ע"א 4456-05-16 סובול נ' ד"ר שפסר

בית משפט קמא (כב' השופטת ביבי) מחק תביעת המערער נגד המשיב (ת"א (שלום הרצליה) 29049-06-15), תוך חיוב המערער בהוצאות המשיב.

הרקע העובדתי הרלוונטי הוא כדלקמן: המערער נזקק לטיפול שיקומי בשיניים 45 – 47. הוא פנה למשיב והאחרון העניק לו טיפול תמורת הסכום של 8,000 ₪. המערער, אשר היה מבוטח בחברת דקלה בביטוח לטיפולי שיניים, לא ידע, לדבריו, כי המשיב הוא רופא העובד בהסדר עם חברת הביטוח והסכום האמור שולם למשיב תוך סברה שלמערער אין כיסוי ביטוחי.

בהליך קודם (ת"א (שלום הרצליה) 64231-11-14; להלן: "ההליך הראשון"), עתר המערער לחייב המשיב להשיב לו את התשלום, הואיל והמשיב לא הסביר למערער שהאחרון זכאי לטיפול במסגרת הכיסוי הביטוחי ואינו אמור לשלם תמורתו. תביעת המערער בהליך הקודם נדחתה, שכן בית משפט קמא קבע כי הוא מעדיף את גרסת המשיב לפיה המערער הסכים לשלם את הסכום של 8,000 ₪ באופן פרטי ולא במסגרת פוליסת הביטוח. מחמת העדר כיסוי ביטוחי. ערעור המערער לבית משפט זה נדחה (ע"א 44127-11-14).

המערער הגיש תביעה נוספת (ההליך השני) שבה עתר ליתן צו עשה המחייב את המשיב למסור לו טופס שבו מתואר טיפול השיניים שביצע המשיב במערער, על מנת שהמערער יוכל לבקש מחברת הביטוח החזר בגין הטיפול. זאת, לאחר שהמשיב התנה מסירת הטופס המתאר את הטיפול שהעניק למערער, בכך שהמערער יתחייב להפסיק לתבוע את המשיב ויחדל לתלות מודעות ברחבי העיר בעניינו וכן לא יגיש תלונות שקריות נגד המשיב. המערער לא נאות להתחייב כאמור והמשיב מיאן למסור לו הטפסים המבוקשים.

בית משפט קמא מחק התביעה בקבעו כי עילתו של המערער מוצתה בהליך הראשון וכי המערער חייב היה לבקש במסגרת ההליך הראשון צו עשה ולחלופין – פיצול סעדים. משלא עשה כן – לא יוכל המערער להישמע בתביעה השנייה (קרי: זו שנתבררה לפני בימ"ש קמא).

מכאן הערעור.

המערער סבור כי פסק דינו של בית משפט קמא אינו יכול לעמוד לפי שהוא אינו עולה בקנה אחד עם המציאות העובדתית.לגישתו, למשיב אין כל זכות להעמיד תנאי כלשהו למילוי הטפסים וחובתו המקצועית של המשיב היא ליתן ביד המערער את הטפסים המתארים את הטיפול הרפואי שניתן לו.

המשיב טוען כי פסק דינו של בית משפט קמא נכון הוא וכי היה על המערער לרכז בהליך אחד את כל תביעותיו נגד המשיב ומשלא עשה כן – אין לו להלין אלא על עצמו.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בכתבי טענותיהם, דעתי היא כי ראוי היה שהמשיב ימסור בידי המערער תיאור טיפול השיניים שבוצע בשיניים 45 – 47 של המערער, וזאת – בלא התנייה כלשהי, שכן אין כל קשר ענייני בין תיאור הטיפול לבין מכתבי תלונה ששלח המערער נגד המשיב לבין דרישת המשיב כי המערער יחדל מהדבקת מודעות נגדו או הגשת מכתבי תלונה לגורמים שונים. אם מעשים אחרונים אלה של המערער הזיקו למשיב – יכול האחרון לנקוט צעדים משפטיים נגד המערער על פי מיטב הבנתו. אשר לתנאי שביקש המשיב לפיו יסכים ליתן המכתב המבוקש ובלבד שהמערער יתחייב שלא לתבוע אותו – גם לכך אין בידי להיעתר, שכן נעילת שערי בית המשפט לפני תובע, היא צעד הננקט במקרים קיצוניים ביותר, נוכח חוקתיותה של זכות הגישה לערכאות.

זאת באשר למהות.

אשר לסדרי הדין – בית משפט קמא מחק תביעת המערער נגד המשיב מחמת מיצוי עילתו של המערער נגד המשיב בגין הטיפול בשיניים מס' 45 – 47, במסגרת ההליך הראשון. אולם, טענה דיונית זו לא הועלתה בכתב טענותיו של המשיב בבית משפט קמא (לא נעלם הימני כי המשיב טען בכתב הגנתו שהיה על המערער לרכז תביעותיו בהליך אחד, אולם המשיב לא טען לתחולת תקנות 44 – 45 לתקנות סד"א על ההליך השני). משכך, דעתי היא כי בית המשפט לא היה חייב להעלות העניין מיוזמתו, במיוחד כאשר המשיב ציין בכתב הגנתו כי הוא נכון למסור בידי המערער את הטפסים (וכאמור, התנאי למסירת הטפסים, שהתנה המשיב, לאמור: שהמערער יחדל מהטרדת המשיב – אין לו בסיס משפטי ותוקף חוקי כלשהו).

משכך, יש לקבל הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולחייב המשיב למסור בידי המערער טופס מתאים ובו תיאור הטיפול הרפואי שהעניק המשיב למערער בשיניים 45 – 47 בשנת 2011.

המשיב יישא בהוצאות המערער בסכום של 3000 ₪, להיום.

העירבון יוחזר למערער.