אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פירוק שיתוף במקרקעין ואיזון זכויות

פירוק שיתוף במקרקעין ואיזון זכויות

תאריך פרסום : 20/04/2016 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה קריית גת
33832-02-13,20158-06-14
04/04/2016
בפני השופטת:
פאני גילת כהן

- נגד -
תובע/נתבעת :
פלוני
עו"ד אבי סלומון
נתבעת/תובעת :
אלמונית
עו"ד אילנה קנר
פסק דין
 

 

מה דין זכויותיהם הממוניות והרכושיות של בני זוג שהיו נשואים זה לזו, נפרדו והתירו נישואיהם, ובחלוף 11 ו-12 שנים ממועד הפרידה שלהם זה מזו פנו לבית המשפט בתובענות לפירוק שיתוף במקרקעין מחד ולאיזון משאבים מנגד, כאשר אחד הצדדים טוען לקיומו של הסכם בע"פ המסדיר סוגיות אלו, ואשר על פיו נהגו הצדדים לאורך השנים, בעוד משנהו מכחיש קיומו של הסכם מעין זה?

זהו לב לבה של המחלוקת בין הצדדים שבפניי.     

 

מבוא:

 

מונחות לפניי שתי תובענות, האחת (נושא תמ"ש 33832-02-13) אשר הוגשה על ידי התובע, מר XXX (שייקרא להלן גם - "התובע"), ביום 18.2.2013 כנגד גב' XXX (שתיקרא להלן גם - "הנתבעת") ועניינה פירוק שיתוף בדירת מגורים שהזכויות בה רשומות על שם הצדדים בחלקים שווים; והתובענה השנייה (נושא תמ"ש 20158-06-14), אשר הוגשה על ידי הנתבעת כנגד התובע ועניינה איזון משאבים בין בני זוג, תובענה שבאה לעולם בעקבות התובענה לפירוק השיתוף וטענות ההגנה של הנתבעת כנגדה, במסגרתה עותרת היא לאיזון כלל נכסיהם וזכויותיהם של הצדדים אגב התרת נישואיהם.

 

הרקע העובדתי, תיאור ההליכים ותמצית טענות הצדדים:

 

תמ"ש 33832-02-13 – תובענה לפירוק שיתוף

 

  1. הצדדים שבפניי נישאו זה לזו בנישואין אזרחיים בשנת 1980 בXXX ולהם שני ילדים משותפים. בחודש אפריל 2002 נפרדו דרכיהם, והחל ממועד זה ואילך, אין הם מקיימים משק בית משותף, שעה שהתובע עזב את דירת המגורים בעוד הנתבעת נותרה להתגורר בה עם ילדי הצדדים, כאשר אחד מהם היה אז בגיר ואילו האחר קטין כבן 16 שנים.

הנתבעת פנתה לבית המשפט והגישה תובענה להתרת נישואין, וביום 11.12.2006 הותרו נישואיהם בבית משפט זה בהסכמה.

לית מאן דפליג, כי הצדדים לא הסדירו בכתב את הכרוך בהתרת הנישואין ו/או נובע ממנה.

 

  1. הצדדים רשומים, כאמור, כבעלי הזכויות, ובחלקים שווים, בדירה השוכנת ברחוב XXX בXXX, וידועה כגוש XXX חלקה X תת חלקה X (להלן: "הדירה"), אשר נרכשה על-ידם סמוך לעלייתם ארצה, ומימון הרכישה נעשה באמצעות הלוואה המובטחת במשכנתא, אותה נטלו יחדיו מבנק מזרחי טפחות.

 

  1. מאז פרידת הצדדים ועד עצם היום הזה, מתגוררת הנתבעת בדירה בעוד התובע התגורר בדירות שכורות ובשנת 2012 רכש דירת מגורים. לטענת התובע הצדדים הסכימו ביניהם, כי הנתבעת תמשיך לגור בדירה, וכי החזרי המשכנתא השוטפים יחולו עליה. דא עקא, שהיא לא עמדה בהחזרים החודשיים, ועל כן, נצבר על שמם חוב בבנק למשכנתאות.

             

  1. לשיטת התובע קמה לו הזכות לעתור לפירוק השיתוף בדירה בהיותה נכס מקרקעין שהצדדים בעליו במשותף, ונוכח התנהלות הנתבעת המוגדרת על ידו כחסרת אחריות עד כי הבנק למשכנתאות עלול לפעול למימוש השעבוד. על כן מבקש הוא לקבל את הנתח לו הוא זכאי, ולכך מוסיף, כי חלקו בתמורת מכר הדירה דרוש לו לשם רכישת דירה למגוריו.

 

  1. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה עותרת הנתבעת לדחיית התביעה, על יסוד הטענה, כי קיים בין הצדדים הסכם בעל-פה, על פיו ויתר התובע על זכויותיו בדירה אגב פרידת הצדדים, כשהיא נוטלת על עצמה ההתחייבות לפרוע את יתרת ההלוואה המובטחת במשכנתא, מוותרת על זכויותיה ברכבם המשותף של הצדדים מסוג XXX (להלן: "הרכב"), ותוך שהתובע הופטר מחובת תשלום דמי המזונות עבור בנם הקטין. עוד טוענת הנתבעת, כי במשך שנים ארוכות פעלו הצדדים על פי ההסכם ביניהם, ולפיכך היא מתנגדת לפירוק השיתוף, ומוסיפה וטוענת, כי הגשת התובענה נגועה בחוסר תום לב מצד התובע, אשר נסוג לפתע מההסכם ומתכחש לקיומו.

 

  1. לטענת התובע, כעולה מתצהירו, הוא מעולם לא ויתר על מחצית הזכויות בדירה השייכות לו, לא במפורש ואף לא במשתמע; ההסכמה היחידה בין הצדדים הייתה כי הנתבעת תישאר להתגורר בדירה כבקשתה, ותמורת הוויתור מצדו על זכותו לקבלת דמי שימוש ראויים, לקחה על עצמה לשאת בהחזרי המשכנתא השוטפים. עוד טוען התובע, כי עסקינן בזכויות במקרקעין, ומשכך אין הנתבעת יכולה לטעון לקיומו של הסכם בע"פ בעניין הזכויות בדירה, היות שהסכם זה, מעצם טיבו, טעון מסמך בכתב.

            כן טוען התובע, כי אין הגיון בטענות הנתבעת שהרי בשים לב לגילו של בנם הצעיר עובר לפרידה בין הצדדים, דמי המזונות בגינו נאמדים בכ-XXX ₪ עד תום תקופת החיוב, בעוד הוויתור על זכויותיו בדירה, כשיטת הנתבעת, מגיע כדי XXX ₪.

 

  1. עפ"י החלטת בית המשפט מיום 11.12.2013 ובהסכמת הצדדים, מונתה שמאית המקרקעין גב' אביגיל ביטון לשום את שווי הזכויות בדירה.

            ביום 27.3.2014 הוגשה לתיק בית המשפט חוות הדעת, ממנה עולה, כי שווי הדירה במצבה נכון למועד עריכת חוות הדעת הוא XXX ₪.

            בהחלטה מאוחרת יותר של בית המשפט ובתום ישיבת קדם משפט, התבקשה שמאית המקרקעין להגיש השלמה לחוות דעתה ובה התייחסות לשווי הדירה נכון למועד פרידת הצדדים זה מזו, דהיינו בחודש אפריל 2002.

            ביום 16.4.2015 הוגשה חוות הדעת המשלימה, ועל פי הקבוע בה, שווי הדירה במועד האמור היה XXX₪.    

 

 

תמ"ש 20158-06-14 – תובענה לאיזון משאבים

 

  1. כפועל יוצא מהגשת התובענה לפירוק שיתוף הגישה הנתבעת תביעה לאיזון משאבים אשר נסובה בעיקר סביב הטענות שהועלו על ידה בכתב ההגנה שהוגש בהתייחס לתובענה לפירוק שיתוף, לפיהן עת נפרדו הצדדים היה ביניהם, כאמור, סיכום בעל פה במסגרתו מוותרת היא הן על זכויותיה ברכב המשפחתי ששימש את הצדדים וילדיהם, והן על תשלום מזונות על ידי התובע בגין הבן הצעיר ואף בגין הבן הבוגר יותר, שהיה אז, על פי הטענה, חייל בשירות סדיר, וכנגד ויתורים אלה ויתר התובע על זכויותיו בדירה המשותפת.

 

  1. לטענת הנתבעת, הגשת התובענה לפירוק השיתוף נגועה בשיהוי מצד התובע, דבר שהקשה עליה להשיג המסמכים והראיות אשר נדרשו לה להוכחת טענותיה. עם זאת, צרפה הנתבעת לכתב ההגנה ולתצהירי העדות הראשית מטעמה תדפיסי בנק ביחס לתשלום החזרי המשכנתא על-ידה, וכן אסמכתאות בעניין יתרת המשכנתא לסילוק נכון למועד הקרע ולמועד הסמוך להגשת התובענה. עוד טוענת הנתבעת, כי השקיעה סכומים בלתי מבוטלים בשיפוץ הדירה ובהחזקתה השוטפת.

ביחס לשווי הדירה, הצביעה הנתבעת על חוות הדעת של שמאית המקרקעין, ועל העולה מהן, כי בחלוף 12 שנים ממועד פרידת הצדדים והודות לשיפוצים שערכה בדירה, עלה ערך הדירה מ- XXX ₪ ל- XXX ₪.

 

  1. ביחס לרכב טוענת הנתבעת, כי מדובר ברכב אשר שוויו, בהתאם למחירון לוי יצחק, מוערך בכ- XXX ש"ח. לדבריה, גרסת התובע, כי מדובר ברכב השייך לצד ג' אשר עזב את הארץ, היא גרסה תמוהה וכבושה, אשר נולדה אך בעת חקירתו הנגדית, וכי אין בה אמת. עוד טוענת הנתבעת, כי גם במסגרת החקירה הנגדית של התובע לא נסתרה טענתה, שהרכב נקנה באמצעות כספים משותפים של הצדדים ושימש את בני המשפחה כולם.

 

  1. בכתב ההגנה שהוגש בהתייחס לתביעה לאיזון משאבים טען התובע טענות מקדמיות שעניינן התיישנות ו/או שיהוי בגינן, לשיטתו, יש להורות על סילוק התובענה על הסף, תוך שהוא מפנה לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כי תקופת התיישנות בהליך אזרחי היא בת 7 שנים ומניינה הוא מהמועד בו נולדה עילת התביעה. לדבריו, ככל שבקשת הנתבעת היא לסעד כספי מכוח זכויות שקמו לה, לכאורה, במועד הקרע, אזי המועד הקובע הוא מועד הקרע, קרי: בשנת 2002, עת נפרדו דרכיהם של הצדדים, וחזקה עליהם שערכו איזון משאבים במועד זה ולכל המאוחר בשנת 2006, עובר להתרת נישואיהם באופן פורמאלי.

 

  1. ביחס לשיהוי בהגשת תביעתה לאיזון משאבים ובכלל זה חישוב סך החזרי המשכנתא השוטפים בהם נשאה משך כל השנים מאז עזב את הדירה טוען התובע, כי נגרם לו נזק של ממש בשל אי יכולתו לאתר האסמכתאות בדבר החזרי משכנתא בהם נשא, למעט אלה שהוצגו בפני בית המשפט ואשר אודותיהם נחקר. לטענתו, שעה שהוכח, כי נשא בתשלומים אלה, אין הנתבעת יכולה לטעון טענת קיזוז, דרישה שיש בה משום חוסר תום לב, בהינתן שטענות אלו הועלו על ידה רק לאחר שהוגשה כנגדה התובענה לפירוק שיתוף. כך גם ביחס לטענות הנתבעת בדבר אי תשלום מזונות הבנים. עוד טוען התובע, כי ביחס להחזרי המשכנתא השוטפים ששולמו על ידי הנתבעת ממועד התרת הנישואין ואילך, הרי שהם מתקזזים עם דמי השימוש להם היה זכאי מיום שעזב את הדירה, בשל השימוש הבלעדי שעשתה הנתבעת בדירה המשותפת, על אחת כמה וכמה בהינתן שהוא נאלץ לשכור דירה למגוריו.

 

  1. באשר לרכב טוען התובע, כי מדובר ברכב משומש, אשר במועד הקרע השתרע השימוש בו על פני תשע שנים, רכב שלא היה בבעלות מי מן הצדדים, ומשכך לא ערכו כל איזון של שוויו עובר למועד הפרידה ביניהם. עוד טוען התובע, כי לא הובאה כל עדות מומחה בעניין שווי הרכב נכון למועד הקרע כנדרש על פי דין.

 

  1. ביחס לזכויות הסוציאליות שנצברו על שם הצדדים או מי מהם טוען התובע, כי ככל שבית המשפט יקבל טענות הנתבעת בעניין הזכות לאיזון משאבים, יש לקחת בחשבון את חלקה היחסי של הנתבעת בשווי הזכויות הצבורות על שמו בגין התקופה שממועד הנישואין ועד מועד הקרע, כאשר זכות הנתבעת לקבל חלקה בהן תידחה למועד גמילת הזכויות.

 

 

  1. בהחלטת בית המשפט אשר ניתנה בתום הדיון מיום 23.10.2015 נדחתה עתירת התובע לסילוק התובענה לאיזון משאבים על הסף מחמת התיישנות ובכלל. בתום הדיון נקבעו שני ההליכים במאוחד לשמיעת הוכחות.

 

  1. הצדדים פעלו בהתאם להחלטת בית המשפט והגישו עדותם בתצהירים. איש מן הצדדים לא הביא בפני בית המשפט עדויות נוספות.

 

  1. בתצהיר העדות הראשית מטעמה טענה עוד הנתבעת, כי: פעלה בהתאם להסכמות בין הצדדים, ובתוך כך נשאה לבדה בהחזרי המשכנתא השוטפים חרף הקשיים הכלכליים שהיו מנת חלקה, ולראיה העובדה שהצליחה למנוע מימוש השעבוד ע"י הבנק למשכנתאות; אין אמת בטענת התובע כי הסכים שהיא תתגורר בדירה באופן זמני, ותביעתו אינה אלא ניסיון שלו להתעשר שלא כדין על חשבונה והתנהגות בחוסר תום לב; נוכח ההסכם בין הצדדים, היא לא העזה להגיש כנגד התובע תביעה למזונות בנם הקטין.

 

 

  1. בדיון ההוכחות מיום 20.4.2015 נחקרו הצדדים אודות גרסאותיהם.

התובע העיד, כי הצדדים התגרשו בשנת 2006, לאחר שהנתבעת הגישה תובענה להתרת נישואין בבית המשפט זה. התובע אישר, כי החל משנת 2002, ולאחר הפרידה בין הצדדים, הוא גר בדירות שכורות, וכי רק בשנת 2012 רכש לעצמו דירת מגורים ולצורך רכישתה נטל הלוואה המובטחת במשכנתא. כשנשאל על ידי ב"כ הנתבעת מדוע המתין כל כך הרבה שנים עד להגשת התביעה לפירוק שיתוף, השיב במילים "לא יודע" (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 16-23). כשנשאל לגבי הרכב (הן על ידי ב"כ הנתבעת והן על ידי בית המשפט) העיד, כי הרכב היה בחזקתו אך לא היה על שמו ולא היה בבעלותו (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 9-13) וכשנשאל שוב האם הוא מאשר שהרכב היה ברשותו ובחזקתו השיב הנתבע "לא הבנתי" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 10-11). לאחר שבית המשפט הסביר את השאלה, השיב התובע "אני נסעתי ברכב הזה, אך הרכב לא היה שלי. אני יכול לנסוע בכל רכב בארץ ישראל". כשנשאל על ידי בית המשפט האם נסע ברכב על בסיס קבוע והאם חנה ליד ביתו, השיב "כן. היה חונה ליד הבית שלי, והיה זמן שלא היה חונה ליד ביתי". לטענתו הרכב היה שייך לחברו ושימש כרכב עבודה (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 13-23). כשנשאל לעניין התמונה, בה מצולם הרכב נושא התובענה כשבנם המשותף של הצדדים עומד לצדו, אישר התובע כי זהו אכן הרכב המדובר (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 14-16). בהמשך העיד, כי הרכב נגנב וכי אין לו כל מידע מעבר לכך (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 11-17, עמ' 15 לפרוטוקול שורה 23, עמ' 16 שורות 1-5). לגרסתו, הרכב היה בבעלות חברו , שאת שמו הסכים להזכיר רק לאחר שב"כ הנתבעת עמדה על כך, חבר, אשר על פי הטענה, לא מצוי כיום בקשר עמו, ואף עזב את הארץ. בהמשך עמדה ב"כ הנתבעת על כך שהתובע יספק הסברים ביחס לתשלום החזרי המשכנתא, אשר לטענתו, בוצע על ידו באמצעות שוברי תשלום, בתקופה שלאחר הפרידה, היינו בשנים 2002-2003 השיב התובע: "יש הרבה קבלות" כשהקשתה ב"כ הנתבעת כי "התאריך על גבי החותמת במסמך האמור, לא ברורה לי. נראה שמדובר בחודש מרץ ובתקופת החיים המשותפים" (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 8-10, 22-23), לא נתקבלה תשובה על כך מפי התובע.

 

  1. בהמשך נשאל התובע אודות החזרי המשכנתא, ולגרסתו הוא המשיך לשאת בתשלומים אלה גם לאחר שהצדדים נפרדו והוא עזב את הדירה (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 11-21). כשנתבקש ליתן הסברים באשר לאסמכתאות הנוגעות לתשלום החזרי משכנתא ובאשר לתאריכים המופיעים על שוברי התשלום התקשה לעשות כן, הן בהתייחס למקום ביצוע התשלום והן בהתייחס למספר הפעמים בהן נשא בתשלומים אלה (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 11-19, עמ' 13 לפרוטוקול שורות 11-22, עמ' 14 לפרוטוקול שורות 22-23).

            התובע אף העיד, כי מימון רכישת הדירה נעשה ע"י הצדדים באמצעות הלוואות, היות שלא היו להם מקורות מימון עצמאיים (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 23 ועמ' 18 לפרוטוקול שורות 1-2).

 

  1. הנתבעת העידה, כי בסמוך לאחר שעלו הצדדים ארצה, בשנת 1993, היא החלה לעבוד והשתלבה במספר מקומות עבודה. לטענתה, שעה שהחליטו לרכוש דירה הבהיר לה התובע כי האחריות לשאת בהחזרי המשכנתא תוטל עליה (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 11-23, עמ' 23 שורה 1). כשנשאלה ביחס להסכם הנטען על ידה משנת 2002, המועד בו עזב התובע את הדירה, העידה, כי מלבד הדירה והרכב לא היה לצדדים רכוש נוסף. בסיכומים שהוגשו מטעמה (ס' 48) טענה הנתבעת, כי לתובע זכויות סוציאליות אותן יש לקחת בחשבון ואשר לגביהן צורפה אסמכתא לתצהיר עדותו הראשית . לדבריה, סוכם בין הצדדים, כי הנתבעת נשארת להתגורר בדירה והתובע יקבל לידיו את הרכב ויעזוב את הדירה. עוד טוענת הנתבעת, כי אף במסגרת הדיון בהליך התרת הנישואין  כשנשאלו על ידי בית המשפט האם למי מהם יש שאלות או הערות, השיבו הצדדים בשלילה, זאת מכוח הסתמכותה על ההסכם שהיה ביניהם (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 2-11). ביחס לרכב העידה הנתבעת, כי מדובר ברכב משנת ייצור 1994 השייך לצדדים, שהיה בשימוש המשפחה ונרכש במאמץ משותף מכספים שחסכו הצדדים יחד במשך השנים ובסיוע חברו של התובע (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 12-23, עמ' 24 לפרוטוקול שורות 3-4, עמ' 28 לפרוטוקול שורות 3-14, עמ' 29 לפרוטוקול שורות 9-11). כשנשאלה לגבי הנשיאה בהחזרי המשכנתא העידה הנתבעת, כי החל מהיום בו עזב התובע את הדירה, היו תשלומים אלה באחריותה הבלעדית ומבלי שקיבלה כל סיוע מידיו (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 14-21).

 

  1. הנתבעת נשאלה על ידי בית המשפט אודות הליך התרת הנישואין של הצדדים וכן ביחס להסכם הנטען. לטענה, הצדדים היו מיוצגים בהליך זה ע"י עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אשר ערכה את טופס הבקשה להתרת נישואין בלבד מבלי שנדרשה לערוך עבורם הסכם, כיוון שהיה בין הצדדים הסכם בעל פה לפיו הזכויות בדירה תהיינה בבעלותה ואילו התובע יקבל את מלוא הזכויות ברכב. לטענתה, התובע לא ביקש כל זכות שהיא בדירה, היות שהייתה לו מערכת יחסים עם אישה אחרת וכל שרצה הוא ליטול את הרכב, לעזוב את הדירה ולהמשיך הלאה בחייו (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 13-22, עמ' 27 לפרוטוקול שורות 9-11). כשנשאלה על ידי בית המשפט האם לא הוסבר לצדדים ע"י עורכת הדין כי עליהם לערוך הסכם בכתב השיבה הנתבעת בשלילה, הגם שהובא לידיעת עורכת הדין שקיים בין הצדדים "הסדר במילים" (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 6-10). עוד נשאלה מדוע לאחר שהתובע עזב את הדירה לא פעלה להעברת הזכויות בדירה על שמה, והשיבה, כי לא ידעה שכך עליה לעשות, היות שבמערכת היחסים בין הצדדים "היה הכל שקט" ו"לא היה בעיה", מלבד העובדה שקיבלה "טראומה פסיכולוגית מאוד גדולה", וכל מעייניה נתונים היו להסדרת תשלומי המשכנתא. לשיטתה, היא סברה "שמילה שלו זו מילה" (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 12-23, עמ' 28 לפרוטוקול שורה 1). 

 

 

  1. עינינו הרואות, כי במקרה זה שבפנינו, מרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת.

 

לית מאן דפליג, כי הצדדים נפרדו בחודש אפריל 2002; הם לא ערכו הסכם בכתב להתרת הנישואין או הסכם בכתב המסדיר את העניינים הכרוכים בפרידתם, אולם נישואיהם הותרו בהסכמה בבית משפט זה ביום 11.12.2006;  הזכויות בדירה שבמחלוקת רשומות על שם הצדדים בחלקים שווים; על הדירה רובצת הלוואה המובטחת במשכנתא שניטלה על ידי הצדדים מבנק מזרחי טפחות; כעולה מכתבי הטענות ואף מעדויות הצדדים ומהסיכומים, הלוואה זו טרם נפרעה במלואה; לצדדים שני  ילדים משותפים ובעת הפרידה הצעיר שבהם היה עדיין קטין, נער כבן 16 שנים, ואילו הבוגר שירת אז שרות סדיר בצבא, והתובע לא שילם דמי מזונות בגינם; מימון רכישת הדירה נעשה באמצעות הלוואות שהובטחו במשכנתא, ולא ממקורות פרטיים של הצדדים; הנתבעת נותרה להתגורר בדירה עם ילדי הצדדים מאז הפרידה מן התובע ועד כה, ולא נשאה בתשלום דמי שימוש בגין מגוריה שם; בעת החיים המשותפים שימש את הצדדים ואת ילדיהם הרכב, אשר לא היה רשום על שם מי מהם; מאז פרידת הצדדים ערכה הנתבעת שיפוץ בדירה.

 

  1. הצדדים, כאמור, הציגו גרסאות שונות באשר לנשיאה בהחזרים השוטפים של ההלוואה החל מהמועד בו נפרדו ובאשר לבעלות ברכב.

            בהקשר זה יצוין, כי התובע צירף לתצהיר העדות הראשית מטעמו אסמכתא מיום 24.6.2002 על ביצוע תשלום בסך 2,103 ₪ על ידו בבנק מזרחי טפחות בגין פיגור בהחזרי המשכנתא כשהוא חתום על גביו כמבצע התשלום, וכן קבלות שונות על תשלום החזרי המשכנתא שבוצעו עבור החודשים 01/2002, 03/2002 (כפי הנראה), 06/2002, 09/2002, 10/2002, 11/2002, 01/2003, 02/2003, 03/2003, 05/2003, 07/2003, תשלום חוב פיגורים בחודש ינואר 2003 (כנראה בגין פיגור בתשלום ההחזרים בשלהי שנת 2002). מן הקבלות עולה כי התשלומים בוצעו באמצעות שוברים בבנק הדואר.

            עוד יצוין, כי הנתבעת הגישה לתיק בית המשפט אישור של בנק מזרחי טפחות בעניין יתרת ההלוואה המובטחת במשכנתא נכון ליום 30.4.2002, שעמדה על כ- 122,000 ₪.

            הנתבעת אף צירפה לתצהיר העדות הראשית מטעמה אסמכתאות בעניין תשלום החזרי המשכנתא החודשיים בגין התקופה שמיום 1.1.2002 ועד 31.12.2013.

            מן המסמכים האמורים עולה, כי החזרי המשכנתא החודשיים שולמו באופן רציף בתקופה האמורה, למעט בתקופות מסוימות, סמוך יותר למועד הפרידה בין הצדדים ולהתרת נישואיהם, וליתר דיוק, למעט בחודשים הבאים: 02/2002, 04/2002, 07-08/2002, 12/2002, 04/2003, 08/2003, 10/2003, 03-04/2004, 11/2004, 02-03/2005, 08-11/2005, 05-06/2007.

            כך או כך, מאז חודש יולי 2007 ועד תום שנת 2013 שולמו החזרי המשכנתא ע"י הנתבעת כסדרם ובאופן רציף ועקבי.   

 

 

 

 

 

 

 

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית

 

  1. האם אכן נכרת הסכם בין הצדדים הקובע, כי התובע מוותר על זכויותיו בדירה כנגד ויתור הנתבעת על זכויותיה ברכב, וכנגד הויתור ההדדי על הזכות לאיזון משאבים בזכויות הסוציאליות של הצדדים והסכמה בעניין אי תשלום מזונות ילדיהם ע"י התובע?

וככל שנכרת הסכם מעין זה, האם יש לו תוקף משלא נערך בכתב ולא אושר ע"י ערכאה מוסמכת?

העולה מן האמור לעיל הוא, שאין, למעשה, מחלוקת בדבר קיומו של הסכם אשר נעשה בין הצדדים בעל פה, אם כי המחלוקת בין הצדדים היא באשר לתוכנו, וכפועל יוצא מכך גם ביחס לנפקותו המשפטית, כשבפי כל אחד מן הצדדים גרסה שונה באשר לתוכן ההסכם ביניהם. לשיטת התובע, משכופרת הנתבעת בטענותיו, לרבות באשר לתוכן ההסכם (לפי גרסתו, הסכמת הצדדים הייתה שהנתבעת תישאר להתגורר בדירה, תישא בהחזרי המשכנתא ותוותר על מזונות הקטין, כאשר הוא מצדו מוותר על דמי שימוש ראויים, להבדיל מוויתור על זכויותיו בדירה), נטל השכנוע מוטל על שכמה.

 

  1. הגנת הנתבעת נשענת, כאמור, על הטענה כי בין הצדדים התגבש הסכם בעל פה, הגם שלא הועלה על הכתב, וממילא לא נחתם ולא אושר ע"י ערכאה מוסמכת, שהתובע כפוף לו מכוח עקרון תום הלב ומכוח כללי המניעות שבדיני החוזים.

 

  1. בכל הנוגע להסדרת זכויותיהם של הצדדים בדירה, הרי משעסקינן בנכס מקרקעין, טעונה כל הסכמה ביניהם, ככל שהייתה, קיום מסמך בכתב כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

 

  1. דרישת הכתב בעסקת מקרקעין רוככה, עת נקבע בפסיקה כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב חרף היעדר קיומו של הסכם בכתב, וזאת בין אם מכוח זעקת ההגינות ובין אם כחלק מחובת תום הלב המוטלת על צדדים להסכם (ראו: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1)192).

לא זו אף זו, משמדובר בבני זוג הרי שמוטלת על הצדדים חובת תום לב מוגברת.

(ראו: א' גריידי הסכם ממון וגירושין אישור וביטול, עמ' 182-184).

 

במהלך השנים האחרונות ניתן בפסיקה משקל רב לקיומו או העדרו של תום לב מצד בעלי דין כאשר על פי הכרעה בשאלה זו הכיר בית המשפט בזכויות בעלי דין, לרבות זכויות קנייניות. כחלק מכך, הכיר בית המשפט בקיומן של זכויות קנייניות על אף היעדר מסמך בכתב [ע"א 8234/09 שם טוב נגד פרץ, (פורסם במאגרים האלקטרוניים)]. למותר לציין, כי עקרון תום הלב חל גם בנוגע לזכויות קנייניות, אשר מקורן הוא בחוק המקרקעין ובכל דין אחר (ע"א 2643/09 גנז נגד בריטיש וקולניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2), 385).

 

עפ"י הכללים שנתגבשו בפסיקה, בבואו לבחון את התנהגות בעלי הדין במשקפי תום הלב, ייתן בית המשפט משקל לפעולות אותן נקטו או אשר היה עליהם לנקוט למימוש זכויותיהם, לגורמים שהביאו להתנהגות ולתוצאותיה.

 

  1. ומשעסקינן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין או במיטלטלין, יכול שיוצב מחסום בפני תביעה מעין זו, כאשר היא הוגשה שלא בתום לב, שכן יריעתם הרחבה של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, הקובע ש"בקיום חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה", ושל סעיף 61 לחוק האמור המחיל את הוראות החוק ככל שהדבר מתאים ובשינויים המחויבים גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, ועל חיובים אלה אשר אינם נובעים מחוזה – פרושה אף על הפעלת זכות השיתוף במקרקעין או במיטלטלין.

 

  1. מכאן, שמכוח דרישת תום הלב והתנהגות בדרך מקובלת בהפעלת השימוש בזכות, יכול שבית המשפט יפעיל שיקול דעת ויסרב לבקשה לפירוק שיתוף במקרקעין או במיטלטלין חרף גישת המחוקק, כי יש להיעתר לבקשת שותף לפרק שותפות (ד"ר דרורה פלפל, פירוק שיתוף במקרקעין בדירת מגורים של בני זוג, הפרקליט ל"ט חוברת ג', 488).

 

  1. בענייננו יש לזכור עוד, כי עסקינן בהסכם מסוג מיוחד, הסכם גירושין/התרת נישואין שבהקשר בו עסקינן אינו אלא הסכם ממון בין בני זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "החוק" ו/או "חוק יחסי ממון"). לית מאן דפליג, כי הצדדים נישאו בשנת 1980, ועל כן הוראות החוק חלות על ענייניהם הממוניים.

 

            בהקשר זה יוסף, כי סעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון קובע שבני זוג רשאים לערוך ביניהם הסכם המחריג חלק מהנכסים המשותפים מהרכוש שיש לאזנו. הסכם זה אינו טעון אישור ביהמ"ש.

המבחן לצורך הסיווג האם מדובר בהסכם אשר אינו טעון אישור ביהמ"ש (אותו הסכם לפי סעיף 5 (א)(3)לחוק) או הסכם יחסי ממון, הוא מבחן המטרה: "המבחן אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו טמון במטרתו: אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו "הסכם ממון" יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני אדם - לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קנין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – בפנינו הסכם רגיל שדינים אלו (לפי הנושא) חלים עליו".

ע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט (3) 776.

 

  1. הנה כי כן, במקרה כדוגמת זה שלפנינו, קיימת, עפ"י הדין דרישה כפולה ביחס להסכם מן הסוג הנטען – דרישת הכתב (סעיף 1 לחוק) ודרישת אישור ההסכם ע"י בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי (סעיף 2(א) לחוק). סעיף 2(ב) לחוק מוסיף וקובע, כי האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

 

  1. הוראה זו נעוצה בטיב היחסים המיוחד, העדין והמורכב הקיים בין בני זוג: "האישור המתחייב על פי חוק מגמתו להבטיח את קיומה של גמירת דעת מצד שני בני הזוג. בשל הבעיות הרבות, וביניהן תופעות בלתי רצויות המתלוות לעתים לדרך כריתתו של חוזה בין בני-זוג, ביקש המחוקק להבטיח, כי התוקף להסכם יינתן רק על יסוד הסכמה, המובעת בו במעמד ובבהירות הראויה, ולמטרה זו הפקיד את בית המשפט או את בית הדין הדתי, לפי העניין, על מתן האישור" (ראו: ע"א 4/80 חנה מונק נ' אוסקר מונק, פ"ד לו(3) 421, בעמ' 429).

 

  1. הפסיקה נדרשה לא אחת לשאלה האם אישור הסכם ממון בהתאם לסעיף 2 לחוק ע"י הערכאה המוסמכת מהווה תנאי לתוקפו או שמא ניתן להכיר בתוקפו של הסכם אף ללא אישורו.

מחד, קיימת גישה לפיה הסכם אשר לא אושר ע"י ביהמ"ש חסר תוקף משפטי ואינו מחייב את הצדדים אשר חתמו עליו. ראו: ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621; ע"א 169/83 שי נגד שי, פ"ד לט (3) 776; ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו (4) 421.

 

מנגד, קיימת גישה לפיה אם ההסכם לא אושר ע"י ערכאה שיפוטית, הרי שהגם שהוא אינו תקף כהסכם ממון מכוח חוק יחסי ממון, הרי שלהסכם תוקף מכוח דיני החוזים. ראו למשל: ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב (3) 499.

 

לפיכך, ועל פי גישה זו, בן זוג אשר נפגע מהפרת הסכם זכאי לסעדים שבדין הכללי, דהיינו עפ"י חוק החוזים (תרופות), להבדיל מזכאות לתרופות או לסעדים שבחוק.

 

  1. בהתאם לתפישה זו, התפתח בפסיקה, מכוח עקרונות תום הלב והמניעות, חריג לכלל המחייב אישור הסכם הממון ע"י ערכאה שיפוטית.

עפ"י החריג, שעה שבני הזוג ערכו הסכם ממון ונהגו על פיו, במשך פרק זמן בלתי מבוטל, הגם שההסכם לא אושר, יכיר בית המשפט בתוקפו.

מטרת החריג, שיונק, כאמור חיותו מעקרון תום הלב, היא למנוע מבן זוג אשר פעל עפ"י ההסכם, חסה בצלו ונהנה מפירותיו, לטעון בדיעבד, בחוסר תום לב, כי ההסכם חסר תוקף כיוון שלא אושר.

 

  1. וכך נקבע בהלכת רודן:

"נראה לי, כי במקרה זה מנועה המשיבה 2 מלהעלות טענה זו בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, ולאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה, ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו. העובדה שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 9 שנים, מעידה על כך שהיא הכירה בתוקפו, וכי אישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה וכי היא חתמה על ההסכם מתוך רצון חופשי ומתוך מודעות מלאה להשלכותיו. העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר הינה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 (חלק כללי) תשל"ג- 1973".

ראו: ע"א 151/85 רודן נגד רודן פ"ד לט (3) 186.

 

בהמשך נקבע בהלכת פלונית כדלקמן:

"כשלעצמי, מקובלת עליי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של היעדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות ההסכם".

 

ראו: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים.

 

  1. ודוק, בית משפט העליון מורנו, כי החלת הלכת רודן לא תיעשה כלאחר יד. הלכה זו מהווה חריג לכלל ויש לעשות שימוש בחריג זה רק במקרים חריגים.

ראו דברי בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) בפרשת פלונית: "אכן, פרופ' א' רוזן צבי רמז, כי אולי יהווה עניין רודן פתח להרחבת הגישה למקרים פחות חריגים (א' רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל- בין קודש לחו"ל תש"ן 368), אך המחוקק אמר דברו וכל עוד דברו בעינו, חשוב להדגיש, כי מקרים אלה יהיו החריגים. בדומה לכך, כשם שרק במקרים חריגים חוזה שלא נחתם יחייב את הצדדים לא מכח עיקרון זה. על בתי המשפט לזכור, כי דרך המלך היא אישור ההסכם כדין בהתאם להוראות החוק. לא רק שהקפדה מצד בית המשפט- ואף בשבע עיניים – על אישור כדין היא מצוות המחוקק שנימוקה (כאמור) בצדה, יש בה כדי להגביר את הודאות בשאלה אילו הסכמים יצאו מכלל טיוטה שאינה מחייבת והגיעו לכלל הסכמי ממון, ואילו נותרה כשכבה גאולוגית נוספת בהיסטוריה של המשא ומתן, ללא "שורה תחתונה" של תוקף מחייב. בסופו של יום, "קביעת גבולות היא בלתי נמנעת, פעמים רבות, לשם קיומה של הודאות המשפטית- למען ידע כל אדם היכן הוא עומד ומהן זכויותיו וחובותיו".

ראו: בע"מ 7734/08 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים.

 

  1. צא ולמד, אפוא, כי גם אם ניתן, במקרים חריגים, להכיר בתוקפו של הסכם שלא אושר מכוח עקרונות תום הלב והמניעות שבדיני החוזים הכלליים, דומה כי אותם מקרים חריגים מצטמצמים למצב בו הצדדים נהגו על פי ההסכם לאורך תקופה ממושכת באופן המעיד על גמירות דעתם ועל הכרה בתוקפו המחייב (ראו עוד: בג"ץ 8820/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי אשקלון (פורסם במאגרים האלקטרוניים); נ' שלם יחסי ממון ורכוש – הלכה למעשה, עמ' 173).

 

  1. מכל מקום ועלינו ליתן על כך דעתנו - גם באותם מקרים חריגים, בהם גילה בית המשפט גמישות ביחס לדרישות הפרוצדורליות שבדין, קיים לרוב מסמך בכתב או ראשית ראיה בכתב, המעידים, ולמצער מצביעים על קיומן של ההסכמות בין הצדדים, אלא שאלו לא הובאו לאישור בית המשפט.

 

  1. למרות האפשרות להתגבר על הדרישות החוזיות המיוחדות בכגון דא, ובשים לב לאופי המיוחד של מערכת היחסים בין בני זוג בכלל, ועובר להתפרקות הקשר הזוגי והתא המשפחתי בפרט, יש לבחון באופן זהיר ומבוקר את שאלת גמירות הדעת שלהם, בעיקר כשאין היא מוצאת ביטוי בכתב. ההתחקות אחר גמירות הדעת של הצדדים אינה קלה כלל ועיקר, בפרט ככל שנוקף הזמן, משתנות הנסיבות ועמן גם הדינאמיקה ביחסי הצדדים.   

 

  1. משהגענו עד הלום נשאל עצמנו, האם במקרה דנא עומדות בפני בית המשפט שתי אפשרויות בלבד, דהיינו הכרה בתוקפו ובתוכנו של ההסכם הנטען ע"י מי מהצדדים (חרף העדר מסמך בכתב כמתחייב בחוק יחסי ממון ובחוק המקרקעין וממילא בהעדר אישור של בית המשפט) וקביעת זכויותיהם וחובותיהם על-פיו, או שמא אי הכרה בתוקפו של כל הסכם שהוא בין הצדדים, ופסיקה עפ"י ההסדר השיורי שבחוק ועפ"י דיני השיתוף במקרקעין, דהיינו מחצה על מחצה.  

 

  1. לטעמי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, כפי שיובהר להלן.

 

  1. סעיף 8 לחוק יחסי ממון מקנה לביהמ"ש הסמכות לסטות מההסדר הרכושי שנקבע בחוק:

 

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

              (1)   לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששווים לא יאוזן בין בני הזוג;

              (2)    לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

              (3)    לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

              (4)    לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע".

 

 

  1. סעיף 8 לחוק קובע, בין השאר, כי לבית המשפט נתונה הסמכות לקבוע, כי נכס מסוים לא יאוזן בין בני הזוג [סעיף 8(1)] ואף לקבוע כי איזון שווי הנכסים, או איזה מהם, יבוצע לפי שווים במועד מוקדם יותר מן המועד בו מבוצע איזון המשאבים [סעיף 8(3)].

 

סמכות זו של של בית המשפט כפופה לקיום "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".

מטרת הסעיף היא למנוע עיוות דין ולפעול לקידום פתרון צודק בענייני הממון של בני הזוג,  כאשר המחוקק הותיר בידי בית המשפט את שיקול הדעת ואת הסמכות לקבוע מהן הנסיבות המתאימות לשימוש בסמכות זו.

 

  1. בעניין זה ראו דבריו של פרופ' רוזן צבי המנוח: "סעיף 8 הוא סעיף קורקטיבי, הבא לתקן עיוותים העלולים להיווצר על ידי החלה אחידה של הוראות החוק" (א' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, עמ' 355).

 

כן ראו דברי בית המשפט העליון (כב' ס. הנשיאה השופט א' רובינשטיין): "כידוע סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מסמיך את בית המשפט לפעול בניגוד לברירת המחדל שבסעיף 5 לחוק, באופן המאפשר להפחית מחלקו של בן זוג באיזון, אל מתחת למחצית, אם ראה שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט ובתי הדין פיתוח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות לשימוש בסמכות זו, ואין מדובר ברשימה סגורה".

 

ע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרונים.

 

וכן דברי בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל) ב-בע"מ 7272/10 :"סעיף 8 ניצב ככביש עוקף שמאפשר לסטות מן המסלול הראשי בסעיף 5 לחוק. הוא מציג סמכות שבשיקול דעת ליצור חלוקת רכוש בין בני זוג אשר מתחשבת בשיקולים שונים של צדק ומדיניות שעד כה לא באו לידי ביטוי (ראו עמדתו של ש' ליפשיץ בנוגע לסמכות האקוויטבילית של בית המשפט במאמרו "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 חוק יחסי ממון" חוקים א 227, 300 (2009)(להלן: ליפשיץ)). שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף נועד לשימוש במקרים מיוחדים בהם ההסדר הכללי בחוק עשוי להוביל לתוצאות שאינן רצויות ולאי צדק ברור (רוזן-צבי, 352)"

בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים אלקטרוניים.

 

  1. ובהתייחס לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג כבר נקבע, כי אין מדובר בתביעה לפירוק שיתוף בין שני שותפים אחרים, ומשכך פירוק השיתוף ייעשה בהתחשב בכך שעל השותפים להליך חלה גם מערכת דינים נוספת מכוח דיני המשפחה.

 

           בעניין זה ראו דברי בית המשפט העליון (כב' השופט גולדברג): "פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט- .1969רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, 'במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקוים למרות רצון שותפו לפרקו' .... ואף שדין אחד לפירוק השיתוף במקרקעין, הן לעניין החוק המהותי לפיו יכריע בית המשפט בבקשת הפירוק והן לעניין סמכותו הייחודית של בית-משפט השלום לדון בבקשה על פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אין בית המשפט רשאי, שעה שהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג (להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק), להתעלם מפן נוסף של ההליך שלפניו. דהיינו, כי אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה..... מקור הסמכות אינו משנה את העובדה, שמדובר בבני זוג שמוקנות להם זכויות ומוטלות עליהם חבויות מכוח דיני המשפחה, ובמסגרתם. את מסגרת הסמכות, כמו גם את מקור הכוח הקנייני, יש למלא תוכן במסגרת המשפטית הכוללת של שיטת המשפט הישראלי. המסגרת הכוללת מאגדת בתוכה לא רק את דיני הקניין, אלא גם את דיני המשפחה. מערכות הדינים משתלבות זו בזו, וכל הפרדה ביניהם היא מלאכותית ובלתי אפשרית. הפעלת סמכויות על בסיס הוראות חוק בתי המשפט ובמסגרת דיני הקניין מחייבת התחשבות גם בדיני המשפחה".

ראו: ע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נגד מירה ראש חודש, פ"ד מו(3)205.

 

 

ומן הכלל אל הפרט

 

  1. התובע נקט בשיהוי בלתי מבוטל, עת הגיש תביעתו בשנת 2013, 11 שנים לאחר שעזב את דירת המגורים ולאחר שדרכיהם של הצדדים נפרדו. אף אם תתקבל גרסתו, כי עזב את הדירה עובר לפרידת הצדדים והתיר לנתבעת להמשיך ולהתגורר בה עם ילדיהם המשותפים, הרי שמדובר בבנים שאחד מהם היה במועד הפרידה כבר בגיר, חייל בשירות סדיר, והשני, נער מתבגר כבן 16 שנים. הדעת נותנת, אפוא, כי לו אכן הייתה זו ההסכמה בין הצדדים, היה על התובע לפנות בשלב מוקדם יותר בעתירה לפירוק השיתוף ולא בהגיע צעיר הבנים לגיל 27 שנים.

           התובע לא סיפק, אפוא, הסבר מניח את הדעת באשר לשיהוי זה ולטעם שבהגשת התובענה שנים רבות וארוכות לאחר שתמה מערכת היחסים הזוגית בינו ובין הנתבעת.

 

  1. כפי שצוין לעיל, התובע אינו מכחיש, כי אכן נכרת הסכם בין הצדדים, אלא שלגרסתו, תוכן ההסכם היה שונה – מצדו ניתנה הסכמה לכך שהנתבעת תמשיך להתגורר בדירה ולשאת בהחזרי המשכנתא החודשיים, ולצדה התחייבות כי לא ידרוש ממנה תשלום דמי שימוש ראויים.

בנסיבות אלו, הנטל להוכיח טענות התובע באשר להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, עובר לכתפיו.

 

  1. הנטל להוכיח ויתור על זכויות רכושיות מוטל על הנתבעת, הטוענת כי התובע ויתר על זכויותיו בדירה עובר לפרידת הצדדים זה מזו. ראו: בג"צ 7947/06 איילה קהלני נגד בית הדין הרבני הגדול (פורסם במאגרים האלקטרוניים), ע"א 265/84 מזרחי נגד מ"י, פ"ד מ(3), 163, 167, ע"א 767/77 בן חיים נגד כהן, פ"ד לז(1), 564, 570, ע"א 30/70 וינטר נגד פפר, פ"ד כד(2) 541, 548).

 

  1. במקרה דנא אין חולק, כאמור, כי הצדדים לא ערכו כל מסמך שהוא בכתב ובו הסכמותיהם ביחס לעניינים הכרוכים בהתרת נישואיהם או איזה מהם. בחקירתה הנגדית, כמו גם בכתבי הטענות ובתצהיר, הודתה הנתבעת, כי הדברים סוכמו בין הצדדים בעל פה והם נמסרו גם לעורכת הדין שסייעה לה בהגשת התביעה להתרת הנישואין. הדבר אף לא מצא כל ביטוי בפרוטוקול הדיון של בית המשפט בשעת הדיון בהתרת הנישואין ו/או בפסק הדין שיצא תחת ידיו.

 

  1. ודוק, בנסיבות המקרה שבפנינו הצדדים פעלו באופן אשר מחד מתיישב עם טענות הנתבעת באשר להסכם הנטען ולתוכנו, ובתוך כך, ביצוע התשלומים השוטפים של החזרי המשכנתא על-ידה (על פי תדפיסי הבנק שצורפו כנספחים א'-ב' לתצהיר עדותה הראשית); אי תשלום מזונות ע"י התובע עבור הבן הקטין ואי הגשת תביעת מזונות כנגדו; ועזיבת התובע את הדירה מבלי שתבע דמי שימוש. מנגד, אין חולק, כי התובע לא חתם על מסמכים כלשהם להעברת הזכויות בדירה ולרישומן על שם הנתבעת, והנתבעת, מצידה, לא פעלה להעברת הזכויות בדירה על שמה ולשחרור התובע מהתחייבויותיו כלפי הבנק שהעניק לצדדים את ההלוואה המובטחת במשכנתא.

 

  1. הנתבעת אף לא הגישה תביעה לסעד הצהרתי ביחס לבעלותה המלאה בזכויות בדירה. לצד זאת, מחקירתו הנגדית של התובע ומן המסמכים שהונחו בפני בית המשפט עולה, כי הוא לא נשא בהחזרי המשכנתא במשך התקופה שמאז הפרידה בין הצדדים ועד הגשת התביעה, ולמצער נשא בתשלומים בודדים וספורים בסמוך לאחר הפרידה ובשל פיגורים שנוצרו אז בתשלומים. תשובותיו לשאלות שנשאל באשר למועדי תשלום החזרי המשכנתא על ידו היו:  "אינני זוכר ממתי, אני לא זוכר כמה זמן" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 13-15) ו/או "חושב...אני חושב שלא...עבר הרבה זמן מאז..." (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 7-8,16).

           לעומתו, נשאה ונושאת הנתבעת גם בעת הזו בהחזרי המשכנתא השוטפים, ואף השקיעה בשיפוץ הדירה.

 

  1. כזכור, הדירה היא נכס מקרקעין שהצדדים רשומים כבעליה במשותף. מכאן, שכל אחד מן הצדדים זכאי לדרוש בכל עת פירוק השיתוף בה (סעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969). בהתאם לכך נפסק בע"א 319/74 רובינשטיין חברה קבלנית בע"מ נגד פיין, פ"ד ל(1) 454, וברוח דומה נקבע ונפסק לעניין פירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג (ע"א 2626/90 ראש חודש נגד ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, ע"א 288/71 מרדכי נגד מרדכי, פ"ד כו(1) 393. כך אף במיטלטלין נקבע, כי שותף זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף - סעיף 10(א) לחוק המיטלטלין, התשל"א – 1971.

 

זכות הקניין היא זכות יסוד חוקתית, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכמוה אף  הזכות לפירוק השיתוף. ראו: רע"א 1017/97 רדילוביץ נגד מודעי (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

נקודת מוצא זו, כי עסקינן בזכויותיהם הקנייניות של הצדדים או מי מהם בדירה, זכויות שהן, כאמור, בבחינת זכות יסוד חוקתית, מאירה את המקרה שבפנינו ממספר זוויות, וכדאי שנביאן להלן:

ראשית, ברי כי יש לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע להכרעה בעניין ויתור על זכות מעין זו, בפרט כשאינה נתמכת בכל מסמך בכתב;

שנית, אין בעובדה כי עסקינן בזכות יסוד כדי להדיר זכויות יסוד אחרות, ובהן זכות הקניין עצמה, שהרי לא מן הנמנע, כי זכות הקניין של התובע עלולה להתנגש בזו של הנתבעת מעצם טיבו של העניין;    

ושלישית, נוכח מהות הזכות, אין לראות בהגשת התביעה לפירוק השיתוף באשר הוגשה ע"י התובע במועד בו הוגשה ועל רקע נסיבות המקרה שבפנינו, תביעה הנגועה בחוסר תום לב קיצוני היורד לשורש העניין, עד כי מאיינת היא את זכות הקניין שלו.

מאותו טעם בדיוק לא נתפסת גם הגשת התביעה לאיזון משאבים ע"י הנתבעת כנעדרת תום  לב בדרגת החומרה האמורה. 

 

  1. ממכלול הנסיבות המונחות בפניי, נוכח הדין החל, דהיינו דרישת הכתב הכפולה, ההכרח במתן אישור בית המשפט להסכם  ומתוך שיקולים של וודאות ויציבות משפטית, לא מצאתי לקבוע, כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, ואף לא מצאתי להורות על החרגת הדירה ממסת הנכסים בני האיזון בין הצדדים  עפ"י סעיף 8 (1) לחוק בהעדר מסמך בכתב המעיד על הסכם שכזה.

          

  1. המסקנה היא, אפוא, שיש להורות על פירוק השיתוף בדירה.

 

  1. יחד עם זאת, נוכח השיהוי הניכר בו נקט התובע; התנהלות הצדדים לאורך השנים כאילו קיים ביניהם, דה פקטו, הסכם המסדיר ענייניהם הממוניים אגב פרידתם זה מזו; התרשמותי מעדויות בעלי הדין; התחשבות בעקרון תום הלב; מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; על יסוד ריכוך דרישת הכתב במקרקעין באשר נתגבש בפסיקה; הסמכות המוקנית לבית המשפט מכח סעיף 8 לחוק; ובפרט מתוך שהחלת ההסדר השיורי שבחוק ו/או או בדיני השיתוף במקרקעין במקרה שלפנינו תיצור עיוות דין, מכוח משקלם המצטבר של שיקולים או עניינים אלה ולמען עשיית הצדק, מוצאת אנוכי שיש להחיל במקרה דנא את הוראת סעיף 8 (3) לחוק יחסי ממון.

 

           כזכור, סעיף 8(3) לחוק מעניק לבית המשפט הסמכות לקבוע שאיזון שווי נכס או נכסים מתוך מסת הנכסים המשותפים לבני זוג, ייקבע לפי שווים במועד מוקדם יותר מזה שבמועד איזון המשאבים.

 

על שום כך קובעת אני, כי חלקו של התובע בדירה, אגב פירוק השיתוף בה, יחושב עפ"י שוויה הנקי נכון לשנת 2002, קרי, במועד פרידתם של הצדדים ולא במועד הגשת התביעה. ודוק: התובע נקט, כאמור, בשיהוי רב בהגשת תביעתו לפירוק השיתוף ולא פנה בכל הליך שהוא לקבלת דמי שימוש ראויים, שעה שהנתבעת נאלצה לשאלת לבדה בהחזרי המשכנתא החודשיים, לכלכל עצמה ושני ילדיהם של הצדדים לבדה ובלא סיוע כלשהו מידי התובע. הנתבעת מימנה לבדה שיפוץ הדירה, ובתוך כך שינתה מצבה לרעה נוכח התנהגות התובע ומצגיו. נתתי דעתי גם לטענת הנתבעת, כי במרוצת השנים מאז פרידת הצדדים ועד הגשת התביעה, נתונה היתה העיר XXX, מקום הימצא הדירה, תחת מתקפת קסאמים, ובכל זאת המשיכה להחזיק בדירה ולשאת בהחזרי המשכנתא השוטפים. בנסיבות אלו, אין הצדקה, כי הצדדים שניהם יהנו באותה מידה מעליית שווי נכסי הנדל"ן בארץ, אשר לא פסחה גם על דירתם המשותפת נוכח חלוף הזמן הרב מאז נפרדו הצדדים ועד אשר בחר התובע לפנות לבית המשפט.

 

תוצאה מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק, ואף לא עם זכות הקניין של הנתבעת, שאף היא כזכור זכות יסוד, הניצבת במקרה דנן אל מול זכות הקניין של התובע.

 

כפי שפורט לעיל, גם דיני הקניין הקלאסיים ובכלל זה דיני השיתוף במקרקעין, יכול שבנסיבות מסויימות, עת עסקינן בפירוק שיתוף בין בני זוג, יתאימו עצמם ויתמזגו עם דיני המשפחה. לטעמי, הנחה זו אף היא מצויה בבסיס סעיף 8 לחוק יחסי ממון. 

 

  1. באשר לתביעת הנתבעת לאיזון משאבים – אכן התובענה הוגשה בעקבות התביעה לפירוק השיתוף שהגיש התובע. מדובר בתביעות השלובות זו בזו, ונובעות מאותה מסכת עובדתית.

הצדדים לא ערכו ביניהם הסכם בכתב המסדיר את ענייניהם הממוניים עובר לפרידתם, ומכאן שחל עליהם ההסדר הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

 

  1. על פי הוראות החוק, יש לערוך איזון כולל של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שצברו הצדדים במהלך הנישואין (מיום 26.7.1980) ועד מועד הקרע ביחסיהם (אפריל 2002), ויוזכר כי כעולה מן ההחלטה מיום 23.10.2014, מוסכם בין הצדדים שמועד הקרע ביחסיהם הוא המועד בו תמה מערכת היחסים הזוגית והם נפרדו זה מזו.

 

  1. התובע הצהיר (סעיף 70 לסיכומים ובתצהיר העדות הראשית) על כך שבתקופה שקדמה למועד הקרע הועסק, באופן שאיננו רצוף, ע"י חברת XXX בע"מ, בין השנים 1997-2001 במשך פרקי זמן בני חצי שנה. לדבריו, עפ"י טופסי 106 לשנים 2000-2001 (היחידים שהצליח לשחזר נוכח חלוף הזמן), בשנת 2000 נוכו סכומי כסף משכרו לקרן "מבטחים" בסך XXX ש"ח ואילו בשנת 2001 עמדו הניכויים לקרן על סך XXX ש"ח (נספח 7 לתצהיר העדות ראשית של התובע).

 

  1. הנתבעת בחקירתה הנגדית נחקרה אודות מקומות העבודה שלה בתקופה שמאז עליית הצדדים ארצה ועד בכלל. מחקירתה עולה, כי עד מועד הפרידה בין הצדדים, לפחות, היא לא עבדה באופן רציף במקום עבודה אחד, כי אם עבדה במספר מקומות למשך פרקי זמן קצרים, שהשתרעו על פני חודשים ספורים בכל מקום.

 

  1. כך או כך, בסיכומיה הזכירה הנתבעת בקצרה סוגיית איזון הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של הצדדים, תוך שהיא מפנה לאסמכתאות שצורפו ע"י התובע לתצהיר העדות הראשית שלו; לא עתרה במסגרת ניהול ההליך לקבלת מידע כלשהו בעניין זכויות התובע, וממילא לא עלה בידיה לסתור גרסתו בעניין זה.

 

  1. הרושם המתקבל מן התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט הוא, כי היקף הזכויות שנצברו על שם ו/או ע"י התובע עד מועד הקרע הוא מצומצם מאד.

נוכח היקפן של הזכויות, אין מקום למינוי אקטואר. כך או כך, נקבע בזאת, כי שווי הזכויות שנצברו על שם הצדדים או מי מהם נכון ליום 30.4.2002 בכל גוף או מוסד פיננסי שהוא יאוזן ביניהם בחלקים שווים במועד גמילת הזכויות, אלא אם יוסכם בין הצדדים לבצע התחשבנות בעת הזו ובמסגרת כלל ההתחשבנויות ביניהם.

 

  1. באשר לטענות התובע ביחס לדמי שימוש, טענות אשר לא מצאו ביטוי בכתב התביעה ו/או בסיכומים, עת התובע עצמו הודה, כי הסכים לוותר על דמי שימוש כנגד התחייבות הנתבעת לשאת בהחזרי המשכנתא החודשיים, לא מצאתי לפסוק בגין רכיב זה.

 

  1. באשר לרכב ה – XXX, שעה שאיש מן הצדדים לא נרשם כבעלים של הרכב,  ולא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית מספקת שיש בה להרים את נטל השכנוע, כי מדובר ברכב שהיה בבעלות הצדדים או המשפחה, ובהינתן כי לא נסתרה טענת התובע שהרכב נגנב בסופו של יום, אינני מוצאת להידרש לעניין.

 

התוצאה

 

  1. כפועל יוצא מן האמור לעיל, הנני מורה על פירוק השיתוף בדירה שברח' XXX הידועה גם כגוש XXX חלקה X תת חלקה X.

 

  1. פירוק השיתוף בדירה ייעשה כך שלנתבעת תהא זכות קדימה לרכוש זכויותיו של התובע בה ובהתאם לשוויה, על פי חוות דעת השמאית, במועד הקרע (אפריל 2002) בניכוי יתרת ההלוואה המובטחת במשכנתא נכון לאותה עת (XXX₪), היינו מחצית משווין הנקי של הזכויות בדירה. ככל שפירוק השיתוף בדירה ייעשה בדרך של מכירתה לצד שלישי, כי אז תאוזן תמורת המכר באותו אופן, דהיינו התובע יקבל לידיו מתוך תמורת המכר (לאחר כיסוי הוצאות המכר) מחצית משווין הנקי של הזכויות בדירה נכון לחודש אפריל 2002, ואילו הנתבעת תקבל לידיה את היתרה.  

 

  1. מוצהר, כי הנתבעת זכאית למחצית שווין של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות אשר נצברו על שם התובע, בהתאם לתצהירי הצדדים ונספחיהם, לרבות זכויות שנצברו אגב עבודתו בחברת XXX בע"מ ובכל גוף או מוסד פיננסי שהוא נכון ליום 30.4.2002. מימוש זכאות הנתבעת לקבלת חלקה בזכויות אלו יהא במועד גמילתן.

 

  1. נוכח תוצאת פסק הדין ביחס לשתי התובענות, אינני פוסקת הוצאות.

 

  1. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

 

בזאת תם הדיון בתמ"ש 33832-02-13 ובתמ"ש 20159-06-14.

 

ניתן היום,  כ"ה אדר ב' תשע"ו, 04 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ