ברכב ללא אישור של בעל המשכון, אולם אין בכך כדי למנוע את עצם השימוש ברכב. גם ביחס לפעולת המכר, הרי שלא ראיתי מה מנע מהתובע, אשר היה מיוצג לכל אורך הדרך וביכר לרכוש רכב אחר (עמ' 15 לפרוטוקול), להגיש בקשה מתאימה מבעוד מועד לבית המשפט. התובע יכול היה להגיש בקשה להמרת העיקול בבטוחה אחרת, על מנת שיוכל למכור את הרכב או להעבירו מבחן רישוי ובכך לכל הפחות להקטין נזקו אם לא למנעו לחלוטין. יש להניח שלו היה עושה כן, הדבר היה אף עולה בקנה אחד עם האינטרס של הנתבעת (שכן בזמנו היא טענה להחלת שיתוף רכושי וחזקה שלא ביקשה שערכו של רכוש שלטענתה היה משותף, ירד). אף  דבר שבשגרה הוא שגם בקשות דוגמת זו, עת מבקש בעל דין להמיר בטוחה בבטוחה אחרת או להחריג ביצוע פעולות מסויימות מגדרי צו עיקול, נידונות באופן תדיר. 

 

  1. גם לגופם של דברים אישר התובע עצמו, כי יכול היה לעשות שימוש ברכב (עמ'  12-13 לפרוטוקול מיום 15.12.16). בסיכומיו, אף הבהיר התובע כי  "...עקב מצבו הפיזי של הרכב התובע נאלץ להעמיד את הרכב מבלי יכולת למכרו או לקבל עליו טרייד אין..." (פסקה 24 לסיכומי התובע). מה בין מצבו הפיזי של התובע ובין צו העיקול, לא הבהיר התובע כל עיקר – לא בראיות ולא בסיכומיו, והדברים אומרים דרשני.

 

  1. ראינו, אפוא, כי התובע לא עמד בנטל לשכנע כי פעולות או מחדלי הנתבעת (במובחן, למשל, ממצבו של הרכב גרידא) הם שהובילו להיעדר היכולת לעשות ברכב שימוש או למכרו. אולם גם לו הייתי סובר אחרת, ההלכה הפסוקה איננה רואה בחיוב קביעת שיעורו של נזק על יסוד אומדנה, עת ניתן להביא ראיות קונקרטיות לעניין זה ולהוכיחו במידת ודאות סבירה (השוו:  ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 ; ע"א 7905/98 Aeron C.C. נ' הוק תעופה בע"מ נה(4) 387 ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא(3) 18, פסקה 69 ;  ע"א (ת"א) 2860/02 הכשרת היישוב נ' אריה משאבות בטון (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.3.07)].

 

  1. לעניין זה לא ניתן להסתפק באומדנת ירידת ערך כללית (שממילא אף לא צורפה לכתב התביעה), המנותקת ממצבו הקונקרטי של הרכב הספציפי נושא התובענה, משל היתה חלופה לראיות שביכולתו של התובע עצמו היה להציג.

 

  1. נוכח מכלול האמור לעיל, טענות התובע גם לעניין הרכב נדחות בזה.

 

 

תשלום נטען גלל חובות לרבות למס הכנסה בגין ניהול גן ילדים

  1. התובע לא תמך טענות אלה, שכומתו על ידו בסך של כ – 3,000 ₪, בכל ראיה לכאורה. לא בכתב התביעה ולא בתצהיר העדות הראשית מטעמו. התובע אף ציין בחקירתו הנגדית, ביחס למסמכים בדבר התשלום הנטען למס הכנסה כי "זרק את הניירת" (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 15.12.16).

 

  1. לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי בדבר תשלומו של חוב זה או אחר לרבות בדבר כימותו, מבלי להידרש לגופם של דברים לשיעורו של החוב. 

 

  1. בנסיבות אלה אני קובע כי התובע לא עמד בחובת הראיה הנדרשת וטענותיו לעניין זה נדחות.

 

פיצוי בגין שבירת שתי דלתות

  1. גם לעניין זה עסקינן בגרסות סותרות של בעלי הדין, הן לעניין החבות והן לעניין הנזק (שראיות בהקשרו כלל לא צורפו). בעוד שהתובע טען, כזכור, כי הנתבעת שברה שתי דלתות וכי נאלץ לתקנן בעלות של כ- 2400 ₪, הנתבעת הכחישה טענותיו.

 

בהקשר זה יפים הדברים שנכתבו לעיל, ככלל, באשר לסוגיית הרכב, גם לסוגיית הדלתות.

 

  1. לגופם של דברים, מחקירתו הנגדית של התובע מתברר כי טענתו לעניין שבירת הדלתות מושתת על הסקת מסקנות, ולא על ראיות ישירות ככלל (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 15.12.16).

 

  1. מנגד, הנתבעת עצמה לא נחקרה על גרסתה כפי שהופיעה בסעיף 29 לתצהיר עדותה הראשית, ולפיה לא שברה איזו מדלתות הדירה.

 

בנסיבות אלה, הלכה למעשה גרסת הנתבעת לא נסתרה.

 

  1. כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, גם בסוגיה זו לא עמד התובע בחובת הראיה, וממילא לא בנטל לשכנע, כי על הנתבעת לפצותו בגין שבירת דלתות בדירה.

 

סיכום אופרטיבי

 

  1. בטרם סיום, מצאתי להבהיר, כי לא ניתן לקבל כשיטה את הדרך הדיונית שבה מבקש בעל דין להסתמך על חומר המצוי בתיק אחר, בתביעה עצמאית אחרת, כבמעין "הערת אגב" גרידא, מבלי להבהיר כל עיקר לאיזו ראיה כוונתו, מה בתמונת הראיות שהוצגה בתיק אחר תומך בטענותיו, ואיזו מסקנה מפורשת יש להסיק מעובדות ספציפיות שנקבעו בתיק אחר. לא בכדי נקבעה התובענה שלפני להידון כתובענה עצמאית. אולם כך או אחרת, וכפי שהיה ניתן ללמוד גם דלעיל, עת עיינתי בתיקי התובענות האחרים שהתנהלו בין הצדדים, לא מצאתי בהן את הראיות שבכוחן היה לתמוך בטענות התובע.

 

  1. העולה מכלל האמור לעיל, הוא, כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

 

בהתחשב בהליכים המרובים שנוהלו בין הצדדים, בכך שההליך שלפני לא הצריך תשומות נרחבות, ובתקווה שהצדדים יציבו הליך זה כתמרור הסיום למערכת היחסים המשפטית שביניהם, תיפסקנה הוצאות הנתבעת על הרף המתון.

 

התובע יישא בהוצאות התובעת בסך כולל של 6,000 ₪.

 

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם.

 

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתן היום,  ט' תמוז תשע"ז, 03 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

                                               

                                                 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ