פל"א 4624-10-15 מדינת ישראל נ' מחאמיד

בפניי בקשת הנאשם לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדרו ביום 4.4.16, בגין עבירות של נהיגה בהיותו בלתי מורשה לנהיגה ונהיגה ללא ביטוח.

לטענת הנאשם הוא לא ידע על מועד הדיון, לא קיבל זימון ויש לו טענות הגנה טובות שיש בהן כדי להוביל לזיכויו ולכל הפחות, לשינוי לקולא בגזר הדין. לכן הוא מבקש לתת לו את יומו בבית המשפט.

המאשימה טוענת מנגד כי הנאשם זומן כדין, לאחר שזוהה הן באמצעות ת.ז והן באמצעות המסוף כמי שנהג ברכב, קרי, ניתן לו יומו בבית המשפט. כן טוענת המאשימה כי הנאשם נחקר תחת אזהרה, מסר גרסתו באשר לנסיבות האירוע ואין בבקשתו כל טענות הגנה.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 קובע:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם נתנו בהעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין..."

הלכה היא כי בשלב דיוני זה, על הנאשם הנטל להוכיח כי סיבת אי התייצבותו לדיון הייתה מוצדקת ולחילופין, כי נגרם לו עיוות דין בעצם הרשעתו.

ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מד"י, פ"ד נז(6) 793 (2003) נקבע כי על הנאשם להעלות בבקשתו את כל טענותיו, כולל אסמכתאות רלוונטיות ובע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם נקבע:

"בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה.... בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין."

השיקולים השונים לביטול פס"ד נפרשו בשורה ארוכה של פסקי דין בביהמ"ש העליון, בהם בין היתר פורטו מקרים בהם בית המשפט לא נעתר לבקשות לביטול פס"ד בהעדר עילה לביטולו.