פסיקת מזונות על בסיס הלכת בית המשפט העליון

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (כב' הש' נ. גדיש)  מיום 2.3.20 (תמ"ש 32977-04-17), במסגרתו קצב בית המשפט את שיעור חיובו של המערער במזונות ארבעת ילדיו הקטינים.  עיקר טענתו של המערער היא כי בית המשפט חייבו בשיעור מזונות גבוה ושגוי העולה לאין שיעור על יכולותיו הכלכליות.

העובדות הנדרשות לנדון

1. הצדדים, יהודים אזרחי ישראל, נישאו ביום x.x.99  ולהם ארבעה ילדים מנישואיהם אלו – מ. ילידת x.x.04, ד. וע.  תאומות ילידות x.x.08 וא. יליד x.x.09. 

2. במהלך החיים המשותפים, התגוררה המשפחה ב***, בבית הרשום בבעלות אמה של המשיבה. טענות המערער כי הבית שייך לבני הזוג והוא זכאי למחצית שוויו נדחו בפסק הדין שניתן ע"י בית משפט קמא ביום 16.12.19 (תלה"מ 42828-05-17), ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה אף הוא ע"י בית המשפט המחוזי  (עמ"ש 24878-01-20).

3. במהלך חיי הנישואים של הצדדים שימש המערער כמתווך נדל"ן אשר עבודתו נעשתה בעיקרה בחו"ל ואילו המשיבה עסקה בארגון כנסים. הצדדים היו חלוקים באשר לשיעור השתכרותו ו/א כושר השתכרותו של כל אחד מהם. המשיבה טענה כי השתכרותה עומדת על כ – 7,500 ₪ לחודש ואילו המערער משתכר מאות מליוני ₪! וכי נהג להפקיד לחשבון המשותף של הצדדים 24,000 ש"ח לצרכים השוטפים מדי חודש. מאידך, טען המערער כי השתכרותה של המשיבה מגעת ל – 9,000 ₪ ואילו הוא מצוי בקשיים כלכליים משמעותיים, רובצים לשכמו חובות רבים, כך שלמעשה, למיצער עתה, השתכרות המשיבה עולה על השתכרותו שלו.

4. ביום 7.10.18 עזבה המשיבה את בית המגורים והמערער נותר להתגורר בו בגפו, עד למתן פסק הדין האמור במסגרתו אף התקבלה תביעת פינוי שהגישה כנגדו אם המשיבה.

5. מעת עזיבת המשיבה את מקום המגורים המשותף לצדדים חלקו הצדדים את זמני השהות עם ילדיהם זולת ביחס לבת מ. אשר ביכרה להישאר אם אמה, המשיבה, וסירבה למפגשים עם המערער.  

במסגרת ההליך בבית משפט קמא ניתנו מספר החלטות בנוגע למזונות זמניים –

החלטה למזונות זמניים מיום 3.7.17