ע"א 334/15 - א' יד שרה נ' מרדכי פרץ הירשנבוים

           בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם) בגדרו נקבע כי המשיב ביטל כדין הסכם שכרת עם המבקשת לרכישת מקרקעין (להלן: ההסכם), וכי כתוצאה מכך על המבקשת להשיב לו את התמורה ששולמה בעבור המקרקעין וכן לשלם לו את הפיצויים המוסכמים הקבועים בהסכם. יצוין, כי סכומים אלה מצטברים לסך של למעלה מ-35,000,000 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

1. בשנת 2007 רכש המשיב מן המבקשת מגרש בעיר ירושלים. במבוא להסכם שנכרת בין הצדדים הצהירה המבקשת כי המגרש "חופשי מכל ... זכות צד ג'". בשנת 2010, ולאחר שהמגרש נרשם על שמו, התברר למשיב כי במסגרת הליך משפטי שהתנהל בין המבקשת לבין בעל החלקה הסמוכה למגרש (להלן: אלבוים) הושג הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, שבו התחייבה המבקשת להגביל את הבנייה בחלק של המגרש הגובל בחלקה של אלבוים. לאחר שבא בדברים עם נציגי המבקשת, שלח המשיב למבקשת ביום 23.5.2011 הודעה על ביטול ההסכם בעילות שונות, וביניהן, הפרה יסודית של ההסכם, אי גילוי עובדה מהותית, הטעייה וחוסר תום לב במשא ומתן. במכתב תשובה דחתה המבקשת את טענות המשיב והלה הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים.

2. בפסק דין מפורט ומנומק מיום 30.11.2014 קיבל בית המשפט את תביעת המשיב. בית משפט קמא דחה את טענת המבקשת, כי אין בהתחייבותה כלפי אלבוים כדי לחייב את המשיב ועל כן אין מדובר בהפרה של ההצהרה מטעמה שנכללה במבוא להסכם. נקבע, כי בין המבקשת לבין המשיב, אליו הועברו זכויות המבקשת במגרש, מתקיימת קרבה משפטית שבעטיה התחייבות המבקשת, במסגרת ההתדיינות המשפטית מול אלבוים, מחייבת גם את המשיב, ככל שתתעורר התדיינות משפטית בינו לבין אלבוים. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי מחויבות המבקשת כלפי אלבוים, אשר, כאמור, מחייבת גם את המשיב, היא "בעלת משמעות של ממש", שכן יש בה להשפיע על אפשרות ניצול זכויות הבנייה במגרש וכן על השימוש בו, ועל כן מדובר ב"עובדה מהותית" שהיתה חובה לגלותה במסגרת המשא ומתן בין הצדדים. בנסיבות אלה, נקבע, המבקשת הפרה את הצהרתה במבוא להסכם ודבר זה, על-פי ההסכם, מזכה את המשיב בפיצויים מוסכמים. מעבר לצורך, ציין בית משפט קמא כי בכל מקרה ניתן גם לקבוע שבשל חומרתה והשלכותיה ניתן לראות בהפרת ההסכם מצד המבקשת כהפרה יסודית מסתברת. בית המשפט פרש בפסק דינו תשתית עיונית רחבה לביסוס מסקנותיו שתמציתן הובאה לעיל, ולבסוף קבע כי נוכח קבלת התביעה על המבקשת לשלם למשיב את הסכומים הבאים: השבת התמורה ששולמה עבור המגרש בסך של 33,577,512 ש"ח - בכפוף להשבת הזכויות במגרש למבקשת, כשהן נקיות מכל זכות של צד ג, ותשלום הפיצוי המוסכם בסך של 2,852,333 ש"ח. כן נפסקו לזכות המשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 118,000 ש"ח.

           המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע.

טענות הצדדים

3. בבקשתה מתארת המבקשת, באריכות יתרה, את טענותיה כלפי פסק דינו "הדרמטי", כלשונה, של בית משפט קמא. טענתה המרכזית של המבקשת מופנית כלפי קביעת בית משפט קמא לפיה הזכות שרכש אלבוים מהמבקשת במסגרת הסכם הפשרה "דבקה" גם במגרש, כך שהחובה כלפי אלבוים עברה לצד ג' שרכש את המגרש; אף, שלטענת המבקשת, מדובר בזכות חוזית שאינה מגיעה כדי זכות קניינית. לטענת המבקשת, בנסיבות אלה אין בסיס לקביעתו של בית משפט קמא כי ישנה "אפשרות סבירה" שהתחייבות המבקשת כלפי אלבוים תחייב את המשיב וגם דוקטרינת מעשה בית דין שנדונה בפסק דינו של בית משפט קמא אין בה כדי לבסס מסקנה זו. למבקשת טענות גם באשר לחישובו של סכום התביעה. באשר למאזן הנוחות, נטען, כי קיים חשש ממשי שהיא לא תוכל להיפרע מן המשיב במידה וערעורה יתקבל. המבקשת טוענת בהקשר זה, כי המדובר בהעברת סכום כסף משמעותי לידיו של אדם פרטי. המבקשת מוסיפה, כי מלכתחילה המשיב לא מימן את רכישת המגרש מהונו הפרטי וההון ששימש לתשלום התמורה גם לא גויס "ממקורות מימון מקובלים", אלא ממקורות "עלומים", ולא ברור אם מקורות אלה יעמדו לצד המשיב אם הערעור יתקבל. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לאחרונה המשיב שעבד את המגרש לטובת בנק. לבסוף טוענת המבקשת, כי אין מקום שהצדדים ינקטו בהליכים לשינוי רישום הבעלות על המקרקעין עד שיסתיימו הליכי הערעור.

4. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו סיכויי הערעור נמוכים מאחר, שבניגוד לטענת המבקשת, אין מדובר בפסק דין "דרמטי", אלא בפסק דין שיישם מושכלות יסוד על מקרה עובדתי. המשיב דוחה גם את טענות המבקשת באשר למאזן הנוחות. לטענת המשיב, לא היה מקום לזקוף לחובתו את טיב המקורות שבאמצעותם מימן את רכישת המגרש, שכן בסופו של יום הוא עמד בהתחייבויותיו כלפי המבקשת, וזאת בניגוד למבקשת אשר הסתירה ממנו מידע מהותי. המשיב מלין גם על כך שהמבקשת מנסה לגייס לטובת בקשתה את העובדה כי לאחרונה שיעבד המשיב את המקרקעין לטובת בנק, שכן, לטענתו, במסגרת חובתו להקטנת הנזק דווקא נדרש ממנו לעשות שימוש במקרקעין, שבמקרה זה, יסייע לו בצרכיו העסקיים.