פלוני נ' פלוני

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שבח, סג"נ; ש' שוחט; י' אטדגי) מיום 15.3.2018 בעמ"ש 1464-04-17, בו נדחה ערעור על פסק דינו החלקי מיום 5.11.2015 ופסק דינו המשלים מיום 14.10.2016 של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אליהו) בתמ"ש 30128-09-13 במסגרתם נדחתה בקשתם של המבקשים ומשיב 2 לביטול פסק בורר ונתקבלה בקשת משיב 1 (להלן: המשיב) לאשרו.

הרקע לבקשה

1. כל הצדדים אחים. הם הקימו בשנות השבעים של המאה הקודמת חברה בשם X בע"מ (להלן: החברה או העסק) שעסקה ביבוא והפצה של מכשירי חשמל ואלקטרוניקה. בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, נקלעה החברה לקשיים כלכליים וכדי להציל נכסים וזכויות של החברה הוקמה חברה משותפת נוספת. עם זאת במרוצת השנים פרצו מחלוקות וסכסוכים בין האחים. על כן, ביום 27.11.2011 חתמו האחים על הסכם הבוררות בו הסמיכו את הבורר עו"ד יעקב בויאר (להלן: הבורר) לדון בכל המחלוקות שביניהם. במסגרת הסכם הבוררות הוסכם כי הבורר לא יהיה כפוף לדיני הראיות, סדרי דין והדין המהותי. עם זאת סוכם כי הבורר ינמק את פסקו.

2. ביום 2.6.2013 נתן הבורר את פסקו (להן: פסק הבוררות המקורי). נפסק כי המשיב הוכיח ששילם סך של 1,892,249 ש"ח לנושים השונים של העסק ולכן על המבקשים ומשיב 2 לשפותו בסכום זה. המבקשים ומשיב 2 פנו לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לבטל את פסק הבוררות, אך ביום 5.11.2015 בית המשפט דחה בקשה זו ונתן פסק דין חלקי המאשר את הפסק. בד בבד קבע בית המשפט כי הפסק יוחזר לבורר לשם השלמה ומתן הנמקה והסבר לסכום האמור. ואכן ביום 23.2.2016 נתן הבורר "פסק בוררות משלים" בו פירט את רשימת הנושים והתשלומים ששולמו להם והגיע לכלל מסקנה כי המשיב שילם סך של 1,835,471 ש"ח ולא סך של 1,892,249 ש"ח כפי שפסק בתחילה וזאת בשל טעות חישובית שלא "הצליח לברר מקורה" (להלן: פסק הבוררות המשלים). גם הפעם פנו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה - המשיב בבקשה לאשר את הפסק, והמבקשים ומשיב 2 בבקשה לביטולו בטענה כי רשימת הנושים המפורטת בפסק הבוררות המשלים אינה זהה לרשימת הנושים שפורטה בתביעת המשיב. לאחר קבלת תשובת המשיב לבקשה לביטול, הורה בית המשפט לענייני משפחה מהבורר להבהיר את פסקו ואת רשימת החובות והנושים השונה מקודמתה. לאחר קבלת מסמכים נוספים מהמשיב, ביום 25.7.2016 נתן הבורר את הבהרתו וקבע כי לא מצא מקום לשנות את פסק הבוררות המקורי או את פסק הבוררות המשלים, אך הבהיר כי מקור השינוי בסכומים בין שני הפסקים הוא בטעות משרדית והסכום הנכון עומד על סך של 1,876,683 ש"ח. בסופו של דבר בית המשפט לענייני משפחה אישר ביום 14.10.2016 את פסק הבורר בסכום של 1,876,683 ש"ח וזאת למרות התנהלות הבורר אשר שינה את סכומי החיוב מספר פעמים. בית המשפט סבר כי אין בשינויי הסכום עילה לביטול הפסק. זאת, בין היתר, בשל כך שהכרעת הבורר ניתנה על יסוד החומר שעמד לפניו, כמו גם מהתרשמותו מעדויות הצדדים ומהימנותם.

3. על פסק הדין האמור הוגש ערעור לפני בית המשפט המחוזי. בתמצית, טענות המבקשים היו כי משמצא בית המשפט לענייני משפחה בתחילה כי פסק הבוררות אינו מנומק, היה עליו להורות על ביטולו ולא לבקש מהבורר לנמקו. עוד נטען כי כאשר הבורר נתן את פסק הבוררות המשלים בסכום שונה בפעם השלישית, היה על בית המשפט לבטל את הפסק ולא לאשרו. בנוסף נפגעה זכות הטיעון של המבקשים משום שהבורר נתן את פסקו לאחר קבלת מסמכים מהמשיב בתום פרשת ההוכחות ולא זימן את הצדדים להשלמת הדיון לפניו.

4. ביום 15.3.2018 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי אכן בתחילה היה על הבורר לנמק את פסקו. אלא שהיעדר הנמקה מספקת אינו מוביל בהכרח לביטול פסק הבוררות. על כן, בצדק קבע בית המשפט לענייני משפחה כי יש להחזיר את הדיון לפני הבורר כדי שינמק את פסקו. אכן, בית המשפט לענייני משפחה לא היה צריך לאשר מראש את פסק הבוררות לפני קבלת ההנמקה, אך בסופו של דבר ההנמקה ניתנה ולא נמצאה עילה לבטל את פסק הבוררות המשלים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי למרות שבית המשפט לענייני משפחה החזיר את הפסק בפעם השנייה לבורר על מנת שיבהיר את פסקו, הלכה למעשה הוא ביקש מהבורר שינמק פעם נוספת את פסקו, דבר שהיה מוסמך לעשותו אליבא דכל הדעות. בנוסף נקבע כי ניתנה למבקשים ההזדמנות להגיב על המוצגים שהגיש המשיב לבורר ולנסות לסתור אותם בראיות אחרות משלהם. כמו כן, הבורר שלא היה כפוף לסדרי הדין ולדיני הראיות היה רשאי להסיק את מסקנותיו מהחומר שהוגש לו גם ללא קיום דיון נוסף לפניו. בסופו של דבר, פסק הבוררות המשלים אושר בסכום של 1,876,863 ש"ח בהפרש זניח של 15,562 ש"ח מהסכום שנפסק בפסק הבוררות המקורי בסך של 1,892,249 ש"ח, כך שלא נגרם למבקשים עיוות דין.

נימוקי בקשת רשות הערעור

5. לטענת המבקשים בית המשפט המחוזי לא אמד כראוי את המשמעות המשפטית הנובעת מאישור פסק הבוררות המקורי על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. משאושר פסק הבוררות, לא היה מקום לדחות את טענות המבקשים לעניין חוסר הסמכות של הבורר לדון בשנית בפסקו או לשנותו. בית המשפט המחוזי גם שגה כאשר קבע כי בית המשפט לענייני משפחה השיב את הפסק למתן "הנמקה" בלבד, מקום שבו הלכה למעשה, התבקש הבורר על ידי בית המשפט לענייני משפחה "להבהיר" את הפסק. מעבר לכך, גם החלטת בית המשפט לענייני משפחה להשבת הפסק לבורר למתן "הבהרה" או למתן "הנמקה" הייתה שגויה מיסודה וזאת לאור העובדה שבד בבד, פסק הבוררות אושר. בעניין זה, הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט לענייני משפחה שגו בהבחנה בין המושגים השונים: "הבהרה"; "הנמקה"; "תיקון" של פסק בורר. אך גם אם קביעותיו של בית המשפט המחוזי – כי פסק הבורר הוחזר לבורר לצורך השלמת "הנמקה" – היו נכונות, הרי שהבורר לא עמד בנטל הדיוני שהוטל עליו, מאחר שלמעשה הוא הוציא תחת ידו פסק בוררות חדש שניתן בחוסר סמכות.

6. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא קבע שנגרמה פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי מאחר שלא התאפשר למבקשים לטעון בצורה ראויה במסגרת ההליכים הנוספים שהתקיימו לפני הבורר ואשר בסופם ניתנו החלטות שונות, עם סכומים שונים. החמור מכל הוא קביעת רשימות נושים שונות שכל אחת מהן נסמכת על חומר ראייתי שונה. השוני בין רשימות הנושים מעיד כי פסק הבוררות המקורי לא היה שלם והבורר לא הכריע כלל בעניין שנמסר להכרעתו. עוד שגה בית המשפט כשלא מצא לנכון לקבוע כי מקום שבו הבורר הבין שעליו לסטות מפסק הבוררות המקורי, היה עליו לזמן את הצדדים ולבקש את הסכמתם להקנות לו סמכות להמשיך ולדון בעניין, תוך מתן אפשרות למבקשים לטעון ולהביא ראיות בעניין רשימת הנושים החדשה. משנוכח בית המשפט לענייני משפחה כי הבורר התנהל בחוסר מקצועיות וברשלנות, היה עליו להורות על ביטול פסק הבורר ומינוי בורר חליפי, וזאת מן הטעם של שמירה על תקנת הציבור ומניעת פגיעה של אמון הציבור במוסד הבוררות.

דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.