1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית – מחוז ירושלים (להלן: "הוועדה"), מיום 22.12.14, בגדרה נדחתה בקשת המערערת לשחרור מטיפול מרפאתי כפוי מכוח צו בית משפט השלום מיום 1.12.13 שניתן במסגרת ת.פ. 00000-00-00.

הרקע העובדתי כפי שהוצג על ידי המערערת

2. ביום 22.11.13 הוגש נגד המערערת כתב אישום (ת.פ. 00000-00-00) בגין איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), והחזקת סכין – עבירה לפי סעיף 176(א) לחוק העונשין.
3. כמפורט בכתב האישום, ביום 20.11.13 הגיעה המערערת לפגישת טיפול שוטפת אצל ד"ר שוורצמן, עם סכין המוסתר בבגדיה, שלפה את הסכין לעברו ואיימה עליו בגלל שהוא "נותן לה זריקות"; וכפי שהסבירה מאוחר יותר, היה זה עקב התנגדותה לטיפול שקיבלה ממנו.
4. בחוות דעת מיום 27.11.13 שהוגשה בעניינה של המערערת על ידי ד"ר פיינשטין ולדיסלב ממרכז לבריאות הנפש ירושלים, נקבע כי המערערת סובלת מסכיזופרניה פרנואידית. לדבריו, "בתאריך 21.11.13 נבדקה המערערת בחדר מיון בבית חולים כפר שאול על ידי ד"ר מזר, מומחה לפסיכיאטריה, שהתרשם ממצב פסיכוטי פעיל עם סכנה מיידית לזולת, וביקש מהפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז דחופה על פי סעיף 9א'. אושפזה במחלקת נשים סגורה בתוקף הוראת אשפוז."
5. על בסיס חוות הדעת האמורה הורה בית משפט השלום ביום 1.12.13 על הפסקת ההליכים הפלילייים נגדה ומתן צו אשפוז.
6. ביום 23.1.14 ביקשה המערערת לצאת לחופשות, ובהתייחס לבקשה זו החליטה הוועדה לדחות את הדיון למשך שבועיים, תוך שהוציאה בקשה לקבלת חוות דעת הרופא המטפל באשר לרמת מסוכנות המערערת, ובמיוחד כלפי אותו רופא עצמו, שעליו איימה המערערת. לאחר קבלת חוות הדעת של הרופא האמור, ד"ר שוורצמן, בה ציין כי לא נשקפת מסוכנות מהמערערת, החליטה הוועדה ביום 27.2.14 לאפשר למערערת לצאת לחופשות עם ליווי לפי שיקול דעתו של הרופא המטפל.
7. ביום 24.4.14, לאחר שיפור נוסף ניכר במצבה של המערערת, החליטה הוועדה לשחרר את המערערת מצו אשפוז לצו טיפול מרפאתי. הוועדה ציינה בהחלטתה כי הטיפול המרפאתי יינתן על ידי ד"ר שוורצמן, והוועדה אף ציינה כי המערערת מסכימה להיות מטופלת על ידו.
8. בדיון התקופתי שהתקיים בפני הוועדה באשר להמשך טיפול מרפאתי כפוי על פי צו בית משפט, אשר התקיים ביום 24.11.14, העיד ד"ר שוורצמן בפני הוועדה, בין היתר, אודות המערערת, כדלקמן:

"אדם שנפל לפני הרבה שנים בין הכיסאות, אחים שלה בנו לה בקתה בחצר ולא נותנים לה לצאת מהמקום, זורקים לה שאריות אוכל לשם, כשהיא צועקת מביאים אותה לאיתנים... היא משתפת פעולה, בשבילה להגיע לפה זו הדרך היחידה לצאת מהבקתה, אין שום משמעות לצו, הצו צריך לחייב אדם לבוא, גם בלי הצו היא מגיעה למרפאה. העניין של הסכין זה שולי לחלוטין, זה היה כלפיי, היא באה על רקע של תסכול וכעס על המצב. היא קורבן של המערכת. אילו היה מדובר באדם מסוכן, פסיכוטי, עם פוטנציאל לפגיעה זה משהו אחר. מבקשים להסיר את הצו. מקבלת זריקה חודשית".

9. כן טען ב"כ המערערת בפני הוועדה כי מאז האירוע אשר בגינו נפתח ההליך הפלילי בנובמבר 2013, המערערת כבר אינה מסוכנת כלל, לא לעצמה ולא לאחרים, וזאת כפי שמשתקף בחוות הדעת של הרופאים השונים שעל ידם נבדקה, בין אם בבית החולים ובין אם על ידי ד"ר שוורצמן עצמו. המערערת עצמה גם השיבה לשאלות חברי הוועדה והפגינה מודעות למחלתה ולצורך בקבלת טיפול, אם כי טענה שאין כל צורך בצו טיפול בכפיה, וכי היא מתכוונת להמשיך בטיפול מרצון באמצעות קופת חולים ללא צורך בצו טיפול.
10. לאחר שמיעת העדויות וטיעוני הצדדים, הוועדה קבעה כי קיימת מסוכנות עצמית ברמה נמוכה, וכן מסוכנות לאחרים ברמה נמוכה; ולגופו של עניין החליטה, לדחות את בקשת המערערת לשחרור מצו הטיפול הכפוי, ולהשאיר את הצו בתוקף. הוועדה נימקה את החלטתה האמורה בשלושה נימוקים: ראשית, כי האירוע האלים הינו מן השנה האחרונה; שנית, כי שיפוטה של החולה עדיין נשאר לקוי; ושלישית, לוועדה אין אמון ברצון המערערת להגיע לטיפול באופן עצמאי.

          להלן דברי הוועדה באשר לנימוק האמור:

"החולה סובלת ממחלת נפש, בבית יש לה השגחה צמודה אך לא מספקת באופן שיניח את דעתנו כי נכון לנקודת הזמן הזו נוכל להורות בלב שקט על הסרת הצו. מה גם שבמצב הקיים לא נפגעות זכויות היסוד של החולה שלא באופן מידתי. החולה לא מאושפזת, היא בביתה ובסביבתה הטבעית ובמסגרת חייה הרגילים, מאידך גיסא בהותרת הצו על כנו יש די כדי להשקיט גם את מצפוננו כי האיול המתמשך של מסוכנותו [צ"ל מסוכנותה – ב.ג.] יימשך בפיקוח, כיון שהצהרותיה להגיע מרצון למרפאה לא בדיוק זוכות לאמון מצדנו כיון שכבר הגיעה למרפאה "מרצון", אבל עם סכין כדי לשנות את הרצון לרצון שיהיה נוח לה ולא בדיוק תואם את הצרכים הרפואיים לטובתה הרפואית".

          על החלטה זו של הוועדה מוגש הערעור שלפניי.

טענות המערערת

11. לטענת ב"כ המערערת, טעתה הוועדה בכל הנימוקים האמורים.
12. ראשית נטען, כי האירוע נשוא האישום הינו כאמור מיום 20.11.13, ומאז, כפי שעולה מעדות הרופא המטפל, המערערת עברה כברת דרך ומצבה השתפר מאוד. בכל מקרה, יש להתחשב בעובדה כי העונש אשר הייתה מקבלת המערערת אלמלא מצבה הנפשי, נופל משמעותית מתקופת האשפוז וצו הטיפול.
13. שנית מציין ב"כ המערערת, כי המערערת אינה מכחישה כי היא חולה ומודה בכך ובצורך שלה לקבלת טיפול. ברם, עצם המחלה איננה בסיס, כשלעצמה, לדחיית בקשתה של המערערת לשחרור מן הצו המרפאתי, ועל הוועדה להסיק כי קיימת מסוכנות של ממש, שרק כך ניתן מכוח החוק להצדיק את המשך תוקפו של הצו נשוא הערעור.