אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 62012-10-13 עסמת נ' אמל ואח'

ע"א 62012-10-13 עסמת נ' אמל ואח'

תאריך פרסום : 13/08/2014 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה
62012-10-13
03/08/2014
בפני השופטת:
דיאנה סלע

- נגד -
המערער:
דיאב עסמת
המשיבים:
1. אבו דעיף אמל
2. פריד עלי פאעור
3. מחמוד עכריה

פסק דין
 

 

 

1.בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' הש' פנינה לוקיץ') בת.א. 1816/14, מיום 28/8/13 (להלן: פסק הדין קמא).

 

השאלה הנדונה בענייננו היא מי ישא בנזק שנגרם למערער שקנה רכב משומש, אשר השלדה שלו זויפה והורד מהכביש? עסקינן בתביעה כספית חוזית על סך 49,000 ₪, אשר נדחתה. תחילה נדונה התביעה בפני כב' השופטת י. קראי - גירון, אשר שמעה אף את עדותו של המערער, ובשנת 07' עברה לטיפולה של כב' השופטת לוקיץ', אשר השלימה את הטיפול בתיק, ושמעה ראיות, לרבות גרסתו של המערער פעם נוספת.

 

יאמר כבר עתה כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

 

ואלה העובדות הצריכות לענייננו על פי השתלשלותן הכרונולוגית:

2.המערער רכש ביום 3/6/03 רכב מסוג מאזדה מ.ר. 29-131-63, שנת ייצור 96' (להלן: הרכב המזויף), בעסקת חליפין במסגרתה מסר רכב מסוג אופל אסטרה מ.ר. 18-124-29 (להלן: האופל), שהיה בחזקתו, והוסיף סך של 7,000 ₪ במזומן, ו-2,000 ₪ בהמחאות אשר לא נפרעו, מאחר שלא הוצגו לפרעון מעולם (להלן: הרכישה). ביום 30/6/03 התברר למערער כי לרכב שקנה שלדה מזויפת, משהתייצבו אנשי משטרה בחצר ביתו ותפסוהו בטענה זו. לאחר שבדיקת המשטרה העלתה כי יש רכב מקורי הנושא אותו מספר רישוי, הורה בית משפט להחזיר למערער את הרכב בחלוף שישה חודשים, אך נאסר עליו להשתמש בו ולהעלותו חזרה על הכביש במצבו, עקב זיופו ומשלא אותר הבעלים של הרכב שנגנב.

היותו של הרכב מזויף אינה שנויה במחלוקת (ת/4), ובאשר לשוויו הוגשה חוות דעת של שמאי, אשר המשיבים ויתרו על חקירתו הנגדית, לפיו שוויו הנוכחי של האופל על פי מחירון לוי יצחק עמד על 41,000 ₪ בחודש יוני 03', אך עקב הפחתה מסוימת עמד על 39,770 ₪ נכון ליום 26/10/05.

 

לפיכך ביקש המערער להיפרע ממי שגרם לנזקיו, ואולם סוגיה זו התבררה כבלתי פשוטה כל עיקר.

 

3.א. המערער הגיש תחילה תביעה בסדר דין מהיר כנגד הבעלים הרשום של הרכב המזויף, המשיבה 1 אמל אבו דעוף (להלן: אמל), אך לאחר שהאחרונה הגישה כתב הגנה, ביקש לתקן את תביעתו, והוסיף נתבעים נוספים. בהמשך לאור גרסאות של חלק מהנתבעים האחרים, הסכים למחוק את התביעה נגד אחד מהם, אמל סגייר (להלן: סגייר).

 

ב. אמל טענה והצהירה כי מעולם לא מכרה למערער את הרכב המזויף, וכי המערער קנה רכב זה מסגייר, שהוא בעל מגרש לרכישה ומכירה של כלי רכב בירכא. האחרון פנה אליה כדי שתגיע ביחד עם המערער לסניף הדואר לצורך העברת בעלות על רכב המאזדה, כי התברר שהרכב רשום על שמה למרות שכבר נמכר לכמה אנשים.

 

לדבריה, קנתה את הרכב המזויף ביום 18/12/03 מהמשיב 3, דיאב עכריה מחמוד (להלן: עכריה), שמכרו מכח ייפוי כח חתום, והעבירה בעלות ברכב על שמה. מספר חודשים לאחר מכן ביצעה עסקת חליפין עם המשיב 2, פריד עלי פאעור (להלן: פריד), שמכר לה רכב מאזדה שנת 00' (להלן: מאזדה 00') תמורת הרכב המזויף ותוספת תשלום ההפרש ביניהם. אמל השהתה לדבריה את ביצוע העברת הבעלות ברכב המזויף, מפני שפריד רצה לרשום את הרכב על שם מישהו אחר, אם כי את הרכב שמכר לה רשם על שמה. בדיעבד סיפר לה פריד כי מכר את הרכב המזויף לסגייר, וסגייר הוא שמכר את הרכב המזויף למערער. לאחר שנמכר למערער, התייצבה אמל לבצע העברת בעלות ברכב על שמו.

 

אמל הצהירה כי מעולם לא ידעה שמדובר ברכב מזויף, היא רכשה ומכרה אותו בתום לב, ופעלה כל הדרך בתום לב כמוכרת סבירה ובהתאם לתקנות השוק.

 

4.סגייר טען בכתב הגנתו כי מעולם לא היה סוחר רכב ולא בעלים של מגרש מכוניות, הוא מעולם לא ביצע כל עסקת חליפין עם המערער, ואין כל יריבות משפטית ביניהם.

5.משנקבע התיק להוכחות בבית משפט קמא (בפני כב' הש' קראי- גירון), הגיש המערער תצהיר נוסף (ת/1), אך לא הזכיר את חלקו המלא של פריד בעסקה. בהמשך, כאשר עלה על דוכן העדים, סיפר בחקירה הנגדית כי עובר לעסקת החליפין דידן, טופל רכב האופל ותוקן במוסך של פריד. המערער שאל את פריד אם הוא מעוניין לקנותו או להחליפו, ופריד סיפר לו על הרכב המזויף, ואמר שהוא מכיר את הרכב ואת המשפחה של הבעלים. המערער אמר כי הוא סומך עליו, ופריד אף התווה את פרטיה של עסקת החליפין, כאשר מעבר להחלפת הרכבים, נדרש המערער להוסיף 10,000 ₪. לאחר שפריד אמר לו כי דיבר עם אמל, נסעו השניים למגרש של סגייר, בו נמצא הרכב המזויף. המערער מסר כי לא דיבר עם סגייר על פרטי העסקה, וכי פריד - אשר אמר לו כי הרכב המזויף נמצא במגרש של סגייר אך ורק לצורך מכירתו - הוא אשר הוציא את הרכב מהמגרש. "הוא דיבר עם פריד. הכל היה באמצעות פריד. דיברתי עם הנתבע מס' 2 רק כדי לבוא להעביר בעלות". (עמ' 2 לפרוט' בית המשפט קמא, בפסקה המרכזית; עמ' 3 לפרוט' פסקה ראשונה).

 

פריד קרא לאמל, אמר לה שהאוטו מצא חן בעיני המערער, והם קבעו להעביר את הבעלות על שמו. המערער שילם לפריד את ההפרש בין הרכבים, 7,000 ₪ במזומן, ושני שיקים על סך 1,000 ₪ כל אחד. (מסכום 10,000 ₪ הופחת 1,000 ₪ עקב הצורך בתיקונים ברכב המזויף). למחרת נפגש המערער עם אמל והבעלות הועברה על שמו. המערער מסר את האופל לפריד, פריד מסר לו את הרכב המזויף, כל זאת במוסך של התקנת אביזרי רכב בטמרה, והמערער לא ידע אם פריד מסר לאמל את ההפרש בתמורה. פריד אמר לו שזה "מקובל אצלו, תקין, בחורה טובה, איש שאבא שלה דתי". לדבריו, נתן אמון מלא בפריד, ולכן לא בדק את הרכב, באומרו "אני קניתי את הרכב מהמכונאי שלי. לכן לא בדקתי אותו. הוא היה צריך לבדוק לי אותו". (עמ' 2 לפרוט' בית המשפט קמא, בפסקה המרכזית). "אני מתקן אצל פריד כל הזמן. אני הייתי אצלו ביום שישי לתקן את הרכב. כל הזמן אני אצלו". "אני לא עשיתי מסמך כי קניתי את הרכב באמצעות בעל מוסך שבו אני מתקן שנתיים ואני האמנתי בו". (עמ' 3 לפרוט', פסקאות ראשונה ושנייה). לדבריו מסר רכב תקין (האופל) בשווי 41,000 ₪, וקנה את הרכב המזויף בתמורה ובתום לב, מבלי לדעת שהוא מזויף (שם).

 

אשר למהות העיסקה, השיב: "אני קניתי את הרכב בתיווך של פריד מנתבעת מס' 1. זה כל מה שהבנתי". לשאלה אם הרכב היה משועבד או לא, השיב כי בזמן ההעברה דרך הדואר ראה שהרכב אינו משועבד, והוא לא בדק אם יש עליו שיעבוד נוסף "אני אומר שאני סמכתי על פריד". (עמ' 2 לפרוט', פסקה אחרונה). לאחר שהרכב נתפס, פנה לפריד בעל פה ולאמל, והם עירבו את סגייר, אשר שמו הוזכר כבעלים רק אחרי שהעסקה הסתיימה. המערער העיד כי הרכב נמצא אצלו שנה וחצי, הוא אינו מעוניין בו אלא רוצה לקבל את כספו.

6.לאחר שהמערער סיים את עדותו, ביקש באמצעות בא כוחו לתקן את כתב התביעה, ומבוקשו ניתן לו. כן הסכים, בנוכחות בא כוחו של סגייר, לדחות את התביעה נגד סגייר ללא צו להוצאות, והוסכם כי אם יבקש לחדש את ההליכים נגד סגייר, ישא בהוצאותיו בסך 1,500 ₪. (מכאן כי כוונת הצדדים היתה כנראה למחוק את התביעה ולא לדחותה. מכל מקום העניין נותר תיאורטי, משלא ביקש המערער לחדש את התביעה נגדו).

 

המערער צירף את פריד כנתבע נוסף וכן את עכריה, אשר מכר את הרכב המזויף לאמל, בהתאם להצהרתו מיום 29/5/04. הוא נמנע מתביעה נוספת נגד סגייר.

 

7.בכתב התביעה המתוקן ציין כי המשיבים הצהירו בפניו שהרכב נקי מכל חוב, שיעבוד, עיקול ו/או זכות של צד שלישי, וכי אין מניעה שיועבר על שמו, גרסה שכל המשיבים הכחישו. גם בכתב ההגנה המתוקן חזרה אמל על גרסתה, כי המערער קנה את הרכב מסגייר. לטענתה, מעולם לא מכרה למערער את הרכב המזויף "בצורה כלשהי", ולא הצהירה בפניו כי הרכב נקי מכל פגם. היא פנתה ביחד עם המערער לסניף הדואר לצורך העברת בעלות "כי התברר שעדיין הרכב רשום על שמה למרות שהוא נמכר כבר לכמה אנשים".

 

8.סגייר הכחיש כל טענה של המערער וגם של אמל, והצהיר כי לא ביצע כל עסקת חליפין עם המערער, לא מכר למערער ולא קנה מהמערער רכב כלשהו.

 

9.בכתב ההגנה שהגיש פריד ובתצהיר התומך לו, דחה מכל וכל את טענות המערער, וגילה פרטים נוספים מהעסקאות שבוצעו בין הצדדים. לשיטתו, במסגרת עסקת חליפין בינו לבין אמל ואביה סאלח אבו דעוף (להלן: סאלח), מכר לה מאזדה 00' כנגד הרכב המזויף וסכום נוסף, אך לא ביצע העברת בעלות על הרכב המזויף, ומכר אותו לסגייר, בעל מגרש המכוניות. משפנה אליו המערער והביע רצון למכור את רכבו, אמר לו פריד כי מכר לסגייר את הרכב המזויף במסגרת עסקת חליפין, והוא מוכן לגשר בינו לבין סגייר בעניין החלפת האופל. הם פנו ביחד לסגייר, פריד עזר לו בעסקת החליפין ביניהם, ופנה לאמל כדי להעביר בעלות ברכב. פרט לכך הכחיש את כל האמור בכתב התביעה. כמו כן ציין כי מחיקת התביעה נגד סגייר נעשתה בחוסר תום לב ובהעדר ניקיון כפיים מצד המערער, במטרה להתעשר שלא כדין על חשבונו. עוד טען כי לא ידע על עניין הזיוף, ופעל בתום לב ובניקיון כפיים בהתאם לתקנות השוק.

 

פריד שלח הודעה לצד שלישי נגד אמל, והעלה את כל הטענות אותן טען המערער נגדו. אמל הסכימה עימו כי הוא מכר את הרכב המזויף לסגייר, אשר מכרו למערער, אך הכחישה כל אחריות לזיוף הרכב, בחוזרה על טענתה כי פעלה בתום לב.

 

10.א. הצדדים היו חלוקים בעניין נוסף, פתק שלדברי המערער כתב פריד על גבו של ספח מפנקס שיקים, המאשר את גרסתו של המערער כי בוצעה עסקה בינו לבין פריד (להלן: האישור), ואשר תוכנו כדלקמן: "לקחתי מעסמת דיאב שיק 10000 עבור עסקת רכב 261131494 הפרש משיק דחוי פריד חתימה 5.6.03 חתימה". (ת/2). פריד הכחיש כתיבתו של פתק זה מכל וכל.

 

ב. בהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה האישור ת/2 יועבר למומחה להשוואת כתבי יד ולבדיקת מסמכים, מר אמנון בצלאלי (להלן: המומחה). אם יתברר כי האישור לא נכתב על ידי פריד, תדחה התביעה נגד פריד ואמל ללא צו להוצאות, למעט שכרו של המומחה, ואם יתברר כי האישור אכן נכתב על ידו, תנוהל התביעה בדרך רגילה. (עמ' 6-8 לפרוט' מיום 17/11/05, בפני כב' השופטת ישראלה קראי-גירון).

 

ג. המומחה מצא התאמה בתכונות הכתיבה בין כתב היד באישור שבמחלוקת לבין דוגמאות כתב ידו של פריד, ולדעתו "סביר מאוד שהמסמך נכתב על ידו". עוד קבע כי "דרגת המסקנה היא בסבירות גבוהה, על אף מגבלות שונות בהשוואה". (במ/1). המומחה חזר על קביעותיו גם בחקירה הנגדית, ואף הסביר כיצד הגיע למסקנתו ונימק אותה. כמו כן הבהיר כי דרגת המסקנה אליה הגיע היא אחת מתחת לדרגת הוודאיות, "ויכולים להיות שניים שלושה כותבים בכדור הארץ, עדיין זו דרגה גבוהה". (עמ' 7-10 לפרוט' מיום 18/11/07, בפני כב' הש' לוקיץ').

 

משכך, נמשך ההליך כסדרו.

 

11.א. המערער חזר על גרסתו בעדותו הראשונה, והוסיף פרטים בהתאם לשאלות שנשאל, לרבות לגבי הנזק שנגרם לו. הוא אף סיפר כי הוא חשמלאי בניין במקצועו והוכשר במכללה. (עמ' 1 לפרוט' מיום 22/5/08, ש' 14 – עמ' 3, ש' 30). לדבריו, הציע לו פריד מספר רכבים, אך לגבי הרכב המזויף אמר כי הוא מכיר את הרכב, ואת "הבחורה" ואביה שהינו דתי, וכי לקח את הרכב לפי המלצתו. כך גם חזר וסיפר כי "סגר" את פרטי העסקה עם פריד עוד לפני שראה את הרכב, ועם ה"בחורה" לא דיבר דבר בקשר לרכב. הוא קיבל את המפתחות מסגייר אחרי נסיעת המבחן שבוצעה כאשר המערער נהג ברכב ופריד לידו, ולאחר שהתמקח עם פריד על המחיר. מכל מקום, למרות שהמערער חשב שהם סומכים אחד על השני, פריד "אמר שאי אפשר לעשות עסקה בלי כסף. מסרתי לו שיק על 10,000 ₪ והחתמתי אותו. ביום א' הלכתי להוציא כסף ועשיתי לו העברה והעברתי לו טסט. אמרתי לו שזה עלה לי 3,000 ₪ ואז סיכמנו שאשלם לו רק 9,000 ₪ ונתתי לו 7,000 ₪ במזומן ושני שיקים על 1,000 ₪ כל אחד. הוא החזיר לי את השיק שקרעתי אותו. אני כל הזמן אמרתי את זה... כשמסרתי לו את השיק על סך 10,000 ₪ החתמתי אותו על ספח. אני מציג לבית המשפט את הספח של פנקס השיקים עליו הוא חתום – הוגש וסומן ת/2". (עמ' 3, ש' 4, 7, 14-24).

ב. לדבריו, כשהתגלה הזיוף ברכב פנה לאמל ולפריד, וסגייר היה נוכח. הוא הלך ביחד עם פריד ועם סגייר אל אמל, ובפגישה אמר אביה למערער "שאם האוטו מזויף הוא יחזיר לו את הכסף או את האופל". לאחר מכן ניסה המערער לפתור את הבעיה עם האדם שמכר להם את הרכב, והוצע שכל אחד כולל המערער ישא בחלק של הרכב, אך אביה של אמל אמר שאם הרכב מזויף הוא יחזיר לו את הכסף. (עמ' 3, ש' 25-31).

 

12.אמל, מורה במקצועה, חזרה על האמור בתצהירה נ/1, אך דבריה בחקירות הנגדיות מלמדים כי התצהיר אינו מגלה את כל העובדות החשובות (עמ' 5, ש' 22 – עמ' 7, ש' 5). אמל העידה כי רכשה את הרכב המזויף כשלושה ארבעה חודשים לפני שנקנה מעכריה על פי יפוי כח בביתה, בנוכחות אביה, אשר עשה למעשה את העסקה בנוכחות שני עדים – חוסיין חסן שחאדה ופייסל חסן שחאדה מכפר שעב (להלן: חוסיין ופייסל בהתאמה), סיכם את פרטיה בהעדרה, שילם את תמורתו, וגם ביצע את הטיפולים ברכב המזויף. גם את העסקה השנייה - מכירת הרכב לפריד - ביצע אביה ללא נוכחותה. היא לא ידעה שהרכב נקנה בג'נין, והדבר נודע לה רק אחרי שקיבלה מכתב שאומר שהרכב מזויף. לדבריה, "יכול להיות שלפני כן פנו לאבא שלי בקשר לזיוף הרכב. לא זוכרת אם אבא שלי סיפר לי שהתעוררה בעיה קודם לקבלת המכתב או התביעה". יחד עם זאת, עמדה על כך כי לא היא ולא אביה ידעו שהרכב מזויף לפני מכירתו לפריד. (עמ' 6, ש' 21-24). אמל אישרה כי החזיקה רכבים אחרים שהיו ברשותה כשנה עד שלוש שנים, ולא נתנה הסבר ממשי לכך שמכרה את הרכב המזויף כה מהר, לבד מאמירה "החלטתי למכור אותו כי רציתי לחדש אותו". (עמ' 6, ש' 1-6).

 

לדבריה, אמר לה פריד כי הוא מכר את הרכב המזויף, היא צריכה לעשות העברת בעלות, ופגשה את המערער בדואר.

 

13.אביה של אמל, סאלח, הצהיר והעיד כי ליווה את בתו אמל במהלך ביצוען של כל העסקאות, אינו מכיר את המערער, ואמל לא ביצעה מעולם עסקת חליפין עימו. אמל קנתה את הרכב המזויף מעכריה ביום 18/12/02, כאמור לעיל, ומכרה אותו לפריד, בנסיבות המתוארות גם על ידי אמל. בחקירה הנגדית מסר כי בין העסקאות חלפו כשלושה חודשים בערך, וברכב המזויף לא היו כל בעיות. לאחר מכירת הרכב למערער, סיפר לו פריד כי מכר את הרכב המזויף לסגייר, אותו אינו מכיר, והלה מכרו למערער. אמל העבירה את הרכב המזויף על שמו של המערער, מפני שהיה רשום עדיין על שמה. (נ/3; עמ' 8 לפרוט' מיום 22/5/08, ש' 6 – עמ' 9, ש' 24).

 

לדבריו, ערך מספר עסקאות עם פריד גם לפני עסקה זו, והכיר היטב גם את עכריה, ממנו קנה רכבים בעבר. הוא בדק את הרכב המזויף אצל מכונאי הכפר, הלה אישר כי הרכב הוא "בסדר גמור", ונודע לו שהרכב מזויף רק לאחר שהמערער הגיע אליו. הם הלכו ביחד עם פריד לביתו של עכריה, אשר אמר כי אינו יודע דבר לעניין הרכב. מכל מקום, אישר כי לא היה בינו לבין כל המעורבים כל מסמך בכתב.

סאלח הכחיש את אמרתו של המערער כי הבטיח להחזיר לו כסף או להגיע להסדר כלשהו.

 

14.גרסתם של אמל ואביה סאלח לגבי נסיבות רכישתו של הרכב המזויף על ידי אמל אושרה על ידי העד חוסיין (נ/4), שאביו הוא דודו של סאלח. הוא אישר כי סאלח ועכריה לא ערכו הסכם ביניהם, סאלח לא שאל את עכריה מדוע לא העביר את הרכב על שמו, הם לא סיכמו לבדוק את הרכבים, וכל אחד קיבל את שלו. אמל היתה בבית אך לא נכחה בעת ביצוע העסקה. (עמ' 9 לפרוט' מיום 22/5/08, ש' 31 – עמ' 10, ש' 31).

 

15.א. פריד חזר על האמור בתצהירו (נ/5), ומסר פרטים נוספים בקשר לרכב המזויף. (עמ' 11 – 14 לפרוט'). לדבריו, רכש אותו מסאלח ומכרו לסגייר, ללא הסכמים בכתב. במקביל ציין כי בעת מסירת עדותו (22/5/08) היה בעל עסק לקנייה ומכירה של מכוניות בתמרה, אך בזמנו לא עסק בסחר במכוניות, עזר ללקוחותיו להשיג רכבים מכיוון שהיה מכונאי, חיבר בין המערער לאמל מתוך רצון טוב "זה חברים", ולא לקח עמלת תיווך. עם זאת, הכחיש את דברי המערער, שהנו קרוב משפחה שלו, כי הגיע אליו עם רכב לביתו כדי שיטפל בו, ואמר כי לא טיפל ברכב האופל של המערער. הוא הדגיש כי לולא מכר את הרכב המזויף לסגייר, לא היה כל הסבר לכך שהרכב עמד במגרש בירכא. אשר למועד העסקה ביניהם, העיד "מהרגע שנתתי לסגייר את הרכב ועד שהתובע הגיע לקנות חלפו יומיים או שלושה, אולי שבוע" (עמ' 13, ש' 2- 3).

 

כן עמד על כך כי לא היה צד לעסקת החליפין בין המערער לבין סגייר, לא קיבל כספים מהמערער, לא ערך איתו הסכם בכתב, ולא חתם על האישור ת/2. כל פעולותיו בוצעו בתום לב ובניקיון כפיים, משלא ידע כי הרכב מזויף, ורק לאחר שראה את תצהירו של עכריה, למד כי הרכב נקנה בג'נין. יחד עם זאת, מסר כי אינו זוכר בדייקנות את פרטי העסקה, ואת המחירון של המכוניות.

 

16.לחיזוק דבריו הזמין פריד את יוסף נחמני, אביו של מי שרכש את האופל שמכר המערער בעסקת החליפין בתחילת 04'. נחמני זיהה את סגייר, אשר המתין מחוץ לאולם בית המשפט, כמי שנכח בעסקה לרכישת האופל, אך לא הכיר ולא זכר את פריד (עמ' 21- 23 לפרוט').

 

17.סגייר חזר על גרסתו בעדותו, ואישר כי פריד הוא חברו, אם כי ביחס לגרסתו של פריד לפיה מכר לסגייר את הרכב המזויף אמר כי הוא "שקרן". (עמ' 25 לפרוט', ש' 9-10). סגייר סיפר כי עסק בסחר במכוניות משנת 02' אך בתקופה הרלוונטית (03') לא היה בעלים של מגרש מכוניות, אם כי לחברו מועדי דיין היה מגרש כאמור. הוא עמד על כך כי לא ראה את המערער או הרכב המזויף לפני הגשת התביעה נגדו, ולא זכר אם היה מעורב בעסקת האופל. עם זאת אישר כי הוא מכיר את יוסף נחמני, שעבד אצל חביש, חברו של סגייר, והעיד כי מכר לו דרך חביש רכבים רבים. כן סיפר כי מכר לפריד מאזדה "נקייה", אותה מכר לאמל. לגבי פרטי העסקאות העיד כי ביום מתן עדותו (10/3/10), אינו יכול לזכור מה קרה שבע שנים לפני כן. (עמ' 23 לפרוט', ש' 25- עמ' 26, ש' 11).

 

פסק דינו של בית משפט קמא

18.א. בית המשפט קמא דחה את תביעתו של המערער. לאחר סקירה של השתלשלות העניינים שהביאה למספר תיקונים של כתב התביעה, ומסירת פרטים חדשים לסירוגין, אשר הוגדרו כ"המסע לחיפוש הנתבעים הנכונים" (סעיף 9 לפסק הדין קמא), נקבע כי די בעובדה שהמערער הציג מספר גרסאות שונות בפני בית המשפט, כדי להביא לדחיית תביעתו.

 

ב. בית המשפט קמא דחה את התביעה נגד אמל, על אף שקבע כי "שאלת אחריותה... לא היתה נקייה מספקות", ושאל עצמו האם נהגה זהירות מספקת בתהליך הרכישה של הרכב המזויף, משלא בדקה את אתה הרכב ואת מקורו, והסתמכה על יפוי כח בלבד. עם זאת, מצא כי המערער לא הצליח להוכיח שאמל ידעה על עצם הזיוף במועד המכירה, משעבר הרכב המזויף תחנה נוספת עד שהגיע לידי המערער, שכן אין מחלוקת שפריד רכש את הרכב המזויף והבעלות לא הועברה "כדי לחסוך יד". (סעיף 20 לפסק הדין קמא). זאת בהסתמך על כך שגם לשיטתו של המערער לא היה בינו לבין אמל קשר ישיר, פרטי העסקה סוכמו עם פריד בלבד, והיא לא קיבלה את התמורה בגינו.

 

אשר לגרסת המערער בקשר להתחייבותו של סאלח לשפותו אם יתברר כי הרכב מזויף, זו לא נתקבלה, משהכחישה סאלח, והמערער לא מצא לנכון לזמן את האנשים שהיו במקום ושמעו את דבריו. לפיכך, משלא הצליח המערער לערער את אמינותה של אמל בדבר חוסר הידיעה של הזיוף, נדחתה התביעה נגדה.

 

ג. בית המשפט קמא דחה גם את התביעה נגד עכריה, משלא התקיים קשר חוזי ישיר בינו לבין המערער, על אף שעכריה לא העיד ולא נחקר על גרסתו.

 

ד. אשר לפריד, על אף שכב' הש' קמא קבעה כי פריד הוא שמכר את הרכב המזויף למערער, קיבל את תמורתו, ניסה להרחיק עצמו מהעסקה, והיה בעל המעורבות המשמעותית ביותר, (סעיפים 21 ו-22 לפסק הדין קמא), דחתה את התביעה נגדו. זאת, משנקבע כי המערער לא הצליח להוכיח רשלנות, או מצג מטעה בכוונה תחילה או ברשלנות מצידו.

 

כב' הש' קמא בחנה את העסקה בין פריד לאמל, כאשר בינו לבין סאלח בוצעו עסקאות קודמות, ואת העסקה בינו לבין המערער, אך קבעה כי פריד ידע את מצבו המכני של הרכב, ו"על כן לא היה סביר לצפות ממנו בפרט בעודנו מתכנן למכור את הרכב הלאה, לשאת בעלות בדיקה במכון בדיקה מוסמך" (פסקה 23 לפסק הדין). כך גם לא מצאה פגם בנתונים שמסר פריד למערער, לפיהם הרכב הוא של "הבחורה", כי הוא מכיר את הבחורה ומשפחתה והרכב מטופל אצלו, כי הרכב עומד למכירה, מצוי במגרש בירכא וכי הוא עדיין רשום על אמל, בקובעה כי כל הפרטים שמסר היו נכונים. (שם). לתפיסתה, היה צורך להוכיח מעורבות וידיעה על מצב הרכב, כדי להטיל עליו אחריות. כן דחתה את טענת המערער כי המשיבים היו מעורבים בקנוניה נגדו, הן בשל הרחבת חזית אסורה והן בשל העדר הוכחה, וקבעה "לא מצאת שפריד נהג כלפי התובע בחוסר תום לב". (סעיפים 24 ו- 25 לפסק הדין).

 

ה. משכך, בחרה להטיל את האחריות על אי בדיקת הרכב במועד רכישתו על המערער לבדו, דחתה את התביעה, וחייבה את המערער בהוצאותיהם של אמל ושל עכריה בלבד.

 

על כך נסב הערעור שבפני.

 

טיעוני הצדדים בערעור

19.טיעוני המערער

א. המערער חזר על טיעוניו העובדתיים, וטען כי גרסאותיהם של הנתבעים ושל עדי ההגנה סתרו זו את זו, ולא נמצאו עקביות, בשונה מגרסתו שהתקבלה למעשה במלואה. הוא פירט את הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, וביקש לקבוע כי מדובר בקנוניה שנעשתה על ידי המשיבים, למכור לו את הרכב המזויף.

 

ב. המערער ביקש לקבוע על פי דוקטרינת ההודאה וההדחה, כי משהוכח כי הרכב היה מזויף במועד מכירתו, עבר נטל הראיה אל המשיבים. לטענתו, מדבריה של אמל עצמה ניתן להסיק כי ידעה שהרכב פגום, משמכרה אותו כעבור שלושה חודשים מרכישתו, ואף הוסיפה 20,000 ₪ כדי לרכוש רכב שנת יצור 00', בו היא מחזיקה שלוש שנים. כן ציין כי אופן הרכישה של הרכב המזויף מלמד על עצימת עיניים, וציין את נימוקיו לכך. המערער אף הפנה לדבריה של אמל, שהודתה בקבלתו של מכתב לפיו הרכב הוא מזויף, ואישרה כי יתכן שפנו אף לאביה בקשר לזיוף הרכב, אך לא זכרה מתי, וסביר להניח כי זה היה לאחר מכירתו.

 

ג. הוא התייחס לפן המשפטי, ולחובת תום הלב בניהול משא ומתן, על רקע הפסיקה הנוהגת, וטען כי המשיבים חדלו באי גילוי העובדות לאשורן.

ד. עוד טען כי בית משפט קמא טעה משלא התייחס לשאלת האשם התורם של כל אחד מהמשיבים בגרימת הנזק למערער, ולא חילק את האחריות ביניהם.

 

ה. לפיכך, טען כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש מקום להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, לקבל את הערעור, ולחייב את המשיבים בהוצאות משפט.

 

20.טיעוניה של אמל

א. אמל סמכה ידה על פסק הדין קמא, וביקשה לדחות את הערעור, תוך חיוב המערער בהוצאות משפט. היא חזרה על הנימוקים שפורטו בפסק הדין, והטילה את האחריות לנזק על המערער, בפרטה את העובדות לכך.

 

ב. אמל הדגישה כי אין מקום להתערבות של בית המשפט שלערעור בממצאים עובדתיים, ואין מדובר במקרה חריג או קיצוני המצדיק זאת.

 

ג. כן טענה כי לא חלה עליה החובה המנויה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: חוק החוזים), באשר לא הכירה את המערער, לא התקיים בינה לבינו משא ומתן כלשהוא, היא לא ערכה עימו כל עסקה, לא ידעה על הזיוף ולא יכלה לדעת על כך.

לפיכך עמדה על דחיית הערעור.

 

21.טיעוניו של פריד

א. גם פריד סמך ידה על פסק הדין קמא, וביקש לדחות את הערעור, תוך חיוב המערער בהוצאות משפט.

 

ב. הוא הדגיש כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים, ושמבוססים ממצאיו של בית משפט קמא על הראיות שהובאו בפניו, אין מדובר במקרה חריג או קיצוני המצדיק התערבות.

 

ג. פריד טען כי המערער לא הוכיח כי הוא עצמו רכש את הרכב בתנאי תקנת השוק, ופירט את נימוקיו לכך. פריד סקר את השתלשלות העניינים, ציין כי המערער ניהל את תביעתו בצורה מסורבלת, תיאר את גרסאותיו השונות בכתבי התביעה השונים, חזר על הנימוקים שפורטו בפסק הדין, והטיל אף הוא את האחריות לנזק על המערער.

 

הוא חזר ועמד על כך שמכר את הרכב המזויף לסגייר, ולא קיבל כספים מהמערער, על אף הקביעות בפסק הדין קמא, בטענו כי תפקידו היה "לגשר בין השניים". לדבריו, לא ידע על זיופו של הרכב, ומעשיו נעשו בתום לב ובנקיון כפיים ועמדו בתנאיה של תקנת השוק. (סעיף 18 ו-21 לעיקרי הטיעון של פריד).

 

ד. כן הדגיש כי עכריה לא העיד בבית משפט קמא, על אף שהגיש תצהיר עדות ראשית. מכל מקום, נטל ההוכחה על מי שטוען לקנוניה ולמרמה הוא גבוה, והמערער לא עמד בנטל זה.

לפיכך עמד על דחיית הערעור, וביקש לחייב את המערער בהוצאות משפט.

 

22.עכריה לא הגיש עיקרי טיעון ולא התייצב לדיון בערעור.

 

דיון והכרעה

 

23.אקדים ואומר כי אין דעתי כדעתו של בית המשפט קמא, וכי דין הערעור להתקבל חלקית.

 

פסק הדין אכן מבוסס ברובו על ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, וככלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. ואולם, במקרה דידן שוכנעתי כי יש מקום לבחון שנית את המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא, אשר קבע בסופו של יום כי הרכב המזויף אכן נמכר למערער על ידי פריד, שגם קיבל את התמורה בגינו, על אף הכחשתו, כעולה מקביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, זאת בניגוד לנטען כל ידי פריד ואמל בכתבי ההגנה שלהם, בניגוד לגרסאותיהם בבית המשפט, ובשונה מהמצג שהוצג כלפי המערער. משכך, מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יש מקום להתערבות בתוצאות ההליך. (ראו ע"א 640/85 קופר ו- 2 אח' נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598, מפי כב' הש' בייסקי; ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי (10/3/09) מפי הש' ארבל, ועוד; השוו ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי (19/11/07, מפי כב' הש' ברלינר).

 

בסופו של יום, על אף קשיי ההוכחה, גם על יסוד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שוכנעתי כי המערער עמד בנטל הנדרש ממנו והוכיח כי פריד ואמל נהגו כלפיו בחוסר תום לב, ויצרו בפניו מצגי שווא, כנטען על ידו.

 

24.ראשית, מקובלת עלי קביעתה של כב' הש' קמא כי פריד הוא שמכר את הרכב למערער, מהנימוקים המפורטים בפסק הדין, ונימוקים נוספים, אשר למעלה מן הצורך לפרטם. (סעיף 23 לפסק הדין). השופטת הנכבדה אף קבעה כי "ככל שהתרשל פריד או יצר מצג מטעה, קיימת לו חבות כלפי התובע." (שם). לאחר בחינת הראיות שפורטו לעיל, וראיות נוספות, באתי לכלל מסקנה כי הראיות שנפרשו בפני בית המשפט קמא, מלמדות כי לא זו בלבד שפריד התרשל, הוא אף יצר מצג מטעה כלפי המערער, וכי אמל היתה שותפה ליצירתו של מצג כאמור.

כב' הש' קמא ראתה בריבוי הגרסאות של המערער עילה לדחיית תביעתו, אך הוכח כי בעת הגשת תביעתו המקורית סבר המערער שהרכב המזויף נמכר לו על ידי אמל, וכי פריד רק תיווך וגישר ביניהם, כפי שהעיד פריד בעצמו בבית המשפט. רק משנמסרה גרסתה של אמל לראשונה בהגנתה ובבית המשפט - גרסה אותה לא מצאה לנכון לספר למערער בעת שנפגשו - התברר לו כי הרכב המזויף עבר מספר גלגולים שלא נמסרו לו, ולא יכול היה לדעתם. לא זו אף זו, אמל טענה בהגנתה כי הרכב המזויף נמכר למערער על ידי סגייר, אך לאחר מכן סיפרה כי פריד מסר לה דברים אלה רק לאחר מכירתו של הרכב למערער, והם לא היו בידיעתה האישית. בסופו של יום, דחתה כב' הש' קמא את גרסתו זו של פריד, והחליטה כי פריד הוא שמכר את הרכב המזויף למערער וקיבל את תמורתו, גרסה אותה הכחיש פריד מכל וכל. מכאן, כי המערער היה קרבן של מצגים בלתי נכונים אותם לא יכול היה לדעת בזמן אמת.

 

25.משחדלו פריד ואמל מלגלות למערער את העובדות כהווייתן, בחוסר תום לב, לא עומדת להם תקנת השוק, כנטען על ידם.

 

א. הוכח כי פריד לא אמר אמת למערער משביקש למכור לו רכב, שבעליו היא "בחורה" טובה, אשר אביה דתי, שמשמעותה כי ניתן לסמוך על דבריהם, עת היה בעלים של הרכב בעצמו, או כגרסתו - לו נתקבלה ואין הדבר כך - עת מכרו יומיים קודם לסגייר, וכי הוא ערב לכך שהרכב הוא טוב, משטיפל בו. לא זו אף זו, הוא עמד על כך כי התמורה לא שולמה לו, הוא לא נתן אישור על תשלומה ולא קיבל עמלה בגין העסקה, גרסה שנסתרה על פניה, ומלמדת על חוסר אמינותו. הוא אף לא נתן כל הסבר לכך שהציע את הרכב המזויף למערער, לאחר שמכרו לשיטתו לסגייר, לגביו לא נטען כי ביקש ממנו לחפש לו קונה לרכב המזויף. כזכור, הכחיש זאת סגייר מכל וכל, ולמעט מיקומו של הרכב במגרש מכוניות, שלא ברור למי היה שייך, אין כל תמיכה לגרסה זו. מכל מקום, משמסר פריד גרסה זו לבית המשפט, כיצד ניתן לטעון כי לא יצר מצג שווא משהציג את אמל ומשפחתה כבעלת הרכב לשיטתו? השופטת הנכבדה האמינה לפריד כי מדובר בניסון "לחסוך יד", אך זו אפשרות אחת בלבד, ומשהוברר כי פריד היה בלתי אמין בכל נושא בו ניתן היה לבחון גרסתו, ובית המשפט לא האמין לו, היה צורך לנמק מדוע התקבלה גרסתו דווקא בנקודה זו. משבחר פריד להסתיר את עסקאות המכר שנעשו בקשר לרכב המזויף מהמערער, לא מן הנמנע כי היו לכך נימוקים אחרים. ועוד, לו מסר פריד למערער כי רכש את הרכב בעצמו, היה צריך לדווח מתי רכשו וכיוצא בזה, תוך הבהרה למערער כי לא העביר את הרכב על שמו ועל שם סגייר (לשיטתו) כדי לחסוך יד. לו עשה כן והמערער היה מודע לכך, (כפי שנעשה בקשר לרכב האופל), או לו נתנה לו אמל יפוי כח להעברת הרכב המזויף משמכרה לו את הרכב המזויף, על אף שפעלו בניגוד לדין, לא היה פועלם מלמד על נסיון להסתיר דברים בחוסר תום לב. לא כך הדבר בענייננו.

ב. העברה מהירה של רכב מיד ליד עשויה ללמד, בנסיבות מסויימות, כי הרכב בעייתי, "לא כשר", ובעליו ניסו להפטר ממנו במהירות, דבר שיגרום לקונה התמים לבדוק אותו במשנה זהירות. אין מדובר רק בחוסר תום לב בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בלבד, בניגוד לאמור בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 ובאי גילוי עובדה מהותית לעסקה, אלא במצג שקרי בעליל, משהטעה פריד את המערער במחדלו להציג עצמו כבעלים של הרכב שלא העבירו על שמו, ויצר מצג כאילו הוא חבר המסייע לו מתוך רצון טוב, אובייקטיביות, העדר ניגוד אינטרסים וכיוצא בזה. מדובר במידע מהותי לצורך עצם קבלת ההחלטה אם לרכוש רכב זה, אם לאו. (לענין חובת הגילוי ראו ע"א 838/75 ספקטור נ' מזרחי, פ"ד לב (1), 231, מפי כב' הש' אשר; ע"א 230/80 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לה (2), 713, מפי כב' הש' ברק, כתוארו דאז; 7/81; ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז (4), 673, מפי כב' הנשיא שמגר; ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה בע"מ, פ"ד נו (3), 289; ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בעמ' נ' ברנדר, פ"ד נז (1), עמ 170; ג. שלו, דיני חוזים- החלק הכללי, (תשס"ה- 2005), עמ' 149-150).

 

ג. מטבע הדברים, יש קושי ללמוד על היסוד הנפשי של אדם בעת התקשרותו בהסכם, בהעדר ראיות ישירות לכך, אך הדבר נלמד מנסיבות חיצוניות שהוכחו. הראיות שהוגשו לבית משפט קמא במהלך השנים מלמדות, כי פריד חשד שהרכב בעייתי, אפילו אם אין ראיות ישירות לכך שידע בדיוק מה אופי הפגם בו. לא למותר לציין כי פריד היה המכונאי שטיפל ברכב, ולא ניתן לדעת מה היה היקף ידיעתו לגביו. (בית משפט קמא לא קיבל את גרסאותיו, כך שיש קושי לבסס עליהן ולו ממצא עובדתי אחד, ככל שלא אומת על ידי עדים אחרים). מכל מקום, משטען כי לא סחר ברכבים באותה תקופה, מכר לכאורה רכב שרכש לעצמו. לא זו בלבד שלא גילה את המידע הבסיסי החיוני למערער, אלא שגם בהליכים שהתנהלו משך שנים רבות בבית משפט קמא (בין השאר נוכח התיקונים שנעשו בכתב התביעה, לאחר שאמל מסרה את גרסתה לראשונה בדבר מכירת הרכב לפריד, ופריד טען מצידו כי מכר את הרכב לסגייר, גרסה שלא נתקבלה, וכי התמורה לא שולמה לידיו), עשה פריד כל שביכולתו כדי להתרחק ממכירת הרכב המזויף למערער. משטען פריד טענת זיוף, וזו הופרכה, יש לדברים אלה משמעות לגבי תום לבו בעסקה כולה. לו עסקינן בנסיון "לחסוך יד", כפי שכינה זאת בית משפט קמא, מה היה לו למסור גרסה שקרית ביחס לקבלת התמורה ומסירת האישורים בגינה? מה היה הצורך לסבך את סגייר, ולטעון כי מכר לו את הרכב יומיים לפני כן? מה היה לו להרחיב את המחלוקת? האופן בו נהג פריד מלמד כמאה עדים כי פריד ניסה לזרוק את תפוח האדמה הלוהט ממנו והלאה מלכתחילה, מבלי לגלות למערער כי היה בעליו.

 

כאמור, לא נעלם מעיני כי רכב האופל אותו מכר המערער לפריד היה רשום על שם גיסתו, וכי גם לגבי רכב זה לא הועברה בעלות אלא בהמשך באמצעות יפוי כח לנחמני (עמ' 2 לפרוט', ש' 25-28; עמ' 4 לפרוט', ש' 5; עמ' 22, ש' 8), אך משהעיד כי פריד טיפל ברכבו באופן קבוע, והיה מודע לכך, אין מדובר בהסתרת עובדות, שיש בה כדי להטעות.

 

ד. לפיכך, מדובר בהתנהגות היוצרת סיכון שהתממש, ויש בה למצער אשם חוזי ממשי בקשר בינו לבין המערער, אם לא למעלה מכך.

 

26.אשר ליחסים בין אמל לבין המערער, מצאתי כאמור, כי גם לאמל יש אשם תורם בכל הקשור לעסקת המכר של הרכב המזויף למערער. כאן המקום לציין כי גם השופטת קמא התלבטה בשאלת אחריותה של אמל, בשל אופן רכישתו של הרכב, אך קבעה כי לא ניתן להוכיח שידעה על הזיוף, בין השאר משעבר הרכב תחנה נוספת עד למכירתו למערער.

 

א. המערער העיד, וגרסתו לא נסתרה, כי פגש באמל פעמיים. פעם אחת הלך עם פריד לביתה, שם אמר לה פריד כי המערער מתכוון לקנות את הרכב המזויף ממנה, ופעם שנייה לאחר שפריד התקשר אליה ואמר כי העסקה יוצאת לפועל, והם נפגשו בדואר, לצורך העברת הבעלות, גרסה אשר לא נסתרה. המערער אף אישר כי אמל לא התערבה בתנאי העסקה. (עמ' 22 לפרוט', ש' 12-17). ואולם, מה היה לו לפריד להגיע עם המערער לביתה של אמל ולספר לה כי המערער מתכוון לקנות את הרכב, משמכרה לו כבר את הרכב עובר לרכישתו על ידי המערער, ומדוע לא גילתה אמל למערער, כאשר הגיע אליה, כי מדובר ברכב שכבר אינו שלה, ולא לה למכרו? המערער העיד כי סבר שפריד מתווך בעסקה בינו לבין אמל, מצג מוטעה ומטעה, והתנהלותה של אמל תרמה לכך.

 

ב. אמל ניסתה לתפוס את החבל בשני קצותיו, משהעידה כי אביה הוא שביצע את כל העסקים בקשר לרכב המזויף וכי לא נכחה בעסקאות שבצע. משיצג אותה אביה בעסקה כשלוחה, היא אחראית למעשיה ולמעשיו. מכל מקום, אמל ואביה העידו כי הרכב נרכש על פי יפוי כח, לא נבדק, ולא נעשה לגביו כל הסכם בכתב. בנשימה אחת העידה אמל כי הם מכרו את הרכב לפריד, כשלושה ארבעה חודשים לאחר רכישתו, ללא הסכם בכתב, וכי שיתפו עמו פעולה בכך שלא העבירו לו את הבעלות ברכב המזויף.

 

אמל לא זכרה בדיוק את הזמנים בהם מכרה לפריד את הרכב המזויף, למרות שלא היה כל קושי לבדוק זאת. משמכרה את הרכב המזויף לפריד במסגרת עסקת חליפין תוך רכישתה של מאזדה 00', אשר נרשמה על שמה, די היה בבדיקה פשוטה של המועד בו נרשם רכב המאזדה 00' על שמה כדי לברר מתי נעשתה עסקת החליפין. לכן, משמסרה כי אינה זוכרת בדיוק מתי נתקבלו אצלם המכתבים בדבר היותו של הרכב מזויף, ומשבחרה אמל שלא להבהיר את שאלת הזמנים שעה שהציגה בפני המערער מצג כאילו היא בעלת הרכב המזויף, בהיותה רשומה כבעליו, ובכך שלא אמרה לו מפורשות כי מכרה אותו, אינה יכולה להתנער מאחריותה למצג הבלתי נכון שהציגה במחדלה מגילוי נאות של גלגוליו של הרכב המזויף בפני המערער.

 

ג. מפרוטוקול בית משפט קמא עולה כי אמל לא נתנה הסבר ממשי לקוצר הזמן בו החזיקה ברכב המזויף, משהחזיקה לדבריה ברכבים אחרים (לפני עסקה זו ואחריה) משך שנים. מכל מקום, דווקא בשל המהירות בה נפטרה מהרכב המזויף, יש משמעות רבה לכך שהסכימה לא להעבירו על שם פריד שרכשו ממנה, ולא מצאה לנכון לגלות למי שלו העבירה את הבעלות, כי הרכב נמכר על ידה לפני כן לפריד. משנהגה אמל כבעליו של הרכב המזויף כלפי המערער, והסתירה את מכירתו לפריד זמן קצר ביותר לפני כן, שיתפה עמו פעולה במצג השקרי שיצר פריד, כאילו הרכב שלה, והיא מבקשת למכרו לו. לא נעלם מעיני כי אמל לא היתה מעורבת בסיכום העסקה, אך בין אם היתה שלוחה של פריד לענין העסקה, או שפריד היה שלוחה לצורך העברת הבעלות ברכב, שנותר רשום על שמה, הם היו שותפים למצג השווא משחתמה על טפסים להעברת הרכב כ"בעליו".

 

עוד לא למותר לציין כי בכתבי ההגנה של אמל צויין כי המערער רכש את הרכב מסגייר, ורק בתצהירה ובחקירתה התברר כי לא היתה לה כל ידיעה אישית על כך אלא בדיעבד, וכי היא עצמה מכרה את הרכב לפריד.

 

ד. משכך, משחדלה אמל לגלות למערער את העובדות כהווייתן והציגה עצמה כבעלים של הרכב, יצרה אף היא סיכון שהתממש ואחראית לנזק בחלקו.

 

27.על אף כל האמור לעיל, גם למערער יש אחריות לנזק שנגרם לו, משבחר שלא לבדוק את הרכב במכון בדיקה, ביודעו היטב כי יש נתונים שקשה לבדקם באופן אחר, והיה שותף לפריד ביצירת סיכון שהתממש.

 

28.בנסיבות המתוארת לעיל, אני רואה לחלק את האחריות לנזק שנגרם לתובע לשלושה חלקים שווים, באופן שהמערער, אמל ופריד ישאו בו בחלקים שווים. למען הסר ספק, אין בקביעות אלה משום אמירה כי מי מהמעורבים ידע בבירור כי הרכב מזויף.

 

29. אשר לעכריה, בהעדר יריבות בינו לבין המערער, ומשלא נשלחה נגדו הודעה לצד ג' על ידי אמל ופריד, הערעור נגדו ידחה חלקית, למעט בענין ההוצאות שנפסקו לטובתו בבית משפט קמא. נוכח חלקו ב"תאונה המשפטית", משלא התייצב ולא העיד שם, אני רואה לבטל את ההוצאות שנפסקו לטובתו.

 

 

30.נזקו של המערער

לענין גובה הנזק, בית משפט קמא לא ראה לדון בו, לאחר שדחה את התביעה בגין העדר אחריות, ומשחלפו 11 שנים מאז העסקה, איני רואה להחזירו לדיון בשאלת הנזק.

 

א. משקיבלו הצדדים את חוות הדעת השמאית ת/3 ,לפיה עמד שוויו של האופל בנסיבות הקיימות על סך של 39,770 ₪, ללא חקירה נגדית, והמערער שילם בפועל סכום נוסף של 7,000 ₪ לפריד (השיקים על סך 2,000 ₪ נוספים לא הופקדו), יועמד מחירו של הרכב המזויף על סך של 46,770 ₪ כערכו ביוני 03'.

 

ב. אשר לנזקו של המערער, השופטת קמא ציינה כי שאלת נזק אינה חפה מבעיות, נוכח חובתו של המערער להקטין את הנזק תוך "השמשת" הרכב המזויף או מכירת שרידיו.

ענין זה לא הוכח, והמערער לא נחקר על אפשרויותיו אלה, משביקש לבטל את ההסכם להשיב את הרכב, ולקבל את כספו חזרה. בנסיבות הקיימות, משחלפו כה הרבה שנים, איני רואה לדון בשאלה בדבר ביטול ההסכם וסוגיית ההשבה. המשיבים בחרו שלא להביא ראיות לענין מחיר "השמשתו" של הרכב ועלות שרידיו, ולא הרימו את הנטל המוטל עליהם בסוגיה זו. בהעדר ראיות לכך, אני רואה להניח על פי אומדנא דדיינא, כי מחיר השרידים לא היה עולה על 5,000 ₪.

 

לפיכך, יועמד נזקו של המערער על סכום של 41,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/6/03 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

 

ג. בסכום זה ישאו המערער, אמל ופריד בחלקים שווים, באופן שפריד ואמל ישלמו למערער ביחד ולחוד סכום של 27,844 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/6/03 עד היום; דהיינו, כל אחד מהם ישלם למערער סך של 13,922 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/6/03 עד ליום התשלום המלא בפועל.

 

31.א. אמל ופריד ישאו בהוצאות המערער בחלקים שווים, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחד מהם, אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

 

ב. אשר לעכריה, הערעור נדחה ללא צו להוצאות, למעט לענין ביטול ההוצאות שנפסקו לטובתו בבית משפט קמא.

 

ג. הערבון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

 

המזכירות תשלח את פסק הדין אל הצדדים בדואר.

 

 

ניתן היום, ז' אב תשע"ד, 03 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ