השופט א. ואגו:
לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים שלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט- 1959 (להלן:"החוק"), בראשות, כב' השופט בדימ' ר. בהט, שניתן ביום 2.4.14, ובו נדחה ערעור על החלטת המשיב שלא להכיר במחלת הסכרת סוג 2, שממנה סובל המערער, כמי שנגרמה עקב שירותו בצבא. המערער חוייב בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪.
המערער, יליד 1960, גוייס בספטמבר 2000 למילואים בתנאי קבע. הוא לא שירת בתפקיד קרבי, ועסק בעבודות מקצועיות כמסגר בחטיבה מרחבית, באזור רצועת עזה. תביעתו להכיר בו כנכה על פי החוק, מבוססת על קשר סיבתי שהוא טען לו, בין מחלת הסכרת שהתגלתה אצלו, לבין אירוע שהתרחש במוצב "טרמית", ביום 24/10/00 (להלן: "האירוע"), בעת שעסק בהתקנת סככת מיגון עבור החיילים שם. תוך כדי העבודה, החלה זריקת אבנים מילדים שהיו בסמוך, ובהמשך נזרק בקבוק תבערה שפגע בקיר סמוך למערער. לטענתו, הוא נבהל ולכן מעד על שק חול שהיה במקום, ונפל ארצה, תוך שנחבל ברגלו השמאלית. משהופיעה נפיחות ברגל, והכאבים לא נעלמו, פנה המערער, ביום 9/11/00 לחדר המיון בבי"ח "סורוקה", ובוצע ניקור באיזור הנפיחות, שהפך לאבצס, לשם ניקוז מוגלה רבה, שבתוכה התגלה זיהום חיידקי. במהלך בדיקות הדם בביה"ח, לצורך הטיפול האמור, התגלו ערכי סוכר גבוהים. המערער אובחן כחולה בסכרת סוג 2.
המערער הגיש, ביום 15/11/00, תביעה להכיר בו כנכה, לפי החוק, בשל הפציעה ברגל, וק. התגמולים הכיר בנכות הפלסטית ( צלקת), שנגרמה בעת ניתוח ניקוז האבצס, ככזו שנגרמה במהלך ועקב השירות. בתביעה נוספת, ומאוחרת יותר, מיום 23/9/07, עתר המערער להכיר גם במחלת הסכרת ככזו שנגרמה עקב האירוע. ק. התגמולים- המשיב דחה את התביעה, באמצו חוו"ד רפואית של ד"ר ד. גפל (יוער- בחוו"ד זו, מיום 7/2/10, שהיא אמנם "פנימית" וניתנה עבור המשיב ולבקשתו, אין מצוין כלל תחום המומחיות של נותנה, לא כל שכן נסיונו. מחוות הדעת המשלימה, שנתן, למדנו, שהוא מומחה לרפואה פנימית, מנהל מחלקה בבי"ח ברזילי) ,שלפיה אין קשר סיבתי בין תנאי השירות של המערער בצה"ל לבין התפרצות מחלת הסכרת אצלו.
ערעורו של המערער בפני הועדה קמא נסב על דחיית תביעתו הנוספת, דנן, והוא נסמך על חוו"ד רפואית, מיום 1/2/11, של פרופ' מ. רפפורט, מומחה לרפואה פנימית. המערער טען לקיום קשר סיבתי מובהק בין תנאי השירות להתפרצות מחלתו. על חוות-דעת זו (שלתוכנה ומסקנותיה אזקק להלן), נתן ד"ר גפל, מטעם המשיב, חוו"ד מגיבה, מיום 24/5/12. לאחר שמיעת הראיות, ובכללן חקירה של המומחים הרפואיים, ניתן פסה"ד של ועדת הערעורים, אשר, כאמור, אימץ עמדת המשיב ודחה תביעת המערער להכרה. על כך הוגש הערעור שלפנינו.
ליבת ההנמקה, שבעטיה ראתה הועדה קמא לדחות את הערעור שנדון בפניה, היא בכך שמערער לא הרים נטל ההוכחה, ברמה הנדרשת לפי ההלכה הפסוקה ("מתקבל מאד על הדעת"), לבסס קשר סיבתי בין תנאי השירות להתפרצות הסכרת. סביר יותר, כך נפסק, כי הגורם להתפרצותה נעוץ בגורמי סיכון שממילא היו אצל המערער (רקע גנטי- גם אחותו חלתה, יתר לחץ דם ושומנים, עודף משקל ועוד), וכי עיתוי ההתפרצות אינו קשור לתנאי השירות בכלל ולאירוע הספציפי הנדון בפרט.
על מנת להבין נכונה את נימוקי פס"ד קמא, ואת השגות המערער על נימוקים אלה, יוטעם, כי גם המערער אינו חולק על קיום גורמי סיכון אצלו לפרוץ המחלה ועל האפשרות שזו קיננה בגופו, סמויה מעין, עוד קודם לאירוע. תביעתו מבוססת על ההלכה הפסוקה, המושרשת היטב, למן פרשת "אביאן" (דנ"א 5343/00 ק. התגמולים נ. אביאן, פד"י נ"ו (5), 732), ולפיה, בנסיבות המתאימות, וככל שהוכח הדבר, רואים מחלה קונסטיטוציונית, שהתפרצה אצל חייל, עקב תנאי השירות, כמי שנגרמה במלואה בשל השירות הצבאי ועל כן הוא זכאי הוא להכרה על פי החוק. מכאן – שהמערער צריך להצביע על הגורם להתפרצות המחלה דווקא במועד הספציפי שבו התרחש הדבר, אותו "טריגר", שבלתו אפשר שהמחלה לא היתה מתפרצת כלל, או שהדבר היה קורה במועד אחר לחלוטין.
המערער טען לקיומם של שני הדקים כאלה ("טריגר"), שכל אחד מהם, ולחלופין – שניהם במצטבר, יכלו להביא לפרוץ מחלת הסכרת, בעיתוי הנתון, והדקים- טריגרים, אלה, לשיטתו, ולעמדת המומחה מטעמו, מוכרים במדע הרפואה כגורמים להתפרצות המחלה. האחד – דחק נפשי- המתח והבהלה שאחזו במערער במהלך האירוע ביום 24.10.00, בעקבות יידויי האבנים וביתר שאת – בקבוק התבערה, והשני – דחק גופני – המחלה הזיהומית שלקה בה כתוצאה מאותו אירוע ושהתבטאה באותו אבצס שהצריך ניתוח דיקור לשם ניקוזו.
הראשון מבין שני הגורמים שטען להם המערער, הטענה לקשר בין דחק נפשי לבין פרוץ מחלת הסכרת, הוא עניין שנדון רבות בפסיקה וקיימת מחלוקת רבתי בין המומחים הרפואיים בשאלה אם קיימת אסכולה מוצקה הדוגלת בהיתכנות קשר סיבתי בין אלה. הגם, שהן הרופאים שהעידו והן ועדת הערעורים נתנו התייחסותם גם לתנאי השירות הכלליים, ולאורך זמן, שטען להם המערער, ולמצבי מתח וסכנה שלטענתו נחשף אליהם, השכיל בא כוחו, עו"ד צדקוני, למקד הדיון, לעת שמיעת הערעור, והבהיר, שטענת מרשו, בהקשר זה, מצטמצמת לקשר הסיבתי שבין האירוע הספציפי שתואר, לבין התפרצות המחלה. אין הוא טוען, לפחות בשלב הדיוני הנוכחי, שניתן לקשור בין תנאי השירות בכללם ולמתח מתמשך, לבין התפרצות סכרת מסוג 2.