אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסיקת דמי שימוש ראויים בטרם ניתן פסק דין לפירוק שיתוף ולאחר פסיקת מזונות קטינים

פסיקת דמי שימוש ראויים בטרם ניתן פסק דין לפירוק שיתוף ולאחר פסיקת מזונות קטינים

תאריך פרסום : 12/05/2015 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה קריית גת
18760-07-11
03/05/2015
בפני השופטת:
פאני גילת כהן

- נגד -
תובע:
פלוני
עו"ד יוסי רפפורט
נתבעים:
1. אלמונית
2. אלמוני

עו"ד איילת קריספל
פסק דין
 

 

 

מונחת בפניי תביעה שעניינה תשלום דמי שימוש ראויים בנוגע לבית מגורים במושב XXX.

 

רקע והליכים:

 

  1. התובע והנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") (אשר ייקראו ביחד לשם הנוחות: "הצדדים", ואילו נתבעת 1 תיקרא להלן לשם הנוחות: "הנתבעת") נישאו זה לזו כדמו"י בשנת XXX. מנישואיהם נולדו שלושה ילדים משותפים. הצדדים התגרשו ביום 2009.XX.XX

 

  1. במהלך הנישואין צברו הצדדים רכוש ובכלל זה בית מגורים ששטחו כ – XXX מ"ר (על מגרש בן XXX מ"ר), השוכן במושב XXX מס' XXx והידוע כגוש XXX חלקה XX (להלן: "הבית"), אשר הזכויות בו נרשמו על שמם בחלקים שווים. הבית שימש למגורי הצדדים עם ילדיהם.

התובע עזב את הבית ביום 2005.XX.XX, והנתבעת נותרה להתגורר בו עם שלושת ילדי הצדדים.

 

  1. בין הצדדים התנהלו הליכים, הן בבית משפט זה, ובהם זה תביעה לדמי מזונות הקטינים, והן בבית הדין הרבני האזורי באשקלון, שם הגיש התובע תביעת גירושין כנגד הנתבעת, לה כרך את ענייני הממון והרכוש, לרבות פירוק השיתוף בבית. בית הדין הרבני קיים מספר ישיבות בעניינם של הצדדים.

 

  1. במסגרת ההליך בבית הדין הרבני מונה אקטואר לצורך חישוב זכויות התובע אשר נצברו ממקום עבודתו, וכן מונתה שמאית מקרקעין לצורך הערכת שווי הבית. במקביל נדונה בבית הדין הנכבד תביעת הנתבעת לכתובתה. זאת, נוכח הנסיבות בהן נוצר, לשיטתה, הקרע בין הצדדים, שהוביל לפירוק התא המשפחתי.

 

  1. ביום 12.8.2007 ניתן בבית משפט זה פסק דין (על ידי כב' סגנית הנשיא (כתוארה דאז), השופטת א. אשקלוני) בתביעה למזונות הקטינים, במסגרתו חויב התובע לשלם לידי הנתבעת דמי מזונות חודשיים בסך 4,800 ₪. דמי מזונות הקטינים שנפסקו כוללים השתתפות התובע בחלקם במדור, המהווה מחצית מההחזר החודשי של ההלוואה המובטחת במשכנתא בסך של 1,050 ₪ לחודש.

 

  1. ביום 17.6.2013 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני, הקובע כי חיובו העקרוני של התובע לשלם לנתבעת כתובתה על סך מיליון ₪ נותר בעינו, וכי לא הוכח שמתקיימת עילה לביטול חיוב זה מבחינה הלכתית. עם זאת, בית הדין עיכב גביית הסכום בפועל על מנת לערוך הבירור בדבר הזכויות הכספיות להן זכאית הנתבעת מכוח  איזון המשאבים בין הצדדים, וקבע כי לאחר שהסוגיה תתברר יוחלט באשר להמשך ההליכים בין הצדדים.

 

  1. בהתאם להחלטתי הוגשה ביום 2.2015 הודעת ב"כ התובע וביום 23.2.2015 הוגשה הודעת ב"כ הנתבעים, לפיה סוגיית פירוק השיתוף בבית טרם הוכרעה בבית הדין הרבני.

 

  1. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו בן זוגה הנוכחי של הנתבעת, ובחודש XXX 2012 הם נישאו זה לזו. לטענת הנתבעת החל ממועד נישואיהם ועד לחודש 11/2013 התגוררו יחד בבית, יחד עם ילדיהם המשותפים של התובע והנתבעת.

החל מיום 30.11.2013 מושכר הבית לצד ג' והצדדים מתחלקים ביניהם בדמי השכירות הנגבים עבור השכרתו בחלקים שווים.

 

  1. לאחר שנשמעו ההוכחות בתיק והוגשו סיכומי הצדדים, ובשעה שבית המשפט יושב על המדוכה לצורך כתיבת פסק הדין, הסתבר כי הצדדים לא הגישו לתיק בית המשפט את הכרעתו של בית הדין הרבני בעניין פירוק השיתוף בבית. לפיכך נתבקשו באי-כוח הצדדים עפ"י החלטתי מיום 8.2.2015 להבהיר האם בית הדין הרבני הכריע במסגרת פסק הדין שיצא מלפניו בסוגיית פירוק השיתוף. כן נתבקשו הצדדים, כי ככל שסוגיה זו אכן הוכרעה, לצרף להודעתם עותק של פסק הדין. ביום 10.2.2015 הודיע ב"כ התובע, כי לא ניתן פסק דין בבית הדין הרבני בעניין סוגיית פירוק השיתוף בבית. ביום 23.2.2015 הגישה ב"כ הנתבעים הודעה שכותרתה "הבהרה לבית המשפט", במסגרתה הובא פירוט באשר להליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים בפני בית הדין הרבני, לרבות ערעור שהוגש ע"י התובע לכב' בית הדין הרבני הגדול, אשר נדחה, וכן עתירה שהוגשה על ידו לבית המשפט הגבוה לצדק. להודעה צורפו העתקים של שלוש החלטות בית הדין הרבני ובהן התייחסות לעניינים הממוניים שבין הצדדים, לרבות בעניין הכתובה.

ביום 18.3.2015  הגיש התובע תגובתו במסגרתה טען, כי ההבהרה אינה רלוונטית והוגשה בחוסר תום לב  ומבלי שניתנה רשות להגיש המסמכים שצורפו לה. זאת על מנת להשפיע על בית המשפט  ערב מתן פסק הדין.

ביום 26.3.2015 הגישו הנתבעים, בהתאם להחלטתי, תגובתם, במסגרתה טענו, כי פעלו בהתאם להחלטת בית המשפט והגישו הבהרה מטעמם ביחס להליך המתנהל בבית הדין הרבני בעניין הרכוש בצירוף האסמכתאות הרלוונטיות.

ביום 27.3.2015 קבעתי, כי ההבהרה באשר להכרעת בית הדין בעניין פירוק השיתוף בבית רלוונטית למחלוקת נושא פסק דין זה, וכי דרך המלך באשר לצירוף המסמכים על ידי הנתבעים הינה הגשת בקשה מתאימה ובנפרד.  עם זאת, לפנים משורת הדין, קבעתי כי אראה בתגובת הנתבעים מיום 23.2.2015 בקשה לצירוף מסמכים, הגם שאין זו הפרוצדורה הנכונה לעשות כן. כן ניתנה לתובע הזכות להגיב על בקשת הנתבעים, ונקבע כי התנהלות זו תילקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות ובהתאם לתוצאות פסק הדין.

ביום 1.4.2015 הגיש התובע תגובתו במסגרתה טען, כי המסמכים שהוגשו אינם רלוונטיים להליך; כי היה על הנתבעים להגישם במסגרת ההליכים המקדמיים ולא לאחר הגשת הסיכומים; כי עניינה של התובענה הינו תשלום דמי שכירות ראויים ואין בינה ובין ההליכים המתנהלים במקביל בבית הדין הרבני כל קשר. עוד טוען התובע, כי הנתבע 2 אינו צד להליכים המתנהלים בבית הדין הרבני.

 

טענות התובע

 

  1. לטענת התובע הוא גורש בבושת פנים מביתו על ידי הנתבעת, ואף על פי כן המשיך לשאת במחצית מההחזרים החודשיים של ההלוואה המובטחת במשכנתא הרובצת על הבית, נשא בתשלום דמי המזונות עבור ילדיו הקטינים הכוללים מדור והחזקת מדור, ומעולם לא ויתר על זכויותיו בבית, ועל כן זכאי לקבל דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו בו הנתבעים ו/או מי מהם.

 

  1. עוד טוען התובע, כי הנתבע עבר להתגורר בבית לפחות החל ממועד נישואיו לנתבעת, היינו מחודש XXX, ודר במקום ברצף עד ליום 30.11.2013, מבלי שקיבל לכך כל הרשאה ממנו ומבלי ששילם לו דמי שימוש ראויים עבור מגוריו בביתו.

 

  1. לטענת התובע, משגורש על ידי הנתבעת מביתו, ומשזו החליפה את מנעול הדלת ובהתנהגותה היוותה איום על מטה לחמו ועל מקום עבודתו, נוצרה בעטיים של מעשיה מניעה להמשך מגוריו בבית יחד עמה, ועל כן הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שעשתה, ובשלב מסוים עם בן זוגה (הנתבע 2), בבית.

 

  1. עוד ובנוסף מוסיף התובע, כי בהתאם לחוות הדעת של שמאית המקרקעין, אשר מונתה על ידי בית המשפט, גב' אביגיל ביטון, בגין השכרת הבית ניתן לקבל דמי שכירות חודשיים בסך של 3,800 ₪ ועל כן חלקו של התובע בדמי השכירות החודשיים הרעיוניים הינו 1,900 ₪.

 

  1. לשיטת התובע הוא זכאי לדמי שימוש ראויים מידי הנתבעת העולים כדי מכפלת מחצית מגובה דמי השכירות דלעיל ב – 105 חודשים (מחודש 3/2005 ועד חודש 11/2013) ומידי הנתבע זכאי הוא לדמי שימוש ראויים שהינם מכפלת מחצית מדמי השכירות דלעיל ב – 19 חודשים (מיום נישואי הנתבעים בחודש XXX ועד עזיבת הבית בחודש 11/2013).

 

טענות הנתבעים

 

  1. התובע עזב את הבית בחודש 3/2005, נוכח עימות שפרץ בין הצדדים לאחר שהנתבעת גילתה, כי הוא קיים קשר אינטימי עם אישה זרה ובגד בה.

 

  1. הנתבעת טוענת, כי התובע בחר לעזוב את בית המגורים נוכח המשבר ביחסי הצדדים ובתכוף לאחר מכן הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני. בכך גילה דעתו כי מאס בחיי הנישואין עמה.

 

  1. הנתבעת טוענת עוד, כי הן בהליך שבפניי והן בהליכים הנוספים בין הצדדים, לא הוכח כי הייתה לתובע מניעה להישאר לגור בבית או לשוב להתגורר בו. עוד טוענת הנתבעת, כי אין כל עילה לחייב את הנתבע בדמי שימוש באופן עצמאי ונפרד ממנה, הואיל והלה עשה שימוש בחלקה של הנתבעת בבית על פי הרשאה כדין ממנה.

 

  1. השימוש אשר עשה הנתבע בבית לא גרע מזכותו הקניינית של התובע בנכס זה ולא מנע ממנו לעשות שימוש בבית, שכן הוכח שהוא עזב את הבית מרצונו זמן רב קודם לכניסת הנתבע למגורים בו.

 

 

המסגרת הנורמטיבית

 

  1. התביעה לדמי שימוש ראויים מיוסדת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, שלפיו "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". וכדברי השופט אנגלרד, "מקובל לראות בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט" (ע"א 95/891 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778).

 

  1. החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין" 1492/90 זרקא נ' פארס (להלן: "פרשת זרקא" ו/או "הלכת זרקא"). נפסק שם כי "חובה זו אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים..." (פיסקה 6).

באותו מקרה לא נפסקו דמי שימוש ראויים "כיוון שהשופט המלומד פסק שלפי העדויות המערערת עזבה את הבית על דעת עצמה, הרי שבכך יש לראותה כמסכימה לשימושו של המשיב בבית... בלא לדרוש כל תמורה עבור שימוש זה" (שם).

 

  1. בהתאם להלכת זרקא, נפסק כי, ככלל, בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים המשותפת, הדבר מהווה מעין הסכמה לשימוש של בן הזוג האחר בדירה וויתור על דמי שימוש ולכן הוא אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. כלומר, אין הוא הופך באחת את בן הזוג האחר לשוכר בעל כורחו (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 9.4.2006; ע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל (לא פורסם) - השופט גל).

 

  1. על הלכת זרקא נמתחה ביקורת מן ההיבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת, נוכח הטענה, כי הלכה זו כלל לא עסקה בסוגיה האמורה. ואכן, בתי המשפט המחוזיים וגם בתי המשפט לענייני משפחה הכירו במשך שנים באפשרות של חיוב בתשלום דמי שימוש ראויים, בין בני זוג, תוך התחשבות בעובדת היותם בני זוג ובהשלכותיה, הן על עצם החיוב והן על שיעורו [עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נגד אלמוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים)].

 

  1. הכלל לגבי פסיקת דמי שימוש נקבע כבר ע"י בית המשפט העליון מפי כב' השופט א. רובינשטיין ב-בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני [פורסם במאגרים האלקטרוניים], כהאי לישנא: "לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף".

 

  1. ב-בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני [פורסם במאגרים האלקטרוניים] דחה בית המשפט העליון מפי כב' השופט א. רובינשטיין בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת שטופמן) אשר קיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקובעו "... גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם" וכאילו יציאה מהבית במהלך תקופה שקדמה לגירושי הצדדים, יש בה למנוע תשלום דמי שימוש ראויים, גם שנים לאחר גירושי הצדדים.

עוד קובע בית המשפט העליון:

 "... המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה. כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה, התקופה בה הורחק המשיב מביתו בצו הרחקה אינה מקנה לו זכות לדמי שימוש ראויים... סוגיית קביעת המועד הראוי אינה פשוטה, וחזקה על בית המשפט לענייני משפחה שידון בשאלות העובדתיות הכרוכות בה, ויקבע את ממצאיו בהתאם, כמו גם את גובה דמי השימוש. כמובן שמקובלת עלי קביעת הערכאות דלמטה בדבר הצורך לשקלל גם את סוגיית מדור הילדים. הערכאה המתאימה לכל אלה היא בית המשפט לענייני משפחה".

 

  1. כך גם ב-בע"מ 05/9881 פלוני נ' פלונית הנזכר לעיל, קובע בית המשפט העליון:

"...פשיטא כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים – אפילו מרצונו – אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל'שכר ראוי עבור השימוש'. דרכו של עולם שעם חלוף הזמן עלול הזמני להפוך לקבוע, וכדי למנוע זאת מבקש הצד שכנגד לעמוד על זכויותיו...".

 

  1. שם, בין השאר, מתייחס בית המשפט העליון לאשר נקבע בפרשת זרקא לעיל ולביקורת שנמתחה על ההלכה שם. בתוך כך פונה בית המשפט העליון למקורותיו של סעיף 33 לחוק המקרקעין הנטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, תוך הפניה לאשר נקבע בע"מ (ירושלים) 320/02 עפל-רפאלי נ' עפל (לא פורסם) מפי כב' השופט גל (כתוארו דאז), כי הגם שאין לחייב מי שמאס בחיי הנישואין להמשיך ולהתגורר עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, עדיין אין פירוש הדבר "שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו".

משכך הפתרון שנמצא על ידי המבקרים וכפי שהובא שם הינו כי, "...הדרך המעשית לטיפול בשינוי קבע של המצב היא על ידי פירוק השיתוף" (פיסקה ה' לפסק הדין) תוך הוספת ההערה, כי חרף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט.

 

  1. בית המשפט העליון אף מוסיף, אם כי בהערת אגב, שככל שנקבעת חבות בדמי שימוש ראויים, ומקום בו מדובר בילדים המתגוררים בדירה, אף לאחר הגיעם לגיל 18 שנה, יכול ויהיה מקום להביא זאת בחשבון בקביעת שיעורם.

עוד נקבע בפסק הדין, כי יש לבחון גם אם אחד מבני הזוג "מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף...בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים". כך גם בהמשך הדברים מציין בית המשפט העליון, כי מעת שנקבע חיוב בגירושין "המסרב לגירושין ידו על התחתונה" וזאת גם בהיבט הקנייני.

 

  1. מן הראוי להפנות גם לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א בתמ"ש 73931/98 ש.ק. נ' מ.ק. מפי כב' השופט ש. שוחט [פורסם במאגרים האלקטרוניים] אשר בחן את הסוגיה גם לאורם של חוקי היסוד, וסבר כי יש מקום לסטות מאשר נקבע בפרשת זרקא ולא להתייחס לשאלת "האשם", אלא לבחון את הנסיבות, הן בהיבט של העילה הקניינית והן בהיבט של העילה שמקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט.

בתוך כך קבע עוד בית המשפט, כי יש לבחון את שאלת החובה לתשלום דמי השימוש בהיבט של שאלת ההסכמה, ומשכך, לשיטתו, מעת שהוגשה תביעה לפירוק שיתוף על ידי מי שעזב את דירת המגורים, גילה דעתו כי אין בכוונתו לוותר על זכויותיו.

 

  1. מנגד, נקבע בפסק דין אחר של בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א (כב' השופט י. גייפמן) בתמ"ש (ת"א) 22245/95 פלוני נ' אלמונית [פורסם במאגרים האלקטרוניים], כי על מנת לחייב בדמי שימוש ראויים יש צורך בקיומם של שני יסודות מצטברים: האחד, קיומה של מניעות למגורי התובע בדירה, והשני, כי המניעה הינה מחמת המתגורר בדירה.

משכך סבר בית המשפט, כי עזיבת הדירה לטובת בן זוג אחר, אינה מזכה את התובע בדמי שימוש. כך גם מעת שהנותר בדירה זכאי על פי החלטה שיפוטית למזונות מבן הזוג שעזב את הדירה, אין לחייבו בדמי שימוש, מאחר שכנגד חיוב זה קיים החיוב הנגדי של מדור מדין מזונות.

 

  1. אולם, כאמור בפסה"ד של בית המשפט העליון (ב-בע"מ 9881/05 הנזכר לעיל), הזכאות לדמי שימוש ראויים קמה לאחר הגירושין, מעת שקיימת מניעה למגורים משותפים של בני הזוג בדירה, תוך שבית המשפט מתייחס שם לנסיבות נוספות אשר עשויות לחול בסיטואציה הנדונה, לרבות השאלה האם במסגרת תביעת מזונות נטען על ידי התובע דמי שימוש ראויים, כי הוצאותיו גדלו בשל השימוש הבלעדי בנכס המשותף. משבית המשפט מתחשב בטיעון זה במסגרת פסיקת המזונות לא ניתן לעתור במקביל לחיוב בדמי שימוש ראויים.

וראו גם עמ"ש 48595-05-10 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים האלקטרוניים].

 

דיון והכרעה: 

 

הבקשה לצירוף מסמכים

 

  1. ראשית, ובטרם נבוא בצלו של טרקלין התובענה, עליי להכריע בעניין צירוף המסמכים אשר הוגשו על ידי הנתבעים לאחר שלב הסיכומים.

 

  1. כפי שצוין לעיל, על הנתבעים היה להגיש בקשה לצירוף מסמכים לאחר שלב הסיכומים. יחד עם זאת, בשל החשיבות והרלבנטיות שיש בהצגת החלטותיו של בית הדין הרבני ביחס לתובענה שבפניי, ראיתי בתגובת הנתבעים, על נספחיה, בקשה לצירוף מסמכים ולתובע ניתנה הזכות וההזדמנות להגיב עליה.

 

  1. כידוע, המחוקק נתן בידי בית המשפט לענייני משפחה האפשרות לסטות מדיני הראיות ומסדרי הדין כדי שיוכל לפעול למען עשיית משפט צדק בדרך הנראית לו הטובה ביותר [ראו סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 ותקנה 258 ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984].

 

  1. יתר על כן, גם בנוגע לערכאות נוספות, ולא רק בגזרת בתי המשפט לענייני משפחה, נקבע לא אחת כי סדרי הדין הינם אמצעי להשגת המטרה שהינה תוצאה צודקת ואינם בבחינת המטרה עצמה. ראו למשל: ע"א 1673/93 לירל (טריידינג) בע"מ נ' המגן, חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

  1. והרי ידוע לכל, וזאת מקדמת דנא, כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות".

ראו למשל ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3)477.

 

  1. מובן, כי אין בדברים האמורים כדי להפחית מחשיבותם של סדרי הדין ושל דיני הראיות, אשר מטרתם הינה להבטיח ניהול משפט בצורה יעיל, מניעת סחבת ובזבוז זמן שיפוט מיותרים (ע"א 615/84 מרקוביץ נ' סתם, פ"ד מב(1)541,545). עם זאת, יש לאפשר גמישות פרוצדורלית כדי ליתן לבעל הדין הזכות למצות את יומו בפני בית המשפט ולאפשר לבית המשפט מתן פסק דין צודק (ראו למשל ע"א 189/66 הנ"ל).

 

  1. מלאכת האיזון בין החשיבות שבשמירה על כללי הדיון והפרוצדורה ובין תפקידו בחקר האמת ובעשיית הצדק, נתונה כמובן בידי בית המשפט ועליו להפעיל שיקול דעתו בכל מקרה ומקרה עפ"י נסיבותיו.

 

ומן הכלל אל הפרט

 

  1. כשם שהערתי בהחלטתי המורה לתובע להגיב על הבקשה לצירוף המסמכים, היה על הנתבעים להגיש בקשה לצירוף מסמכים ולהמתין להחלטת בית המשפט בבקשתם, ולא לצרף במסגרת הודעת ה"הבהרה" את המסמכים האמורים.

 

  1. עם זאת, יש להבהיר, כי החלטתי ניתנת במנותק מתוכנם של המסמכים ותוך התעלמות מצירופם לבקשה.

 

  1. אף אם הנחת העבודה הינה, שהיה על הנתבעים לצרף המסמכים בשלב כלשהו לפני תום שמיעת ההוכחות ו/או בטרם הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והם לא עשו כן, דעתי הינה שאין לחסום בפניהם הדרך לעשות זאת כעת, ולהלן טעמיי.

 

  1. עסקינן במסמכים הנוגעים לעניינים הממוניים והרכושיים הנובעים מגירושי הצדדים ונדונים בפני הערכאה המקבילה, כב' בית הדין הרבני. הסוגיה שנדונה בפניי, אף היא קשורה בעניין ממוני-רכושי השנוי במחלוקת בין הצדדים, מכוח היותם בני זוג לשעבר המחזיקים עדיין במשותף בזכויות בבית. אין טעם להכביר מילים באשר לרלבנטיות המסמכים למחלוקת שבפניי. אין עניין רלבנטי יותר להכרעה בשאלת הזכאות לדמי שימוש ראויים מאשר קביעותיה של הערכאה השיפוטית הדנה בתביעה לפירוק השיתוף בנכס שבמרכז המחלוקת. צא ולמד, כי הכרעה בעניין דמי השימוש בנוגע לנכס פלוני קשורה בטבורה להכרעה בעניין פירוק השיתוף בנכס זה. העובדה, כי בנסיבות דנא פוצל הדיון בין שתי ערכאות שונות, אל לה לפגוע בזכות הצדדים להליך הוגן, ואף לא להחטיא את מטרת ההליך המשפטי שהינה חקר האמת ועשיית דין צדק.

ודוק: המסמכים שצירופם התבקש לא נועדו לקדם טענה חדשה של הנתבעים ו/או להרחיב את חזית המחלוקת בין הצדדים.

           

  1. יש ממש בטענות התובע מהן עולה, כי על הנתבעים היה לפרט במסגרת הבקשה את מידת הרלבנטיות של המסמכים לתביעת דמי השימוש, אולם במקרה דנן שעה שהמחלוקת בין הצדדים ברורה וההלכות בעניין אף הן ידועות, ומבלי להביע עמדה באשר למשקלם, אני קובעת כי המסמכים שצורפו רלבנטיים למחלוקת זו.

 

  1. זאת ועוד, עסקינן במסמכים המהווים החלטות שיפוטיות אשר ניתנו על ידי ערכאה מוסמכת, ולא במסמכים אשר יש ספק לגבי תוכנם ו/או לגבי נסיבות עריכתם. תוכן המסמכים אינו בבחינת הפתעה לתובע, שהרי הוא מכירם ומודע לתכנם.

 

  1. יוזכר עוד, כי זכותו של התובע להגיש תגובתו ו/או התייחסותו באשר למסמכים שצירופם התבקש, נשמרה.

 

  1. שעה שמטרות-העל של בית המשפט הינן קיום הליך הוגן, חקר האמת ועשיית הצדק, הרי שבנסיבות שבפנינו אשר עיקרן פורט לעיל, בהן לא שוכנעתי כי עלול להיגרם לתובע נזק כתוצאה מצירוף המסמכים לתיק בית המשפט בשלב בו צורפו, ומכל מקום התועלת שבהגעה לחקר האמת  ובהנחת התשתית העובדתית באופן מלא בפני בית המשפט, עולה על כל נזק שעלול היה להיגרם לו.

לפיכך אני מתירה את צירוף המסמכים.

 

ולגופה של התובענה

 

  1. נוכח העובדה, כי אין בפסיקה עמדה חד משמעית באשר לחיוב בן זוג בדמי שימוש ראויים, אין מקום לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה עפ"י נסיבותיו.

 

  1. כאמור, העילה הקניינית, דהיינו העילה מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, מבוססת אף הא על אדניהם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. לא בכדי נקבע בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 כי בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה "...נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

 

  1. סבורני, כי כוחם של הדברים יפה במיוחד עת עסקינן בבני זוג, אשר כדרכו של עולם, התביעה לדמי שימוש ראויים בגין נכס משותף של אחד מבני הזוג כנגד רעהו, אינה עומדת לבדה בחלל, אלא מהווה היא נדבך אחד מיני רבים במחלוקות השונות בין בני הזוג אגב התערערות מערכת היחסים הזוגית.

 

משכך, יש להשקיף על הסכסוך בין הצדדים ממעוף הציפור ולבחון אותו  על כל היבטיו ובראי העובדות הקונקרטיות שבבסיסו, על מנת לקבוע אם אכן זכאי התובע לדמי שימוש ראויים, וככל שכן, מהי תקופת החיוב ומה יהיה גובהו.

 

  1. נוכח האמור לעיל, סבורני כי אין מקום לקביעה גורפת לפיה אין להתחשב ביסוד ה"אשם" שבעטיו נמנע מאחד מבני הזוג השימוש בנכס המשותף.

 

  1. לשיטתי, מעת שהוכח שלא קיימת הסכמה של אחד מבני הזוג לשימוש בבית המגורים המשותף על ידי בן הזוג האחר ו/או לויתור על דמי שימוש, לא יהא בקביעות אשר נקבעו בפרשת זרקא כדי לשלול את הזכות העקרונית לדרישת דמי שימוש ראויים.

 

  1. נראה, על כן, כי מעת שהתובע אשר חדל לגור בבית הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הוא גילה דעתו שאין הוא מסכים לשימוש הייחודי של הנתבעת אשר נותרה להתגורר בבית, ושאין הוא מוותר על דמי שימוש ראויים.

 

וכך השיב התובע במסגרת חקירתו הנגדית:

 

"ש.      ...היא ביקשה ממך לעזוב את הבית.

ת.         ...היא אמרה לי לא לגור איתה בבית.

.

.

ש.        אותו עוה"ד לא הבהיר לך או יעץ לך שאין לנתבעת זכות לסלק אותך, כי זו דירה משותפת?

ת.         אסביר, מבחינתי מאחר ואני מכיר את הגרושה שלי...ואני יודע שהיא היתה מסוגלת להגיש תלונה שאני מכה אותה...לא לקחתי סיכון והעדפתי לא להישאר בבית.

.

.

ש.        ממה פחדת כל כך לחזור הביתה?

ת. .       ..אני יודע עם מי יש לי עסק ולא לקחתי שום ריזיקה מיותרת.

ת.         ...היא הגיעה לתחנה, פתחה את הדלת, זרקה את השקיות, שלוש שקיות נדמה לי, של בגדים.

 

.

ש.        איפה הלכת לישון?

ת.         הלכתי לחפש דירה להשכיר

ש.        גרושתך המשיכה להתגורר בבית?

ת.         נכון.

ש.        עד מתי?

ת.         אם אני לא טועה עד 2013.

.

.

ש.        מתי הגשת את התביעה לבית הדין הרבני?

ת.         ...היה בסביבות 2005 או 2006, לדעתי 2005 יותר.

ש.        למה לקח כל כך הרבה זמן עד שקיבלתם את פסה"ד, למרות שכל כך רציתם להתגרש.

ת.         אני רציתי שזה ייסגר בצורה מסודרת גם מבחינת הרכוש..." (ההדגשה שלי – פ.ג.כ.)

 

(ראו: פרוטוקול הדיון מיום 6.10.2014 עמ' 24 שורות 4-5, 20-25, עמ' 29 שורות 13-16, 19-24, עמ' 31 שורות 23-26, עמ' 32 שורה 1).

 

יתר על כן, כפי שהובא לעיל, גם לשיטת הגורסים, כי מקום בו מדובר בתביעה לדמי שימוש ראויים המוגשת ע"י אדם כנגד בן/בת זוגו אין מקום להיעתר לה, מצוי הפתרון מפני הפגיעה בזכות הקניינית ומפני עשיית עושר של בן הזוג האחד על גבי משנהו,  בתביעה לפירוק השיתוף.

 

משכך, אם מונע בן הזוג המתגורר בנכס המשותף, יישומו של  פתרון זה יש מקום, עקרונית, לחייבו בדמי שימוש ראויים.

 

אף מעדותה של הנתבעת נבהיר, כי נמנעה מן התובע האפשרות לשוב ולהתגורר בבית הצדדים:

 

"ש.      החלפת מנעול בדירה.

ת.         כן

ש.        מה שבטוח בטוח, אם הוא בטעות יחזור הביתה אין כניסה

ת.         אומר לך בעניין זה, שאני נתתי לו מפתח לעשות ראיית ילדים בבית כשאני לא נמצאת (ההדגשה שלי – פ.ג.כ.). אילו הייתי מחליפה את המנעול על מנת שהוא לא יכנס, לא הייתי נותנת לו מפתח שיבצע את ראיית הילדים בתוך הבית.

ש.        לפני רגע אמרת שהחלפת מנעול שלא יכנס.

ת.         כן

ש.        לפני כן שמענו אותו שהוא בא לבקר את הילדים, הוא לא היה נכנס לבית אלא במרפסת. מה קרה ששינית את דעתך על דוכן העדים, שפתאום נתת לו מפתח.

ת.         תמיד היה לו מפתח

.

ש.        ההסבר לא מתקבל על הדעת...אני שואל שוב, אמרת לפני רגע, שהחלפת מנעול בדירה.

ת.         נכון

.

.

ש.        מתי עשית את זה. לפני שזרקת את הבגדים בתחנת הכיבוי

ת.         אחרי

.

לש. ביהמ"ש, תתרכזי ותאמרי מתי הוחלף המנעול על ידך

ת.         איני זוכרת, לא באותו יום, סדר גודל של זמנים באותו שבוע שהפסקנו לגור יחד בשנת 2005.

 

(ראו: פרוטוקול הדיון מיום 6.10.2014 עמ' 35 שורות 17-26, עמ' 36 שורה 1, 9-14, 19-21).

 

  1. עם זאת, לא די לנו בבירור השאלה האם נמנעה מן התובע הזכות לעשות שימוש בבית אשר מחצית מן הזכויות בו הן בבעלותו, ומי מבין הצדדים גרם לך, ואף לא די לנו בבירור השאלה האם התובע שקט על שמריו בכל הנוגע למימוש זכויותיו, אם לאו.

 

  1. כאמור, משעה שהוגשה תביעה לפירוק השיתוף בבית, יש לבחון גם הליך זה ולהתחקות אחר הנעשה במסגרתו, שהרי כאמור עסקינן בהליכים הקשורים זה בזה והליך פירוק השיתוף מקרין על הליך זה שבפניי. לית מאן דפליג, כי התביעה לפירוק השיתוף בבית הוגשה לפני שנים רבות, ואף על פי כן טרם הוכרעה.

 

  1. נוכח ההתדיינות בבית משפט זה ובבית הדין הרבני, אביא להלן חלקים מהחלטות בית הדין הרבני בכל הנוגע להתנהלותו של התובע, ונהיר כי יש לתובע חלק נכבד בהימשכות ההליכים הנוגעים לפירוק השיתוף בבית:

 

  1. ביום 26.6.2011 קבע בית הדין הרבני בהחלטה שיצא מלפניו, כי "בפני ביה"ד מתבררת תביעה לחלוקת רכוש מזה כשלוש שנים ומחצה... דא עקא, שהבעל לשעבר אינו פועל לפי הנחיות האקטואר ואינו מגיש את המסמכים המבוקשים באופן עקבי...לא העביר כל מסמך מאז שנתבקש ונראה בעליל שהוא מבקש לעכב את כל ההליכים הקשורים בגילוי המסמכים". עוד ציין בית הדין בהחלטה, כי חרף הבהרותיו לצדדים שכל צד אשר לא ישתף פעולה עם האקטואר ולא יגיש את אשר נתבקש להגיש בזמן, ייקנס על ידי בית הדין, "גם את ההחלטה הזו רמס הבעל לשעבר ברגל גסה, ולא העביר כל מסמך לאקטואר". בית הדין הוסיף וקובע, כי "האישה מבקשת לסיים את ההליך המתיש הזה ולוותר על חלק גדול מזכויותיה אם תקבל לרשותה את הבית הרשום על שם שני הצדדים. בתמורה מוותרת על כתובתה ועל זכויותיו של בעלה לשעבר ובזה יסתיימו כל ההליכים המשפטיים בעניין חלוקת הרכוש ובעניין הכתובה. ב"כ הבעל הופיע לדיון אולם הבעל עצמו לא הופיע. לדברי ב"כ הוא אינו חש בטוב. הודעה זו נמסרה לבין הדין בלא כל מסמך המאשר זאת. לאחר עיון בתיק מתברר שזו לא הפעם הראשונה שנטען שהבעל לשעבר אינו חש בטוב. בית הדין הודיע לב"כ הבעל לשעבר על מורת רוחו מהתנהלותו של הבעל לשעבר ומכך שהוא מהתל באישה מהתל באקטואר ומבזה את בית הדין". כתוצאה מכך השית בית הדין על התובע הוצאות משפט. במסגרת אותה החלטה דחה בית הדין את בקשת התובע לערוך בדיקה של זכויות הנתבעת העתידיות וראה בכך "בקשה נוספת על מנת לעכב את ההליכים ולתקוע מקלות בעגלת איזון המשאבים המקרטעת".

בית הדין הורה לתובע בהחלטתו להגיב תוך 48 שעות על הצעת הנתבעת לסיום ההליכים הממוניים-רכושיים ביניהם בדרכי שלום. 

 

  1. ביום 12.7.2011 התנהל דיון נוסף בבית הדין הרבני. בתום הדיון קבע בית הדין בהחלטתו, כי עליו "לבדוק מה שוויו של הבית שברשות הצדדים וכן מהו סדר הגודל של זכויותיה הכספיות של האישה כתוצאה מאיזון המשאבים ועל פי הנתונים הללו יקיים בית הדין דיון נוסף ובו יוחלט האם יש עדיין צורך במינוי האקטואר. בית הדין מינה שמאי מקרקעין על מנת לבדוק את שווי הבית ולאחר שתתקבל השמאות יחליט בית הדין על המשך ההליכים".

 

  1. ביום 7.9.2011 התקיים דיון נוסף בבית הדין הרבני. בהתייחס לבקשת התובע למחוק מכתב התביעה שלו את הסעיף שעניינו פירוק השיתוף בבית, לה התנגדה הנתבעת, קבע בית הדין: "בית הדין אינו נעתר לבקשת הבעל לשעבר והדיון בעניין הדירה יתקיים בבית הדין במסגרת הכללית של תיק חלוקת רכוש...בית הדין סבור שכיוון שעניין הדירה עלה בכמה מהדיונים בעניין חלוקת הרכוש...התקיים דיון ארוך בעניין חלוקת הרכוש גם בדיון זה עלה נושא הדירה בהרחבה... לא יעלה על הדעת שלאחר שהתחיל לדון בית הדין יבקש מי מן הצדדים להעביר את הדיון לערכאה אחרת בה הוא סבור שיוכל להשיג הישגים טובים יותר. מסיבה נוספת יש להמשיך את הדיונים בבית הדין והיא ששאר ענייני הרכוש מתנהלים בבית הדין והסדר כולל בעל העניינים יהא נכון יותר לגופו של עניין. גם לאור העובדה שתביעת הכתובה מתנהלת בבית הדין יהא נכון יותר שלא להעביר את עניינה של הדירה מערכאה זו". גם בהתייחס לעתירת התובע לקבלת חוות דעת מעודכנת בעניין שווי הבית, לה נעתר בית הדין, מצא הוא לנכון למתוח ביקורת על התנהלות התובע באלו המילים: "הצורך בשומה זו נובע מהתנהלות קלוקלת של הבעל לשעבר".

 

  1. העולה מן המקובץ וכפי שקובע בית המשפט העליון בפס"ד פלוני הנזכר לעיל (בע"מ 9881/05) הוא, שלהתנהלות התובע במסגרת ניהול ההליך לפירוק השיתוף בבית, בעיקר בנוגע לחלקו בעיכוב שנוצר בסיום הסכסוך הרכושי ובמתן הכרעה שיפוטית בהליך זה, כשם שהדבר משתקף מהחלטות בית הדין הרבני, יש משקל ואף היא חלק ממכלול השיקולים המונחים בפניי לצורך הכרעה בשאלת זכאותו לדמי שימוש ראויים.  

 

  1. לו היינו נדרשים לשאלת פירוק שיתוף במקרקעין, שלא במסגרת סכסוך בין בני זוג, יש להניח ברמת הסתברות גבוהה, כי הייתה ניתנת החלטה על פירוק השיתוף באופן די מיידי ובשלבים הראשונים של ההליך, גם בלא שיתוף פעולה של מי מהצדדים. זאת, משום שלרוב אין לשותף האחר טענת הגנה כנגד הפירוק. יסודותיה של מדיניות זו נעוצים בתפיסה כי שיתוף במקרקעין של מי שאינם מסוגלים לפעול בשיתוף פעולה ובהבנה אינו מצב רצוי ויש לעודד את סיומו.

ראו: ע"א 10322/03 לביא ישעיהו נ' שטרייכר (פורסם במאגרים המשפטיים).

 

  1. ברם, ככל שעסקינן בפירוק שיתוף בדירת מגורים במסגרת סכסוך בין בני זוג, הדברים       שונים וקיימים שיקולים נוספים אשר על הערכאה הדנה בכך להיות רגישה וערה להם.

כך יכול שבית המשפט לא יורה באופן מידי על פירוק השיתוף, אלא ידחה זאת למועד שלאחר בירור כל השאלות הרכושיות התלויות ועומדות בין בני הזוג, לרבות אלו הנוגעות לאיזון המשאבים הכולל. ראו: בע"מ 8873/06 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

  1. משכך, דרך כלל, היא שיש לקבוע כי תחילת מועד החיוב לא יקדם בזמן למועד מתן החלטה על פירוק השיתוף בפועל על ידי הערכאה השיפוטית הדנה בעניינם של בני הזוג.

 

  1. במקרה שבפנינו, כאמור, טרם ניתן פסק דין ע"י בית הדין הרבני הנכבד, לפירוק השיתוף בבית. עם זאת וכפי שהובא לעיל, העיכוב במתן פסק הדין ו/או הצו לפירוק השיתוף נובע, בין השאר, מן הרצון לסיים את הסכסוך הרכושי-ממוני כולו בבת אחת. כפי שצוטט לעיל, התובע עצמו הודה במסגרת חקירתו הנגדית באלו המילים: "אני רציתי שזה ייסגר בצורה מסודרת גם מבחינת הרכוש".

 

  1. לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים, הן במסגרת כתבי הטענות והן במסגרת שמיעת הראיות ומעיון בהחלטות בית הדין הרבני הנכבד, אינני מקבלת את טענות התובע לעניין סיכולו של הליך פירוק השיתוף בבית המגורים ע"י הנתבעת. התובע לא הניח בפני בית המשפט את התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת טענה זו. יתר על כן, מהחלטות בית הדין הרבני מצטיירת דווקא תמונה הפוכה: הנתבעת הציעה מתווה לסיום כלל המחלוקות הממוניות בדרכי שלום, והתובע דחה הצעתה; בשנת 2011 ביקש התובע, כאמור, למחוק מתביעתו את הסעד של פירוק השיתוף בבית ואילו הנתבעת התנגדה לכך; התובע לא שיתף פעולה במשך זמן רב עם האקטואר שמינה בית הדין הרבני ומשהסוגיות הממוניות נכרכו אלו באלו, עיכב הדבר גם את קידום התובענה לפירוק השיתוף.

 

  1. עם זאת, אין לבוא חשבון רק עם התובע באשר לעיכוב במתן פסק הדין לפירוק השיתוף בבית. יוזכר שוב, כי כבר ביום 22.3.2005 הגיש התובע כנגד הנתבעת התביעה לפירוק השיתוף בבית (אותה כרך לתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני), ומשכך גילה דעתו שאין בעזיבתו משום הסכמה לשימוש ייחודי בבית על ידי הנתבעת או ויתור מצדו על דמי שימוש ראויים. מנגד, הדעת נותנת, כי בעל דין התובע זכות כלשהי בערכאה שיפוטית יעמוד על קבלת הסעד לו עתר. העובדה, כי חלף מאז עשור וטרם ניתן פסק דין בעניין פירוק השיתוף בבית הצדדים מדברת בעד עצמה ומלמדת כאלף עדים על כך שלא אצה לתובע הדרך. יתר על כן, וכפי שעולה מהחלטת בית הדין הרבני מיום 7.9.2011, בסמוך לפני שניתנה פנה התובע לבית הדין וביקש למחוק הסעד של פירוק השיתוף בבית מכתב התביעה שלו.

חרף האמור, מובן כי מסכת זו אינה נתונה כולה בידיו של התובע. התובע אינו מכתיב את אופן בירור התובענה שהגיש, וודאי שאין לבוא עמו חשבון על שביקש למצות את זכות הפניה לערכאות בכך שהגיש ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי המחייבת אותו לשלם לנתבעת את כתובתה ו/או בכך שעתר לבג"צ  כנגד החלטות בית הדין הרבני. 

 

  1. באשר לתביעה כנגד הנתבע 2 – אין ממש בטענת התובע, כי הנתבע מתגורר בבית ומשתמש בחלקו בנכס ללא רשות ובלא תמורה. לשיטתי, ניתן לראות בנתבע "אורח" של הנתבעת והשאלה האם התגורר בבית באורח קבוע או הגיע להתארח לפעמים, אינה מעלה או מורידה בנושא השימוש הבלעדי שעשתה הנתבעת בבית.

 

העולה מן האמור הוא אפוא שהנתבעת עשתה שימוש בלעדי בבית במהלך התקופה הרלבנטית, דהיינו החל מחודש 3/2005 ועד חודש 11/2013. בנסיבות אלו, בהחלט ניתן לומר, כי השימוש שעשה הנתבע בבית  נעשה ברשות, אשר ניתנה לו ממי שבידו הכוח לתת רשות זו – הנתבעת. מאחר והנתבעים נישאו זו לזו, אין לראות בכך יחסי שכירות או "שאילת משנה". ראו: תמ"ש (ת"א) 42550/97 י.ד. נגד ע.ד.ח (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

  1. מסקנתי מכל האמור לעיל הינה, כי לא נשללה מן התובע זכאותו לקבלת דמי שימוש ראויים מידי הנתבעת, וכל שנותר הוא לקבוע את תקופת החיוב ואת גובהו.

 

מועד תחילת החיוב:

 

  1. כפי שבואר לעיל, הרי שבטרם ניתנה החלטה על פירוק השיתוף אין מקום, לכאורה, להורות על תחילת החיוב בדמי שימוש ראויים. עם זאת וכפי שהובא עוד לעיל, בנסיבות מסוימות, יש מקום לקבוע כי תחילת החיוב תהא גם בהעדר החלטה שיפוטית המורה על פירוק השיתוף במקרקעין.

הנה כי כן, המסקנה העולה מן האמור היא, כי ככל שקיימת חבות בתשלום דמי שימוש ראויים, מועד החיוב הינו החל מ"המועד הסביר" בו היה מבוצע פירוק השיתוף בפועל, אלמלא העיכוב שנגרם בגין המתגורר בדירה. בהתייחס למועד סיומה, בדרך כלל המועד הקובע יהיה מועד פינוי הדירה בפועל  [עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נגד אלמוני]. כפי שנאמר לעיל, הנטייה לחייב בדמי שימוש ראויים נכונה במיוחד לגבי התקופה שלאחר גירושי הצדדים, שאז מנועים הצדדים מלדור זה עם זו בכפיפה אחת:  "...ככלל מיום הגירושין ואילך, משמנועים הצדדים לחיות תחת קורת גת אחת, יש לפסוק דמי שימוש ראויים. כלל זה מהווה תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף...לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין, הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש..." (כב' השופט א. רובינשטיין ב-בע"מ 5357/06 פלוני נגד פלונית). (ההדגשה שלי – פ.ג.כ).

 

  1. במקרה דנא קיימות על רצף הזמן מספר נקודות ציון העשויות להגדיר את מועד תחילת החיוב בדמי שימוש ראויים. הראשונה, היא מועד עזיבת הבית ע"י התובע והגשת התביעה לפירוק השיתוף; השנייה, היא מועד גירושי הצדדים; השלישית, היא המועד בו קבע בית הדין הרבני כי הוא דוחה את בקשת התובע למחוק את הסעד של פירוק השיתוף מן התביעה המונחת בפניו; הרביעית, היא מועד הגשת התובענה שבפניי (החופף, כפי הנראה, בזמן למועד בו פנה התובע לבית הדין הרבני בבקשה למחיקת הסעד של פירוק השיתוף במקרקעין, כאמור).

 

  1. לאחר ששקלתי בדבר והבאתי בחשבון את האמור לעיל, ובעיקר את מועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף; את קביעות בית הדין הרבני בנוגע להתנהלות התובע במסגרת ההליכים לפירוק השיתוף;  את החלטות בית הדין הרבני הנכבד לדון בכל ענייני הממון והרכוש של הצדדים כמקשה אחת, ומששוכנעתי, כי שני הצדדים השלימו כבר בשנת 2005 עם העובדה שלא ישובו לדור יחדיו ואין כאן "אשם" של מי מהם ביצירתו של מצב עובדתי זה, כי אם, כאמור, השלמה - באתי לכלל מסקנה, כי במקרה שבפניי נכון וראוי יהא ליישם ההלכה דלעיל בעניין פסיקת דמי שימוש ראויים, ועל כן יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לתובע החל ממועד גירושי הצדדים, קרי מיום 2009.XX.XX

תוצאה זו מאזנת, לטעמי, כראוי בין מכלול השיקולים דלעיל. 

 

ומכאן לגובה החיוב :

 

  1. על פי חוות דעת השמאית, גב' אביגיל ביטון, דמי השכירות הראויים בגין המגורים בבית הינם בגובה של 3,800 ₪ לחודש. לא למותר להוסיף, כי בכל מקרה דרישת התובע נסובה ובצדק, על חיוב במחצית דמי השכירות הראויים.

עם זאת, בהינתן כי בית משפט זה (במסגרת פסק הדין בעניין מזונות הקטינים מיום 12.8.2007) חייב את התובע בסך של 1,050 ₪ עבור חלקם של שלושת הקטינים במדור, המהווה מחצית מסכום ההלוואה המובטחת במשכנתא, ומכל מקום חב התובע בהשתתפות במדורם של הקטינים, העולה כדי מחצית מעלות המדור (שכן מדובר בשלושה קטינים), יוצא אפוא, כי לכל היותר זכאי התובע לקבל מידי הנתבעת סך של 750 ₪ לחודש בגין ההפרש שבין מחצית מהחזרי המשכנתא החודשיים ומהווים מדור רעיוני של הקטינים ובין דמי השכירות הראויים כאמור בחוות הדעת. תוצאה זו מושתתת על דיני עשיית עושר ולא במשפט ועל שיקולי צדק. צא ולמד, כי אילו בפועל היה מתבצע פירוק השיתוף בבית הצדדים, התובע, בכל מקרה, היה מחויב לשאת במחצית מעלות מדורם של הנתבעת והקטינים (ראו לעניין זה גם את פסק הדין בעניין המזונות מיום 12.8.2007, מפי כב' השופטת (כתוארה דאז), א. אשקלוני, עמ' 10 הקובע: כהאי לישנא: "אכן במקרה של סכום משכנתא גבוה יותר, היה עומד שיעור חלקו של הנתבע באופן יחסי למחצית מדמי שכירות בלבד, אולם משעה שבנסיבות העניין אני מצאתי את הסכום כסביר, אני מחייבת הנתבע לשאת בסך של 1,050 ₪ עבור חלקם של שלושת הקטינים במדור אשר כיום מהווים מחצית מסכום המשכנתא. משעה שדמי מזונות אינם נפסקים לעת הזו בלבד, הרי שהסכום עבור רכיב זה יעמוד על כנו גם היה ובית הצדדים יימכר וממועד זה הסכום יהווה את השתתפותו של האב בעלות המדור"). התעלמות מרכיב המדור בעת ההכרעה בשאלת גובה דמי השימוש הראויים תוצאתה, כי התובע אומנם יקבל את אשר הוא זכאי לו בגין השימוש הייחודי של הנתבעת בזכויותיו בדירה, אולם מנגד, ישים לפלסתר את פסק דינו של בית המשפט בשאלת מזונות הקטינים, וליתר דיוק – רכיב המדור שבהם.

           

סוף דבר

­­­­­­­

  1. לאור האמור לעיל הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, סך של 44,250 ₪, עבור 59 חודשים, החל ממועד הגירושין (2009.XX.XX) ועד ליום 30.11.2013 (מועד השכרת הבית לצד ג').

 

  1. סכום זה ישולם לידי התובע בתוך 45 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

  1. הואיל וקיבלתי את התביעה באופן חלקי ומשהבאתי בחשבון את עניין צירוף המסמכים ע"י הנתבעים בשלב בו צורפו, אני קובעת, כי הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,500 ₪.

 

  1. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת כל פרט מזהה שהוא.

 

  1. המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין באמצעות באי כוחם.

 

 

ניתן היום,  י"ד אייר תשע"ה, 03 מאי 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ