פס"ד בעניין זכות החברה ושיעבוד הבנק על מטלטלין

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

המבקש עותר למתן פסק דין הצהרתי, אשר יצהיר, כי כל המיטלטלין, לרבות מכונות כרסום וחריטה, הנמצאים ברח' עמל 46, פתח תקוה (להלן - המיטלטלין), הינם בבעלותו המלאה והבלעדית של המבקש, ואינם שייכים למשיבה 2 (להלן - החברה) כלל וכלל. ממילא בטל שיעבוד המיטלטלין להבטחת חובה של החברה למשיב 1 (להלן - הבנק).

לטענתו של המבקש, רכש את המיטלטלין עוד בשנת 1964, ומעולם לא מישכן אותם לטובת המשיב 1 (להלן - הבנק). המבקש מוסיף וטוען, כי אין לו כל קשר לחברה, ואין לה זכויות כלשהן באיזה מן המיטלטלין. העולה מבין השיטין של טענות המבקש, כי בנו שיעבד את המיטלטלין להבטחת חוב החברה לבנק ללא ידיעתו וללא רשותו של המבקש.

החברה, שבעל מניותיה ומנהלה היחיד הוא ליאור סעדון, בנו של המבקש, לא השיבה לבקשה.

הבנק בתשובתו לבקשה טוען, כי החברה ניהלה אצל הבנק חשבון. לשם קבלת אשראי מהבנק, מישכנה החברה ביום 12.5.02 את המיטלטלין לטובת הבנק. באותו מועד נחתמה על ידי החברה אגרת חוב במסגרתה שיעבדה החברה את המיטלטלין לשם הבטחת חובותיה לבנק ללא הגבלה בסכום. השיעבוד נרשם כדין אצל רשם החברות. החברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק. הבנק הגיש לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה נגד החברה ונגד הערבים. ניתן פסק דין לטובת הבנק. הבנק הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה לביצוע פסק הדין. בנוסף הגיש הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה למימוש השיעבוד על המיטלטלין, וב"כ הבנק מונה על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונס נכסים לשם ביצוע מימוש השיעבוד. אז הועלתה לראשונה טענת המבקש, כי המיטלטלין הינם בבעלותו. זאת למרות שבטרם הועמד לחברה האשראי, אשר לשם הבטחתו נרשם השיעבוד על המיטלטלין, הגיעה מנהלת סניף הבנק בו נוהל חשבון החברה לבחון את המיטלטלין, ואלו הוצגו בפניה, בנוכחות המבקש, כרכוש החברה.

דיון:

המבקש בעדותו בפני אישר, כי החברה פעלה בכל תקופת פעילותה מרחוב עמל 46, פתח תקוה, המקום בו מצויים המיטלטלין, והמצוי בבעלות המבקש (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 9-10 ושורות 14-15). עוד סיפר המבקש, כי בטרם החלה החברה לפעול במקום, פעל שם עסק אחר, שהיה שייך לבן אחר של המבקש, יצחק סעדון. היות שיצחק סעדון פשט את הרגל, החלה החברה לפעול במקום תחתיו, אך יצחק סעדון המשיך לעבוד בחברה כיועץ (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 1-13).

המבקש אישר עוד, כי בזמן פעילותה עשתה החברה שימוש במיטלטלין ללא תשלום תמורה או דמי שימוש כלשהם למבקש (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 19-22).

עוד סיפר המבקש, כי מזה שלוש שנים פועלת במקום חברה אחרת, חברת ש.ת.ל., השייכת לנכדו של המבקש, שרון סעדון. חברה זו החלה את פעילותה במקום מיד לאחר שהחברה "פשטה את הרגל" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 5-10). חברת ש.ת.ל. זו ממשיכה לעסוק באותו תחום בו עסק המבקש, לאחריו יצחק סעדון ולאחריו החברה, כאשר גם חברת ש.ת.ל. עושה שימוש במיטלטלין, ומנוהלת על ידי יצחק סעדון (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 11-16). יצויין, כי המבקש הודה, כי נכדו, שרון סעדון, אמנם רשום ברשם החברות כבעל מניות ומנהל של חב' ש.ת.ל, אך זאת מתוך כוונה לעקוף את ההגבלה המוטלת על אביו של שרון ובנו של המבקש, יצחק סעדון, לשמש כמנהל חברה עקב היותו פושט רגל. זאת כאשר שרון סעדון כלל לא עובד במקום אלא משרת כקצין בצבא קבע (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 2). בהקשר לפעילותה של חב' ש.ת.ל., ששמה המלא הוא ש.ת.ל. מוצרי מתכת ונירוסטה 2004 בע"מ, הוגש תצהירו של החוקר רונן מנשה, שערך לבקשת הבנק חקירה בעניינה של חברה זו. לדבריו של מנשה, המדובר בעסק משפחתי בו פועלים המבקש ושני בניו, ליאור ויצחק, כאשר בעל המניות הרשום הוא שרון סעדון, יליד 85'. מנשה סיפר, כי ביקר בעסק בשלושה מועדים שונים, ביום 13.8.06, ביום 17.8.06 וביום 20.8.06. בביקורו ביום 17.8.06  בשעה 14:00 פגש מנשה במקום את ליאור סעדון (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 17-19). עוד סיפר מנשה, כי התקשר מספר פעמים לעסק, ובכל אחת מהשיחות נאמר לו על ידי מאן דהוא, כי העסק מנוהל על ידי המבקש ובניו, ליאור ויצחק (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 21-22).

המבקש אישר, כי מקום העסק שועבד על ידי המבקש לטובת בנק הפועלים בע"מ לשם הבטחת חוב של יצחק סעדון (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 5-10). לאור דברים אלו נשאל המבקש, האם היה מסכים לשעבד את המיטלטלין לשם הבטחת חוב של ליאור, בנו האחר. בתחילה השיב המבקש בשלילה. בהמשך חזר בו, והשיב בצורה מתחמקת: "אבל הוא לא בא לבקש ממני, אז השאלה שלך לא רלוונטית" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 17-22).

מנגד העידה מי ששימשה בתקופה הרלוונטית כמנהלת סניף הבנק בו התנהל החשבון, גב' ארנה בן נתן. בן נתן העידה, כי ביקרה בעסק כדי לבדוק את המיטלטלין, ששיעבודם הוצע כבטחון לאשראי מהבנק. הבדיקה נעשתה על ידה על פי דו"ח שמאי שהומצא לבנק קודם לכן (עמ' 7 לפרוטקול, שורות 14-17). בן נתן ציינה, שבביקורה במקום הציג בפניה ליאור סעדון את המיטלטלין, וכן הכיר לה את אביו, המבקש (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 8-10; עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 13). המבקש, שמע את השיחה המתנהלת בין בנו, ליאור, ובין בן נתן, שבמהלכה הציג בפניה ליאור את המיטלטלין שאותם ביקש לשעבד לטובת הבנק. המבקש לא התערב במהלך השיחה ולא טרח לציין בפני בן נתן, כי המיטלטלין שייכים לו ואינם שייכים לליאור ואף לא לחברה. יצויין, כי מר שלמה ניב, העובד במטה הגבייה בהנהלה הראשית של הבנק, ציין, כי כאשר מדובר במכונות ישנות, כדוגמת המקרה שבפנינו, לא ניתן לדרוש מסמכים להוכחת בעלות כתנאי לכך ששיעבוד אותן מכונות ישמש כבטוחה לאשראי, משום שמסמכים כאלו אינם בנמצא (עמ' 15 לפרוטוקול,
שורות 1-2). זהו, כפי הנראה, ההסבר לכך שבן נתן הסתפקה בביקור בעסק, שבמהלכו הוצגו בפני המיטלטלין.

המבקש אישר, כי ידע על כך שבנו, ליאור סעדון, מנהל חשבון בבנק. המבקש גם אישר, כי ידע על כך, שליאור ביקש מהבנק אשראי בסך 150,000 ש"ח, ולשם כך ביקרה נציגת הבנק בעסק (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 11-16).

המסקנה המתבקשת מסיפור הדברים, כי למעשה מדובר באותו עסק, הממשיך להתנהל במקום, ובכל עת בה מנסים נושי העסק לגבות חובותיהם או כשהעסק נקלע למצוקה כספית, משנה העסק כסותו המשפטית, פושט צורה ולובש תחתיה צורה אחרת. פעם עומד בחזית העסק בנו של המבקש יצחק סעדון. כשזה פושט את הרגל, מוצב בחזית ליאור סעדון והחברה. כשהחברה כושלת כלכלית, מוקמת חברה חדשה, כשאיש הקש הפעם הוא הנכד, שרון סעדון, שכלל לא עובד בפועל בעסק. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בדבריו של המבקש, שאמר ברגע של תמימות וגילוי לב: "אם גם העסק הזה יפשוט את הרגל, אז יבואו הנכדים האחרים" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 4). הדברים מהווים תימוכין לגירסתה של בן נתן, מנהלת סניף הבנק, כי הוצג בפניה על ידי המבקש ובנו, ליאור, מצג ולפיו שייכים המיטלטלין לחברה, וממילא יכולים לשמש כערובה להבטחת האשראי שניתן לה על ידי הבנק. אני מקבל, איפוא, את גירסתה של גב' בן נתן בעניין זה.

יצויין, כי המבקש נמנע מלהעיד את בנו, ליאור, לשם הפרכת גירסתה של גב' בן נתן. דבר זה יש לזקוף לחובת המבקש.

בסעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, נאמר:

"נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף 4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המישכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום-לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם".

אין מחלוקת, כי המיטלטלין בעת מישכונם לטובת הבנק היו בחזקתה של החברה. המיטלטלין נמצאו במקום פעילותה של החברה ושימשו אותה באותה עת. על כך אין המבקש חולק., כך גם הוצגו הדברים בפני הבנק ובפניה של מנהלת סניף הבנק, גב' בן נתן, בעת שביקרה בעסק. המבקש לא טען, כי המיטלטלין נמצאו במקום פעילותה של החברה ושימשו אותה בניגוד לדעתו. מדבריו של המבקש היה ברור, כי השימוש שעשתה החברה במיטלטלין היה על דעתו של המבקש ובהסכמתו. שעבוד המיטלטלין נרשם כנדרש בסעיף 4(3) לחוק הנ"ל. לא הובאה בפני כל ראיה לחוסר תום לב כלשהו מצידו של הבנק בעת רישום השעבוד. ממילא יש לקבוע, כי התקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 5 הנ"ל. על כן יש לקבוע, כי השיעבוד תקף. ממילא רשאי הבנק לפעול למימושו לשם גביית חובות החברה לבנק.

בקשר להוראות סעיף 5 הנ"ל ולדרישת תום הלב הנזכרת בו נאמר בע"א 352/74, מ' דנקנר ובניו בע"מ נ' פסט את מטרני, פד"י ל(2)796, 805: