פליישמן-חיות נ' איילון בע"מ - חברה לבטוח

החלטה

בקשת נתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן – "החוק") ולמינוי מומחה בתחום האורטופדיה.

רקע

1. המשיבה תבעה את המבקשת בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בתאונת דרכים שהינה תאונת עבודה מיום 5.11.06 (להלן – "התאונה"). אין חולק לעת הזו כי בתאונה נגרם לתובעת שבר טרימולארי בקרסול ימני [להלן – "הקרסול"] והיא נותחה לקיבוע פנימי של שני פטישוני הקרסול.

2. ביום 10.12.07 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן – "הועדה הרפואית") כי למשיבה לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. המשיבה עררה על קביעה זו בפני ועדה לעררים (להלן – "ועדת העררים") וזו שינתה דרמטית את קביעת הועדה הרפואית וקבעה, ביום 11.3.08 כי למשיבה נותרה בכל זאת נכות אורטופדית כתוצאה מהתאונה. ועדה אחרונה זו העמידה את נכותה של המשיבה על 19%: 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועת הקרסול ובנוסף 10% בגין ירידה בתחושה בעצב הסורלי בקרסול, לפי סעיפים 48 [3] [א] ו – 32 [6] [א] [1] [בהתאמה] לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956.

המחלוקת

3. לטענת המבקשת נפלו בקביעת ועדת העררים פגמים משמעותיים: האחד, הועדה אמנם מצאה הפרש של 10 מעלות בין תנועת כיפוף דורסלית ברגל ימין לעומת רגל שמאל, כאשר השברים התחברו היטב וקיימת יציבות אחורית וקדמית מלאה. ממצאים אלה אינם מצדיקים קביעה של "מגבלה ניכרת" בתנועות הקרסול. השני, התובעת לא נפגעה בתאונה בעצב סורלי ומכל מקום, לא ניתן לקבוע נכות בעצב ללא בדיקת EMG שלא בוצעה כלל. והשלישי, סעיפי התקנות קובעים נכות לפגיעה בעצבים מרכזיים [פמורליס וקרורליס] ולא לעצב הסורלי. אם כך, שניים מהטעמים הינם רפואיים טהורים והשלישי, משפטי, קרי, יישום שגוי של התקנות.

4. בנוסף טוענת המבקשת כי ההליך בועדת העררים נגוע בפגמים משפטיים: הועדה לא נימקה מדוע שינתה [ללא שינוי ממצאים] את קביעת הועדה הרפואית. הדבר בולט נוכח ממצאי הועדה הרפואית, שהצביעו על מגבלת תנועה משמעותית יותר. לטענת המבקשת, קביעות שונות של הועדות, שאינן נסמכות על ראיה לשינוי מצבה של המשיבה, מצדיקות כשלעצמן היעתרות לבקשתה.

5. המשיבה חולקת על טענות המבקשת: לטענתה הפעילה ועדת העררים שיקול דעת רפואי – מקצועי ולא הובא טעם להתערב בו: אשר למגבלת התנועה בקרסול – הועדה מצאה על סמך בדיקותיה כי מדובר בהגבלה ניכרת ודאי ביחס לקרסול שמאלי שלא נפגע בתאונה. אשר לעצב הסורלי, טענת המבקשת כי לא ניתן לקבוע פגיעה בו ללא בדיקת EMG, לא בוססה ואילו קביעת הועדה מבוססת היטב על בדיקותיה. ואשר ליישום הסעיף בתקנות, אמנם הסעיף אינו מקנה נכות לפגיעה בעצב סורלי, אך ניתן להחילו מכוח תקנה 14 לתקנות המאפשר זאת לגבי פגימות שלא פורטו בסעיפים.

6. לטענת המשיבה ביססה ונימקה ועדת העררים את קביעותיה, פרשנותה לממצאי הקרסול והעצב מעוגנת בבדיקותיה ובשיקול דעתה המקצועי ואין להתערב בהן, רק על שום שונותן ביחס לממצאי הועדה הרפואית.

דיון

7. הלכה פסוקה כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו ונוסח החוק מצביע על כך כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה, פד"י מה (4) 77, 82). כך לדוגמא במקרה בו חל שינוי משמעותי במצב הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי ועדה רפואית (רע"א 634/85, עודה נ' רותם, פד"י לט (4) 505, 509).

6. ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על פי דין (תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) והשני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל (שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או התגלות נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור).

7. אמנם אין מדובר ברשימה סגורה של מצבים ומקרים ואולם הלכה למעשה, צמצמה הפסיקה את ההיתר למקרים נדירים בלבד ( רע"א 863/93, התעשייה האווירית נ' קמחי, פד"י מז (4) 815, 822, רע"א 4045/01 אדרי נ' איתן, פדאו"ר {לא פורסם} 01 (2) 217, רע"א 6547/04, גונן נ' דולב, פדאו"ר {לא פורסם} 04 (14) 652, רע"א 1114/02 אלמקייס נ' המגן, פדאו"ר {לא פורסם} 02 (1) 473, רע"א 7888/03 קרקיאשוולי נ' קצין, פדאו"ר {לא פורסם} 04 (2) 884, רע"א 11325/05 מנורה נ' גולובינסקי, אתר נבו מיום 27.2.06 ועוד).

8. אף באותם מצבים בהם בוססה הבקשה להבאת ראיות לסתור על דו"ח הועדה הרפואית, על ה"יש" ועל ה"חסר" שבו, נקטה הפסיקה לרוב בגישה מצמצמת. הפסיקה התירה הבאת ראיות לסתור מקום בו מדו"ח הועדה הרפואית עצמו עלה צפי וצורך בהשלמת הקביעה הרפואית. כך לדוגמא ברע"א 3233/94, קרנית נ' טלבינסקי, פדאו"ר {לא פורסם} 94 (2) 456 (באותו מקרה הפנתה הועדה עצמה לצורך בניתוח לתיקון המצב). ריבלין בספרו תאונות דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהד' שניה) תשנ"ו – 1995, בעמ' 305 מצמצם ההיתר להבאת ראיות לסתור למקרה בו קיים ממצא רפואי במועד הבדיקה ואשר לא הובא בפני הועדה הרפואית (הדגשה שלי, י.ה.).

מן הכלל אל הפרט –

9. ראשית אסיר מעל הפרק את טענת המבקשת לפיה נפלו פגמים משפטיים בקביעות ועדת העררים. הועדה בדקה את מלוא החומר הרפואי הרלוונטי ואף שבה ובדקה את המשיבה. לאחר כל אלה קבעה הועדה מה שקבעה. הקביעות מנומקות ומבוססות על הבדיקות ועל כן הטענה של היעדר הנמקה אין לה על מה לסמוך. מחלוקת על תוכן ההנמקה ועל יישום הסעיפים בתקנות אינה מצדיקה את הטענה של היעדר הנמקה. הטענה נדחית.

10. אשר לטענות המבקשת במישור הרפואי: לדעת ועדת העררים ומשיקולים רפואיים טהורים, הפרש של 10 מעלות בתנועת הקרסוליים, לחובת הקרסול הפגוע, מהווה "הגבלה ניכרת" בתנועתיות שלו. הועדה הרפואית מדרג ראשון לא סברה כך. השקפה שונה זו בין שתי הועדות אינה מצביעה על פגם בקביעת ועדת העררים ודי בכך על מנת לדחות את הטענה. לטעמי יש להבחין בין שוני בקביעות בין וועדה רפואית לוועדת עררים, לבין שוני בקביעות שונות של וועדות מאותו דרג, ללא מתן הנמקה [עניין מרלין אליו מפנה המבקשת] שהרי תפקידה הבסיסי של וועדת עררים הוא לבקר את קביעות הוועדה הרפואית.

11. לדעת ועדת העררים קיימת פגיעה בעצב הסורלי. המבקשת טוענת כי המשיבה כלל לא נפגעה בעצב זה בתאונה. טענה זו מוקשית. המבקשת אינה יכולה לקבוע בהבל פה כי המשיבה לא נפגעה בעצב זה בתאונה. כל שהיא יכולה לטעון הוא כי לא היה ממצא כזה מיד לאחר התאונה. עיון בתעודת חדר מיון מיד לאחר התאונה מעלה בדיקות של השברים בלבד. לתובעת אין מצב קרסולי קודם לתאונה. לא מן הנמנע כי הצוות הרפואי התרכז אז בטיפול בשברים ולא בעצבים הסמוכים להם ועל כן לא נגלתה הפגיעה בעצב עצמו. מכל מקום, לאור סמיכות העצב והפגיעות, אין מקום לשלול פגיעה בו בעת התאונה. אשר לטענת המבקשת כי פגיעה בעצב ניתנת לאיתור אך ורק באמצעות בדיקת EMG, שלא נעשתה, ומדובר בטענה רפואית טהורה, לא הומצא לה ביסוס ולא נשללה אם כן אם כן יכולתה של הועדה לאבחן פגיעה כזו גם בבדיקה קלינית גרידא. אף טענה זו נדחית.

12. כעת אל הטענה האחרונה ולפיה הפגיעה בעצב הסורלי אינה מבססת נכות על פי התקנות. אין לי אלא לדחות את הטענה לאור תקנה 14 לתקנות המאפשרת יישום הסעיפים גם על פגימות שלא פורטו בהם.