אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' דנאור - שיין בע"מ

פלוני נ' דנאור - שיין בע"מ

תאריך פרסום : 22/02/2021 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
37177-10-14
11/02/2021
בפני השופטת:
אורלי מור-אל

- נגד -
תובע:
פלוני
עו"ד גיל קליר
נתבעת:
דנאור - שיין בע"מ
עו"ד מירי מילס
פסק דין
 

 

 

פסק דין זה עניינו בנזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר שנפל בשטחה של הנתבעת.

תמצית העובדות וטענות הצדדים:

  1. התובע, יליד 1948, עורך דין במקצועו, שכר חדר ושירותי משרד במשרדי הנתבעת, לטענתו נפל ונפגע כתוצאה מכבל חשמל שהונח על הרצפה.

    לתובע נגרם שבר מרוסק עם תזוזה בראש עצם הזרוע הימנית.

  2. הנתבעת טוענת שהתובע שראייתו לקויה ומצבו הגופני רעוע, הלך עמוס קלסרים בידיו ונפל ואין לו להלין אלא על עצמו.

  3. מומחה מטעם התובע העריך את נכותו בשיעור של 25% בשל הפגיעה בכתף ו- 10% בשל תסמונת התעלה הקרפלית. מומחה מטעם הנתבעת העריך את נכות התובע בשיעור של 10%. נוכח הפערים מונה מומחה מטעם בית המשפט שהעריך את נזקו של התובע ב- 20% נכות.

  4. בדיון ההוכחות בתיק העיד התובע. הנתבעת לא זימנה עדים מטעמה והסתפקה בהגשת תיק מוצגים.

  5. הצדדים חלוקים בשאלת החבות, כמו גם בשיעור הנזק.

  6. בשים לב לגדר המחלוקת בין הצדדים אדון תחילה בנסיבות התרחשות התאונה וסוגיית החבות ולאחר מכן בשיעור הנזק.

    הנפילה וסוגיית החבות

  7. בתצהירו תאר התובע ששכר חדר במשרד הנתבעת, שכירות שכללה גם שירותי משרד. בתאריך 13/2/13, כאשר הגיע למשרד כשבידיו מוחזקים קלסרים, חלף על פני שולחן המזכירות כאשר לפתע נתקל בכבל חשמל שהונח על הרצפה באותו היום במסדרון, אשר היה מחובר לנקודת חשמל שהייתה בצידו השני של המסדרון.

    התובע הסביר, שהכבל היה מונח שם עקב תקלה שהייתה בחיבור החשמל בעמדת המזכירה. התובע הוסיף, שעובר לתאונה ומאז שהוא שכר את המשרד לא היה מונח על הרצפה כבל כזה או אחר ולא יכול היה לצפות הימצאותו של הכבל על הרצפה.

    בעדותו הסביר התובע שהכבל היה מתוח על הרצפה, והוסיף שכלל לא ראה את הכבל. התובע שרטט על גבי תמונה של משרד שהוצגה לו שהכבל חצה את כל המעבר במסדרון, כך שמי שחוצה את המסדרון לא יכול שלא להיתקל בו. התובע אישר שהרצפה היא רצפת פרקט חומה וטען שהכבל לא היה בהיר למיטב זכרונו. התובע הוסיף עוד שעורכת הדין האחראית במשרד אמרה למזכירה לתלות שלט והיא שכחה לתלות את השלט. התובע הסביר שאכן לא ראה את הכבל אבל טען שאם המזכירה הייתה שמה שלט זה לא היה קורה. התובע שב והסביר שהוא רגיל ללכת בדרך הזאת, אין לו על מה להסתכל, אם מישהו עשה שינוי צריך להתריע על כך.

    התובע תיאר שבאותו בוקר היה במוסך איבד שעות, בא עם הקלסרים, 5-6 קילו בידיו והלך מהר לכיוון החדר שלו. זו דרך שהוא הולך בה פעמים רבות שכן מדובר במעבר מן החדר שלו למזכירה. התובע אישר שהוא עיוור בעין שמאל רואה רק בעין אחת וכשהוא הולך עם הקלסרים אין לו שדה ראיה, והבהיר שהלך במסלול מוכר ולכן לא הסתכל. התובע גם אישר שיש לו בעיה רפואית בשיווי משקל אבל טען שהיא לא קריטית, יש לו התקפות ובאותו יום הוא היה בסדר. בנוסף אישר התובע שיש לו מגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי ומותני.

  8. בסיכומיו טען התובע להעברת הנטל לנתבעת, והוסיף וטען שהכבל מהווה דבר מסוכן ולחלופין טען שהתאונה ארעה עקב רשלנותה של הנתבעת, שחשפה אותו למפגע מסוכן ולא דאגה להתקין שלט המסמל את קיום הסכנה. הוסיף התובע שהנתבעת התרשלה בהיותה משכירת חדר ושירותי משרד וחשפה את המשתמשים לסכנה.

  9. לדברים אלו משיבה הנתבעת, שהתובע נכנס למשרד בו עבד בהליכה מהירה כשידיו עמוסות בקלסרים אשר מסתירים לו את שדה הראיה בנוסף לראייתו הלקויה, לכך שהוא סובל מחוסר יציבות ובעיות ביציבה וסובל ממגבלת תנועה בצוואר. הנתבעת מוסיפה שמדובר בכבל בהיר על גבי רצפה כהה ולו היה התובע מביט לאן הוא הולך היה רואה אותו. לטענת הנתבעת, איננה אחראית לכך שהתובע, שיודע ומכיר את מגבלותיו, בוחר ללכת מהר עם קלסרים כבדים שהסתירו לו את שדה הראיה ואדם במצבו היה אמור ללכת באופן זהיר יותר. לטענת הנתבעת, מדובר לכל היותר בהתממשות סיכון רגיל וטבעי הכרוך בעבודתו של התובע ופגיעתו נובעת מרשלנותו, כאשר הנתבעת לא יכלה לצפות פגיעה זו.

  10. נדמה שאין צורך להכביר מילים אודות קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בנסיבות העניין מצידה של הנתבעת. הנתבעת משכירה משרדים בשטחה ומעניקה שירותי משרד, ברי שהמדובר במקום בו אמורים שוכרי המשרדים ולקוחות לעבור. חובת הנתבעת כמחזיקת המקרקעין ובעלת השליטה בהם להחזיק את המקרקעין ללא מפגעים.

    כפי שתיאר התובע ועדות זו לא נסתרה, בשל תקלה כלשהי, במפתיע, מי מטעם הנתבעת, החליט להעביר כבל חשמל לאורך כל המסדרון, כבל שמונח על הרצפה ועשוי להוות מכשול לעוברים במקום. אין ספק שכבל חשמל לא אמור לחצות את המסדרון, ואכן כפי שהעיד התובע ועדות זו לא נסתרה, בדרך כלל לא היה מונח כבל במקום. עדותו של התובע שנאמר למזכירה לשים שלט והדבר לא נעשה, לא נסתרה. הנתבעת בחרה שלא להביא עדים מטעמה, על אף שהמזכירה הייתה נוכחת בעת הנפילה והתנהלות זו פועלת כנגדה.

    ברי, שהנתבעת, כמו כל גורם אחר שמציב מכשול על פני הרצפה, הייתה אמורה לצפות שאנשים שעוברים במקום עשויים לא להבחין בכבל ולהיכשל.

    במסגרת הסכם השכירות בין התובע לבין הנתבעת, התחייבה הנתבעת לספק לתובע משרד, לדאוג לשירותי ניקיון ושירותי מזכירות. התחייבות זו כוללת בחובה בסיסית לדאוג למשרד סביר וכשיר לשימוש, ובכלל זה נטול מפגעים.

    המדובר במשרד עורכי דין, בו עובדים אנשים ומגיעים לקוחות, הנדרשים לחצות את המסדרון. המשרד אמור לשרת אנשים עם מצב בריאות שונה ולא רק יוצאי יחידות קרביות עם חושים מחודדים שאמורים להבחין בכל מכשול באשר הוא. מה גם שהנתבעת ידעה מה מצבו הבריאותי של התובע ובחרה להשכיר לו את המשרד על אף מצבו הבריאותי ומכאן שהייתה חייבת לספק לו סביבת עבודה נטולת מפגעים.

    הפתרון של הנחת כבל לאורך המסדרון על מנת להתגבר על תקלה, בלא כל אזהרה, אינו פתרון סביר. הנתבעת יכלה והייתה צריכה לצפות שמי מעוברי הדרך לא יבחין בכבל שאינו מונח במקום בדרך השגרה ויכשל.

    בנסיבות אלה, ללא ספק הופרה חובת הזהירות של הנתבעת וקיימת אחריות.

    משהגעתי למסקנה זו אין צורך לדון בטענות התובע בנוגע להעברת הנטל אל כתפי הנתבעת מסיבות שונות. ברי, שכאשר התובע יודע לתאר את כל נסיבות התאונה, הנטל נותר על כתפיו.

  11. הנתבעת טוענת לאשם תורם של התובע בכך שהלך עמוס קלסרים ללא שנותר לו שדה ראיה וזאת על אף מגבלותיו הגופניות ובכלל זה עיוורון בעין אחת ובעיות יציבות. טענת הנתבעת אינה יכולה להתקבל כפשוטה. הנתבעת בחרה להשכיר לתובע חדר בשטחה כאשר היא מודעת למגבלותיו, ומכאן שהייתה אמורה להחזיק את השטח באופן נטול מפגעים המתאים למצבו של התובע. יתירה מזו, מדובר במשרד אליו מגיעים אנשים ועובדים אשר ללא ספק אמור להיות מתוחזק באופן סביר ונטול מפגעים. השמת מכשול מפתיע בפני שוכני המקום, איננה בבחינת אחזקה סבירה של המקום. בהקשר זה אני מקבלת את עדות התובע, שהכבל לא הונח במקום בעבר, שהוא מכיר טוב מאוד את המקום ולא יכל ולא היה צריך לצפות קיומו של מכשול במעבר. עוד צודק התובע, שאם כבר הושם הכבל, ראוי היה להתריע על כך, ולסמן את קיומו.

    מאידך, גם במקום מוכר על התובע היה לשים לב לדרכו. התובע העיד בכנות שמיהר באותו בוקר הלך כשידיו עמוסות קלסרים ולא היה לו שדה ראיה, דבר שמנע ממנו להבחין בכבל.

  12. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין ובשים לב להוראות הדין והפסיקה, אני קובעת, שעל התובע מוטל אשם תורם בשיעור של 10%, שכן לו היה הולך ביתר זהירות ומותיר את שדה הראיה שלו פתוח, סביר שיכול היה להבחין בכבל.

  13. משנדונה שאלת החבות, יש לדון בשיעור הנזק שנגרם לתובע ותחילה במצבו הרפואי.

    מצבו הרפואי של התובע

  14. מצבו הרפואי של התובע קודם לתאונה אינו שנוי במחלוקת. התובע סובל, בין היתר, מדום נשימתי בשינה, מילואפתיה צווארית, נותח בשנת 2011 בשל בקע דיסק צווארי ובוצע לו איחוי עמוד שדרה, סובל מכאבים, חולשה ביד שמאל, הפרעות בהליכה, רעד בידיים, עודף משקל, יתר שומני דם, אמפיזמה ריאתית, בקע סרעפתי, הגדלה שפירה של הערמונית ועיוורון בעין שמאל. לתובע 98% נכות במסגרת נכות כללית קודם לתאונה. על אף האמור אין מחלוקת שהתובע עבד קודם לתאונה ולאחריה.

  15. לאחר התאונה, פונה התובע למוקד רפואי ומשם נשלח לבית החולים. בבית החולים אובחן שבר הומרוס פרוקסימלי עם תזוזה ניכרת. הומלץ לתובע על ניתוח. הוא שוחרר מאשפוז בהמתנה לניתוח.

    מהחומר הרפואי עולה שהגם שמצבו האורתופדי של התובע הצדיק טיפול כירורגי, הרופאים התלבטו, בשל הסיכונים הכלליים בשים לב למחלות הרקע. לבסוף בהמלצת חלק מרופאיו החליט התובע על טיפול שמרני, כאשר מהחומר הרפואי עולה שהומלץ לתובע על פיזיותרפיה והידרותרפיה. עוד עלה מן החומר הרפואי שהשבר לא התאחה בעמדה מיטבית.

  16. המומחה מטעם התובע, ד"ר אופיר אורי, סקר את מצבו של התובע וציין שהשבר, התחבר בתזוזה ונותרו כאבים, הגבלת הנעה וקושי תפקודי. בבדיקה גופנית, מצא המומחה הגבלה ניכרת בטווחי התנועה של כתף ימין, בעיקר בהרמה לפנים ובסיבוב פנימי של הכתף, מלווה בכאב המופק בהנעה כנגד התנגדות. כן מצא המומחה סימנים המעידים על תסמונת התעלה הקרפלית מימין בדרגת חומרה קלה. המומחה מצא קשר נסיבתי ברור בין תסמונת התעלה הקרפלית לבין התאונה, ואולם ציין שמדובר בתסמונת בדרגת חומרה קלה שיכולה להשתפר בניתוח. המומחה התקשה למצוא קשר סיבתי בין כאבי הצוואר, וכאבי הגב והצוואר מהם סובל התובע תקופה ממושכת לבין התאונה.

    המומחה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 25% לפי סעיף 41 (4) ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), בגין הגבלה ניכרת בתנועות הסיבוביות של הכתף (בעיקר סיבוב כלפי פנים). בשל תסמונת התעלה הקרפלית קבע המומחה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 31 (4) (א') (II) בגין שיתוק חלקי של העצב המדיאני בדרגת חומרה קלה.

  17. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת מטעם פרופ' נרובאי. פרופ' נרובאי קבע שבבדיקתו קיימת הגבלה בתנועתיות הפעילה של תנועות הכתף ומתנגד פעיל בבדיקת סיבוב פנימי. המומחה קבע שכוח של השרירים בגפה, כולל כף היד, אופנוננס, מכופפי אצבעות בכוח 5 תקין. תחושה ביד תקינה. בצילומי רנטגן השבר התחבר בוולגוס עם תזוזה קלה. בבדיקת אולטרסאונד לא היו קרעים בקופסית המסובב. בדיקת אלקטרומיוגרפיה הייתה תקינה למעט ירידה מינימלית במהירות הולכה המדיאנוס.

    המומחה העריך את דרגת הנכות של התובע בשיעור של 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה לא ראה לקבוע נכות בגין תסמונת התעלה הקרפלית.

  18. בשל הפערים בין חוות הדעת, מונה ד"ר אריאל אורן כמומחה מטעם בית המשפט. בפני המומחה התלונן התובע, שהוא מתקשה בפעולות יומיות בכתף ימין, היגיינה אישית, נדרש לעזרה בעבודות הבית, סובל מכאבים בשכיבה על צד ימין, מתקשה באחיזה בנסיעה באוטובוס, מתקשה בניוד ספרים במדף גבוה, מתקשה בנשיאת משקל מעל 5 ק"ג, סובל מכאבים בכתף בעת הליכה, מתקשה בשחייה. בבדיקתו מצא המומחה, שקיימת לתובע הגבלה קלה יחסית בתנועות, כוח שמור. המומחה תאר שצילום עדכני מדגים את העיוות בחיבור אשר המומחה ראה לתארו כ"חיבור גרוע" וכן שינויים אתרירטיים פוסטראומטיים בראש הזרוע בצורה מתונה. בבדיקת US רושם לקרע SSC שאר הגידים תקינים.

    המומחה העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20% לפי תקנה 40 (1) לתקנות הביטוח הלאומי, ביד ימין דומיננטית. המומחה הבהיר שבהענקת הסעיף במלואו התחשב גם בשינויים הפוסטראומטיים בראש הזרוע. המומחה הוסיף בחוות הדעת שלאור השינויים הניווניים הפוסטראומטיים, צפוי מהלך הדרגתי של החמרה לאורך השנים, והדבר נלקח בחשבון בשיעור הנכות. המומחה הוסיף שקיימות מגבלות בתפקוד מאומץ של הכתף ובמיוחד בגובה מעל לכתף ומאחורי הגב. המומחה הוסיף עוד שבמידה ותהייה החמרה במפרק הכתף לאורך השנים מבחינת שינויים ניווניים ניתן יהא לשקול החלפת מפרק כתף (אנטומית או הפוכה).

    במסגרת תשובות לשאלות הבהרה השיב המומחה שבניתוח החלפת כתף קיים סיכון של פגיעה במקלעת הזרוע אשר הוא נדיר ביותר. המומחה נשאל אודות השפעת הקרע שנמצא והשיב שמדובר ב"רושם לקרע בגידי השרוול המסובב" ולא קרע ברור. לאור מגבלת התנועה והשינויים הניווניים הפוסט-טראומטיים בראש הזרוע סבור המומחה שהשפעת השינויים בגידי השרוול המסובב זניחה ואינה באה לידי ביטוי במצב הכתף היום. אשר לכף יד ימין, ציין המומחה שהתובע לא התלונן על כף יד ימין ומדובר ברדיקולופתיה כרונית עם תחלואה צווארית משמעותית קודמת, ואינו סבור שקיים קשר סיבתי בין תעלה קרפלית ככל שקיימות תלונות לבין התאונה. אשר להשפעה על כתף שמאל, ציין המומחה יתכן ומדובר בהעברת תפקוד מסויים בגובה לכתף שמאל, עם זאת אין בכך לקבוע כל תחלואה בכתף שמאל עקב כך. אשר לסיכוני ניתוח האפשרי, הבהיר המומחה, שסיכויי הצלחה הם טובים ושיעור הסיכונים הם נמוך יחסית ובחלקו הקטן יכולה להיות גם החמרה במצב הכתף.

    נשלחו למומחה שאלות הבהרה נוספות עם בדיקות אולטרסאונד עדכנית והמומחה ציין שאין בבדיקת האולטרסאונד אין כדי לשנות את מסקנות חוות דעתו. הנכות היא בעקבות שינויים ניווניים פוסט-טראומטיים ואין לקרעים המודגמים בבדיקת אולטרסאונד העדכנית השפעה על נכות זו. המומחה הפנה עוד להוראות תקנות הביטוח הלאומי לפיהן בקביעת דרגת נכות של מפרק שנפגם בקישיון או בהגבלת תנועות של פרק, לא יבוא בחשבון נזק שנגרם לשרירים הפועלים באותו פרק.

  19. למען שלמות התמונה, יצויין שהמוסד לביטוח לאומי קבע לתובע במסגרת וועדה לעררים 19% נכות – 10% נכות בגין הפרעה כללית בכושר הפעולה ו- 10% לפי סעיף 41 (1) לתקנות הביטוח הלאומי.

  20. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו: ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)).

  21. התובע טוען, שטעה המומחה כאשר קבע 20% נכות בלבד. לטענתו היה על המומחה לקבוע 25% נכות שכן לפי סעיף 41 (4) ג' מדובר על מגבלה של עד 45 מעלות מהגוף או הגבלה ניכרת בסיבוב כלפי חוץ או פנימה המתאימה לממצאים שנמצאו בבדיקתו אצל המומחה. הוסיף התובע וטען שבהתאם לסעיף 41 (4) (5) לתקנות במידה ונמצאת מגבלה של 30 מעלות של הסיבוב החיצוני או הפנימי יש מקום להעניק נכות של 35% לצמיתות. התובע הפנה לעמוד 4 בחוות דעתו של המומחה, שם נרשם בבדיקה הגופנית שהוא מוצא הגבלה של 30 מעלות הן בצד הפנימי והן בצד החיצוני של הכתף הימנית, בנסיבות אלה מבקש התובע להתערב בחוות הדעת ולקבוע לתובע נכות גבוהה יותר, בשיעור של 35%.

    הנתבעת משיבה שהתובע ויתר על חקירת המומחה ומשכך אינו יכול לטעון על נכות גבוהה יותר מזו שנקבעה.

  22. אין בידי לקבל את טענת התובע. המומחה קבע את נכותו של התובע לפי סעיף 40 (1) לתקנות שעניינה חיבור גרוע של עצם הזרוע, כאשר קיים קיצור ניכר או זווית ניכרת עם הגבלה בתנועות המרפק או הכתף בצורה קלה או בינונית, סעיף שמעניק 20% נכות ליד ימין. תקנה זו מתארת את מצבו הרפואי של התובע וגם המוסד לביטוח לאומי עשה בה שימוש במחציתה.

    התקנה של הגבלת התנועות בפרק הכתף, אליה מפנה התובע, עוסקת בהגבלת כל התנועות של פרק הכתף, ואלו בבדיקת התובע נמצאו הגבלות בשיעורים שונים בחלק מתנועות תוך הבדל בין התחום האקטיבי לתחום הפסיבי.

    יתירה מזו, התובע לא ראה לשלוח למומחה שאלות הבהרה בעניין זה ולבקשו להסביר מדוע בחר דווקא בתקנה זו ולא הזמין אותו לחקירה על חוות דעתו. בנסיבות אלה, אינני מוצאת לנכון להתערב בקביעת המומחה או בסעיף הנכות בו בחר לעשות שימוש. ניכר שחוות הדעת מעמיקה, הוגנת, בוחנת את מכלול ההיבטים במצבו של התובע, וכך גם עולה מהתשובות לשאלות ההבהרה שכן נשלחו.

  23. הנתבעת טוענת, שהתובע חטא לחובת הקטנת הנזק, בכך שסרב לעבור ניתוח וטופל שמרנית, זאת בין היתר בשים לב לתשובות המומחה על שאלות ההבהרה, שסיכויי הצלחה של ניתוח הם טובים. לטענת הנתבעת סירוב בלתי סביר לעבור פרוצדורה רפואית מעין זו אינו מתיישב עם החובה להקטנת הנזק ומביא להקטנת הפיצוי בהתאם.

    התובע משיב, שנוכח מצבו הבריאותי הכללי, ביצוע ניתוח היה מסוכן עבורו והוא קיבל את המלצת הרופאים עליהם סמך ובין היתר פרופ' מוזס, להמשיך בטיפול שמרני.

  24. הלכה היא שעל ניזוק מוטל הנטל "לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עבור נזק שיכול היה למנוע על - ידי נקיטת אמצעים כאלה" (ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, 1648 (2003)). עם זאת אין להטיל על הניזוק נטל נוקשה ורחב, אין לחייבו לנסות כל טיפול רפואי אפשרי ואין לצפות שתובע יצא מגדרו על מנת להקטין את נזקיו (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (4/7/91) להלן: "ע"א 252/86"),

    כדי לקבוע שניזוק לא עמד בנטל המוטל עליו להקטנת הנזק יש תחילה לברר האם קיים טיפול שעשוי להיטיב את מצבו, שהסיכון בטיפול האמור וסיכויי ההצלחה של הטיפול מצדיקים את הטיפול, וכי סירובו של הניזוק לקבל את הטיפול אינו סביר (ע"א 120/00 משה נ. משה (20.5.2002); ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.3.2013); ע"א 252/86 לעיל).

    כאשר בוחנים את סבירות סירובו של הניזוק לקבלת טיפול שהוצע לו, "יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה" (ע"א 252/86 הנ"ל). אמת המידה לבחינת סבירות התנהגותו של ניזוק וסבירות החלטתו שלא לקבל טיפול שהוצע לו, היא אמת מידה אובייקטיבית. קרי, בית המשפט שואל עצמו כיצד היה נוהג אדם סביר במצבו של הניזוק (שם).

    עם זאת בתי המשפט לא התעלמו גם מן הפן הסובייקטיבי ועל כן הוסיפו שהפעלת המבחן האובייקטיבי תעשה מנקודת מבטו של הניזוק, כלומר מתוך התחשבות בתכונותיו, בסביבתו וכדומה (ראו ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי (26/3/1985) (להלן: "עניין מזרחי"); ע"א 379/89 דוננפלד נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ (18.1.1993)).

    בעניינו של התובע לא ניתן לקבוע שהפר את החובה להקטנת הנזק. אכן ניתוח עמד על הפרק, יחד עם זאת במסמכים הרפואיים פורטו ההתלבטויות, לרבות הסיכונים הכרוכים עקב מצבו הבריאותי של התובע שאינו קשור לתאונה. התובע העיד שהוא סמך על דעתו של פרופ' מוזס שקשה לחלוק על מומחיותו בתחום הכתף. אכן עולה מן המסמכים הרפואיים שפרופ' מוזס לא המליץ על ניתוח אלא על טיפול שמרני. בחירה של התובע בדרך טיפולית סבירה, שהומלצה על ידי רופאיו אינה מהווה הפרת החובה להקטין את הנזק.

  25. העולה מן המקובץ שנכותו הרפואית של התובע, עומדת על 20% נכות.

    הגריעה התפקודית

  26. הלכה היא, שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

  27. בתצהירו טען התובע שהוא סובל מהגבלת תנועה משמעותית בטווחי התנועה של הכתף וזרוע ימין, כמו כן סובל מכאבים, נימול בכף יד ימין ולאחרונה האצבע וזרת של כף יד ימין מתקפלות ללא שליטה. התובע טען שבשל המגבלות שהוא סובל יש לו קושי אמיתי לתפקד הן בעבודה והן ביום יום, לרבות קושי בשינה, קושי לסחוב תיקים, החמרה בכאבי הצוואר, נימול בכף היד והתעייפות מהירה של היד, קושי בכתיבה והקלדה במחשב. התובע טען עוד לקושי להתלבש ולשרוך נעליים, ואף הגינה אישית. התובע הוסיף שהוא עובד לבד שנים רבות, אין לו כל עזרה ויכול שיצטרך לשכור עזרה ומכאן להוצאות נוספות. התובע הוסיף ותאר עוד קשיים בעבודות הבית.

    בשים לב לטענות אלה, טען התובע בסיכומיו שהמדובר במגבלה משמעותית ביותר לאור מקצועו, ומדובר במגבלות תפקודיות אובייקטיביות ואף סובייקטיביות אשר ישפיעו על תפקודו בעתיד וביקש להעמיד את נכותו התפקודית על 30%.

  28. הנתבעת טוענת מנגד שלא נותרה לתובע נכות תפקודית משמעותית כתוצאה מן התאונה והתובע שב למסלול חייב ולעבודתו המשרדית סמוך לאחר התאונה ללא קושי וללא כל פגיעה בהכנסותיו או בתפקודו. הנתבעת מפנה לעדותו של התובע, שבסמוך לתאונה הגיע מדי פעם למשרד ולא הקפיא את הסכם השכירות עם הנתבעת.

    הנתבעת מפנה לכך שהתובע היה בעת התאונה בן 65 עם שלל מחלות רקע ובין היתר בעיות אורתופדיות קשות וכן סבל ממגבלת ראיה קשה בעין שמאל בשיעור של 30%. התובע הוכר במוסד לביטוח עם נכות כללית בשיער של 98% החל בשנת 1993 ללא קשר לתאונה. והתובע אישר בחקירתו שקודם לתאונה התלונן על קושי בהרמת הכתפיים ושכתב היד שלו השתנה ואין לכך כל קשר לתאונה. הנתבעת מוסיפה עוד שעיון בתיקו של התובע במחלקת נכות כללית מלמד שכבר בשנת 2009 סבל מישנוניות, קושי להתרכז שעות רבות וקוצר נשימה והערכת רופא במוסד לביטוח לאומי הייתה שהתובע מסוגל לכל עבודה שאינה דורשת ערנות. כמו כן סובל התובע ממגבלות הליכה ומקבל קצבת ניידות.

    בנסיבות אלה טענת הנתבעת, שלאור הנכויות המשמעותיות האחרות מהן סובל התובע, הרי שאין לנכות בגין הכתף השפעה תפקודית משמעותית. הנתבעת מפנה לכך ששכרו של התובע עלה משמעותית לאחר התאונה.

    בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת שהוכח שנכותו התפקודית של התובע נמוכה משמעותית מנכותו הרפואית והוא מסוגל לנהל אורח חיים רגיל ותקין בהתחשב בנכויותיו הנוספות אשר קדמו לתאונה, הרי שנכותו התפקודית, ככל שקיימת זניחה ביותר.

  29. התובע כאמור עובד עצמאי, עיון בנתוני הכנסותיו של התובע לאורך השנים מצביע על שיעור משתנה של הכנסות, התובע הסביר שבמועד התאונה ובשנים לאחר מכן טיפל באמו הקשישה מה שגרם להקטנת היקף העבודה, כמו כן הסביר ששיעור ההכנסות תלוי מטבע הדברים במהות וכמות התיקים המגיעים לטיפולו. התובע הסביר שהוא עובד עם היקף קטן של תיקים 25-30 תיקים, ולא יכל להצביע על צמצום בהיקף התיקים בו הוא מטפל.

  30. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, אני קובעת, שנכותו התפקודית של התובע בגין התאונה עומדת על שיעור של 20% כשיעור נכותו הרפואית. מצבו הרפואי של התובע ערב התאונה אינו שנוי במחלוקת, וגם לא ניתן להעמיד במחלוקת את העובדה שגם במומו ערב התאונה התובע עבד ועובד גם לאורך השנים. שיעור ההפסדים של התובע יבחן בנפרד, אך מבחינת הפגיעה התפקודית שנגרמה לו, הכאבים מהם סובל התובע ומגבלות התנועה בכתף, הם משמעותיים יחסית ועולים לפחות כשיעור הנכות הרפואית.

  31. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    שיעור הנזק

  32. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

    התובע יליד: 10/10/1948.

    מועד התאונה: 13/2/13.

    גיל התובע בעת התאונה: 64 ו-4 חודשים.

    גיל התובע כיום: 72 ו- 4 חודשים.

    שיעור נכות רפואית ותפקודית: 20%.

    הפסד שכר וגריעה מכושר ההשתכרות

  33. התובע טען שלאחר התאונה לא עבד באופן מלא כשלושה חודשים וגם לאחר מכן לא חזר לתפקוד מלא באותה שנה והוא מבקש לקבל את הפסד השכר בהתאם לפער בין ההכנסות בשנת 2012 ו- 2013 בשיעור של 9,774 ₪. אשר להפסדי השכר משנת 2014 ואילך מבקש התובע סכום גלובלי של 50,000 ₪.

    באשר לעתיד טוען התובע, שיש לחשב את הפסדיו על גיל 78 והוא עותר לשיעור השכר העדכני 17,700 כפול 30% נכות למשך 6 שנים – 349,398 ₪.

    לסכומים אלו טוען התובע יש להוסיף הפסדי פנסיה.

  34. הנתבעת טוענת שהפסדי שכר בעבר הם נזק מיוחד הדורש הוכחה בראיות כדבעי והוכח מנתוני השכר שצורפו שלא נגרמה לתובע כל ירידה בשכר כתוצאה מן התאונה. הנתבעת מסתמכת על שיעור השכר הרבע שנתי שנקבע במוסד לביטוח לאומי ובהתאם לשיעור זה מגיעה למסקנה שהכנסותיו של התובע היו גדולות מהצפוי. לחלופין, עותרת לפסיקת ההפרש בין שנת 2012 ל- 2013 בסך 9,549 ₪. לטעמה בשנים שלאחר מכן התובע לא הוכיח הפסד ואין לפסוק דבר.

    אשר לעתיד, נטען שהתובע בן 73, יש לו שלל מחלות רקע, לכל היותר ניתן לחשב את הפסדיו עד לגיל 75 ולפסוק 15,000 ₪.

    אשר לפנסיה טוענת הנתבעת שהתובע כבר בגיל הפנסיה ואין לפסוק דבר.

  35. כפי שעלה מן הראיות שהובאו עובר לתאונה וגם לאחריה עובד התובע כעורך דין עצמאי. בחינת שיעור הכנסותיו לאורך השנים מעלה שיעור שונה של הכנסות, כצפוי כאשר מדובר בעובד עצמאי ובעורך דין שהכנסתו תלויה במהות התיקים שמגיעים לטיפולו באותה השנה -

    בהתאם לראיות שהובאו ההכנסות מעסק לאורך השנים הינן כדלקמן:

    2010 – 93,955 ₪ - בצירוף הצמדה מאמצע השנה – 101,283 ₪.

    2011 – 79,236 ₪ - בצירוף הצמדה מאמצע השנה – 82,059 ₪.

    2012 – 68,410 ₪ - בצירוף הצמדה מאמצע השנה – 69,704 ₪.

    2013 – שנת התאונה – 58,861 ₪ - בצירוף הצמדה מאמצע השנה – 59,437 ₪.

    2014 – 112,558 ₪ - ההצמדה שלילית.

    2015 – 90,371 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע השנה - 90,723 ₪.

    2016 – 117,109 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע השנה – 118,518 ₪.

    2017 – 259,854 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע השנה – 260,888 ₪.

    2018 – 169,255 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע השנה – 169,928 ₪.

    2019 – 208,166 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע השנה – 208,994 ₪.

    2020 – עד חודש מאי 83,122 ₪.

    ניכר משיעור ההכנסות בשנים שקודם התאונה, כי שיעור ההכנסות הלך וירד בין השנים 2010, 2011 ו- 2012 – מגמה שהמשיבה בשנת 2013 שנת התאונה, כאשר בשנה שלאחר מכן קיימת התאוששות שהולכת ונמשכת לאורך השנים.

    התובע הסביר בעדותו, שלגבי השנים 2008 ועד 2013 טיפל כבן יחיד באמו ניצולת השואה, זכרונה לברכה, ניהל משפטים בגרמניה כולל דיון בבג"צ שגזל ממנו הרבה זמן והוא כמעט לא עבד שכן היה צריך לפרנס את אמו. לדבריו בתקופה זו הייתה לו מסה אישית שלא ניתן להסיק ממנה מסקנות. התובע הוסיף שבעבודתו כעצמאי, יש שנים שההכנסה גדלה משמעותית, ולעיתים יש נתח גדול בשנה מסויימת אבל זה לא המדד לכושר העבודה. התובע לא יכול היה להצביע על הפחתה במספר התיקים, והסביר בכנות שיש תיקים שהם בפחות עבודה ותיקים שמקבלים מהם יותר כסף.

    יוסף עוד שבמוסד לביטוח לאומי, שכרו הרבע שנתי של התובע הועמד על-סך 11,232 ₪, כלומר 3,744 ₪ לחודש. יחד עם זאת, כאשר מדובר בעובד עצמאי, קביעת שיעור השכר הרבע שנתי תלוי בין היתר בהצהרה שהצהיר התובע בנוגע לשיעור הכנסותיו. כאשר התובע הציג דו"חות שומה המפרטים את ההכנסות בפועל יש להתחשב בנתון זה.

  36. מהאמור עד כאן עולה, שקיים קושי לא מבוטל לאמוד את הפסדיו של התובע אם בכלל. בסיס הכנסותיו של התובע ערב התאונה, בשנת 2012 הם 5,808 ₪ לחודש, ההפרש בהכנסות בין שנת 2012 לשנת 2013 מצביע על ירידה בהכנסות של כ- 10,000 ₪. לאחר מכן קיימת מגמת עליה בהכנסות, כאשר מגמה זו הולכת ועולה לאורך השנים ולכאורה ניכר שאין לנכות שנגרמה לתובע השפעה שניתן לאומדה מספרית. בסיס שכרו העדכני של התובע בהתאם לשנת 2019 הוא 17,416 ₪ לחודש, עלייה של כ- 300% בהכנסות.

  37. בהתאם להלכה, כאשר המדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (עניין מזרחי), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

    אולם, לעיתים המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתחשב בין היתר, בשיעור הנכות התפקודית שנגרמה לתובע.

    כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, מאחר שקיימות סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם כאשר יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום (ראו: ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)).

    באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, ההלכה היא שיש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו לאחר התאונה, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו ותוך שיקולל העובדה שמומו עלול להפריע לעבודתו בהמשך (השוו: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח (5/3/84), ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

  38. במקרה דנן, בנסיבותיו של התובע, קיים קושי לאמוד את הפסד השתכרותו בעבר בהתאם לחישובי הפסד בפועל, זאת בשים לב למצבו הרפואי והאישי שאינם קשורים לתאונה ולעדות התובע עצמו שבשנת התאונה ולאחריה לא עבד באופן מלא בשם טעמים אישיים.

    כפי שעלה מן הנתונים שהובאו הכנסותיו של התובע מאז התאונה ואילך עלו באופן משמעותי והתובע לא קשר בין הפסד הכנסות כלשהו לבין התאונה, למעט בשנת התאונה כאשר ניכרת ירידה בהכנסות לעומת השנה שלפניה.

    המומחה מטעם בית המשפט הכיר בתקופת אי כושר של 100% למשך כשלושה חודשים לאחר התאונה ואכן סביר שגם אם התובע הגיע מדי פעם למשרד בתקופה זו, התקשה לתפקד באופן רגיל, דבר אשר יכל להשפיע על קבלת תיקים חדשים. בנסיבות אלה, התובע זכאי להפרש בהכנסות בין שנת 2012 ו- 2013 סכום העומד על כ- 10,000 ₪.

    בתקופה שלאחר מכן, נכון לאמוד פיצוי גלובלי מסויים, על מנת שהתובע לא יצא חסר וכך גם לגבי העתיד. התובע בן 72 והוא עדיין עובד ואף מצליח להגדיל את הכנסותיו לאורך השנים. בנסיבות אלה נכון להניח לפחות 3 שנות עבודה קדימה. כמובן יש לאחל לתובע שנות עבודה רבות קדימה, אך ההנחה היא שגם אם יעבוד מעבר לתקופה זו, ספק אם הנכות שנקבעה תשפיע על תפקודו. מכל מקום, הסכום שיפסק הוא סכום סביר בנסיבות העניין.

    בשים לב לקורותיו של התובע מאז התאונה והתחשבות בכל הנסיבות לרבות הפרש השכר בין שנת 2012 לשנת 2013, סבורני שיש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי כולל לעבר ולעתיד המתחשב גם בשנות העבודה שעוד נותרו ובעובדה שככל הנראה השפעת הגריעה התפקודית על שיעור ההכנסות, בשים לב למיומנות התובע במקצועו, ככל הנראה, חלקית.

    לתקופת העבר חושב פיצוי גלובלי של 20,000 ₪, בשים לב לפער בין השנים לפני התאונה ולאחריה, לריבית מאמצע התקופה ולנכויות הזמניות שנקבעו. לעתיד חושב פיצוי בשיעור של 60,000 ₪, בשים לב לשנות העבודה שנותרו ושיעור השכר העדכני.

    סה"כ הפסדי שכר 80,000 ₪.

    בנסיבותיו של התובע כעובד עצמאי אין להוסיף לסכום זה הפסדי פנסיה, שכן התובע לא הוכיח חסכון לפנסיה ולא הוכיח גריעה כלשהי מחסכון זה.

    עזרת הזולת

  39. התובע טוען, שעובר לתאונה היה פעיל בכל עבודות הבית ובאחזקתו, ובמשך כשנה לאחר התאונה סעדה אותו אשתו בכל שעות היום והלילה בצורה מאסיבית ואינטנסיבית. כמו כן, נטען שבהתאם לתצהיר התובע הוא ואשתו מעסיקים עזרה בשכר בסך 400 ₪ בכל פעם. בנסיבות אלה מבוקש לפסוק סכום חודשי של 1,000 ₪ לעבר ו- 800 ₪ לעתיד - סך 93,000 ₪ לעבר ו- 115,840 ₪ בעתיד.

  40. הנתבעת משיבה שהתובע לא הציג כל ראיה או הוכחה בדבר הצורך בעזרת הזולת, לשיטתה הוצאות בגין עזרת צד שלישי הינן בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה כדבעי ובהיעדר כל אסמכתא להוצאה בפועל אין כל מקום ליתן פיצוי. לטענת הנתבעת, התובע העיד שאשתו פנסיונרית, עזרה לו לאחר התאונה וחוץ מעזה זו לא קיבל עזרה נוספת. בשים לב לכך טוענת הנתבעת שהתובע לא יזקק גם לעזרה בעתיד, וסבורה שאין מקום לפסיקת דבר בראש נזק זה.

  41. כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

    לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

  42. התובע נפגע בתאונה וסבל משבר מרוסק בכתף, ללא ספק מדובר בפציעה שמצריכה התאוששות וקבלת סיוע העולה על עזרה רגילה של בני משפחה בתקופה שלאחר התאונה. מעבר לכך, התובע נותר עם מגבלות תנועה, מגבלות שלא ספק מכבידות ומקשות עליו בהתנהלות היומיומית ובכלל. אכן לתובע מצב רפואי שלא קשור לתאונה שיכול שהוא מצדיק עזרה כשלעצמו, ואולם אין משמעות הדבר שאין להתחשב בעזרה היתרה הנדרשת עקב התאונה. יצויין, שהתובע העיד שגם אשתו שברה את הכתף השמאלית לפני שלוש שנים ובשל כך לא הגיעה להעיד ומכאן שגם העזרה שיכולה האישה ליתן מוגבלת.

    בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוקה לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לעזרה אינטנסיבית ולאחר מכן עזרה בהיקף מוגבל, בשים לב למגבלות התנועה מהם הוא סובל. בנסיבות אלה ובשים לב למצבו התפקודי של התובע נכון לפסוק פיצוי בראש נזק זה בשיעור של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות.

  43. התובע טוען שנגרמו לו הוצאות בגין תרופות, רופאים מומחים בקופת חולים ובאופן פרטי, צילומים והדמיות, טיפולי פיזיותרפיה ועוד, כן טוען התובע שנגרמו לו הוצאות נסיעה וחניה. התובע צרף לתצהירו קבלות בודדות של אביזרים שונים שונים שרכש במאות שקלים. התובע מבקש פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ לעבר, ו- 10,000 ₪ לעתיד.

  44. הנתבעת טוענת שהמדובר בנזק מיוחד המחייב הוכחה והתובע לא הוכיח שנגרמו לו הוצאות רפואיות, הוצאות בגין נסיעות או הוצאות אחרות, מה גם שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, על כן כל הוצאותיו מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים בה הוא חבר. לטעמה של הנתבעת אין כל אינדיקציה שהתובע יזקק לטיפולים רפואיים בעתיד ולכן אין לפסוק דבר.

  45. בהקשר לראש נזק של הוצאות מכל סוג, נפסק לא פעם, שעיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה (15/7/1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

    אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא שהתובעת נזקקה לטיפולים ומעקב רפואיים ואף להוצאות נסיעות כתוצאה מכך, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

  46. בנסיבות העניין אני רואה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך כולל של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד, שהינו סכום מתון המשקף הוצאות שהוצאו ויוצאו בפועל. סכום זה נפסק מתוך ההנחה הסבירה שאכן נגרמו ויגרמו הוצאות מסויימות עליהן לא יוכל התובע לקבל החזר.

    נזק לא ממוני

  47. התובע עותר לפסיקת נזק לא ממוני בשיעור 80,000 ₪ עד 120,000 ₪ בשים לב לשיעור הנכות שיקבע בית המשפט, כאשר מדובר בתובע מבוגר שסבל וסובל זמן רב ונכותו משפיעה עליו ומגבילה אותו בעבודתו ובתפקודו היומיומי.

    הנתבעת סבורה שיש לפסוק פיצוי שלא יעלה על סך של 30,000 ₪ בראש נזק זה.

  48. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר התובע לאחר התאונה, לכאבים שסבל, ולסבל שגרמה לו התאונה. בהתאם להנחיות הפסיקה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין התאונה על שיעור של 75,000 ₪.

    ניכויים

  49. אין חולק שמן הפיצוי המגיע לתובעת יש לנכות את הגמלאות ששולמו לו מן הביטוח הלאומי בגין גמלת נכות מעבודה.

    מעיון בתיק המוסד לביטוח לאומי עולה, כי שולמו לתובע הסכומים הבאים בגין התאונה:

    מענק חד פעמי בשיעור של 23,478 ששולם בשתי הזדמנויות

    בתאריך 6/2/14 – מענק חד פעמי בשיעור 12,355 ₪ בצירוף ריבית והצמדה – 13,220 ₪.

    בתאריך 29/5/14 – מענק חד פעמי בשיעור של 11,223 ₪ בצירוף ריבית והצמדה – 12,019 ₪.

    דמי פגיעה למשך 3 חודשים ששולמו במועדים הבאים:

    18/3/13 – 272 ₪ סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עומד על – 299 ₪.

    25/3/13 – 2,809 ₪ - סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עומד על - 3,094 ₪.

    28/4/13 – 2,719 ₪ - סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עומד על - 2,986 ₪.

    27/5/13 – 1,360 ₪ - סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עומד על – 1,436 ₪.

    2/2/15 – 235 ₪ - סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עומד על – 249 ₪.

    סך תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשוערכים ששולמו לתובע בגין התאונה עומדים איפוא על סך של 33,303 ₪ וסכום זה יש לנכות מן הפיצוי שנפסק.

    סוף דבר

  50. התביעה מתקבלת. סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

    הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות -

    80,000

    עזרת הזולת בעבר ובעתיד -

    30,000

    הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות 5,000 ₪

    נזק לא ממוני –

    75,000

    סה"כ פיצוי

    190,000

    הפחתת אשם תורם 10%

    171,000 ₪

    ניכויי מל"ל

    33,303 ₪ -

    סה"כ פיצוי בניכויי תגמולי המל"ל

    137,697

       
  51. הנתבעת תשלם לתובע סך של 137,697 ₪ בצירוף החזר האגרה כפי ששולמה, הוצאות שכר טרחת המומחה מטעם התובע והמומחה מטעם בית המשפט הכל בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום. כן תשאנה הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4% מהסכום שנפסק.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

     

     

    ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ