אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 32069-10-14 אסולין ואח' נ' כהן ואח'

ע"א 32069-10-14 אסולין ואח' נ' כהן ואח'

תאריך פרסום : 27/12/2015 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
32069-10-14
09/12/2015
בפני השופטת:
יהודית שיצר

- נגד -
המערערים:
אסולין רבקה אסולין רפאל
עו"ד גולדן גדליה
המשיבים:
כהן שלמה כהן שגית רוב אפרים אהוד רוב תרצה רוב בתיה
עו"ד אשר כהנא
פסק דין

 

 

  1. ערעור על פסק דין מיום 17.07.14 וכן על החלטות ביניים מימים 28.10.12, 25.11.12 ומיום 24.04.14, שניתנו בתיק 201/12 ע"י המפקחת הבכירה על רישום המקרקעין בת"א, מירה אריאלי (להלן: "פסק הדין" ו- "המפקחת" – בהתאמה).

     

    עיקרי עובדות

     

  2. המערערים והמשיבים הם שכנים המתגוררים בבית משותף, בן 4 קומות ובו 12 דירות, ברח' קוסובסקי 14 בת"א (להלן: "הבית"). המשיבים הינם בעלי שתי דירות (דירה מס' 1 בקומת קרקע ודירה מס' 4 בקומה השנייה) של הבית. המערערים הם בעלי דירה אחת בבניין.

     

     

     

    בשנת 2008 לערך החלו המשיבים לפעול להרחבת דירותיהם. לשם כך הגישו בקשה להיתר שנחתמה ע"י 11 מתוך 12 בעלי הדירות (המערערים היו היחידים שהתנגדו לבקשה). במקביל, גם משפ' זיסקינד, בעלי דירה מס' 12 שבקומה הרביעית, הגישה בקשה להיתר להרחבת דירתם (להלן: "זיסקינד"). במסגרת החלטת הועדה המקומית נדרשו המשיבים ומשפ' זיסקינד לחזק את הבית מפני רעידות אדמה.

     

     

    בסוף שנת 2010, קיבלו המשיבים היתר בניה להרחבת דירותיהם ולביצוע עבודות חיזוק הבית, שכללו הקמת קירות הקשחה בצמוד לקירות החיצוניים של הבית מכל צדדיו. בסמוך, לאחר מכן, ניתן היתר בניה גם לזיסקינד להרחבת דירתם ולביצוע אותן עבודות חיזוק של הבית.

     

    במרץ 2011 התקיימה אסיפת בעלי דירות ו – 10 מתוך 12 בעלי דירות בבית אישרו את ביצוע עבודות החיזוק ברכוש המשותף (אחד מבעלי הדירות התגורר בחו"ל ולא ניתן היה לקבל את אישורו. המערערים לא הגיעו לאסיפה). לאחר קבלת אישור זה, ביום 2.4.2011 התקשרו המשיבים, ביחד עם זיסקינד, בהסכם עם החברה הקבלנית בוני מרחב דן בע"מ (להלן: "הקבלן") לביצוע עבודות החיזוק (להלן: "הסכם החיזוק"). לפי ההסכם, אמור היה הקבלן להתחיל את העבודות ביום 10.04.11 ולסיימן תוך 90 יום – דהיינו עד ליום 10.07.11. כמפורט בהסכם, עלויות עבודות החיזוק התחלקו כך שחלקם של המשיבים היה 40% וחלקם של זיסקינד היה 60%.

     

    באפריל 2011 הגישו המערערים תביעה כנגד המשיבים למפקחת (תיק מס' 192/11) למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים לבצע עבודות בנייה עפ"י ההיתר שניתן להם וכן עתרו המערערים במסגרת אותה תביעה גם לצו מניעה זמני. המערערים טענו כי הקמת קירות החיזוק ימנעו מהם להרחיב דירתם בעתיד. ביום 17.04.11 ניתן צו מניעה זמני המאפשר למשיבים להמשיך בעבודותיהם בכפוף להגבלה זו: "ניתן להמשיך בבנייה כל עוד אין היא נוגעת בקירות החיצוניים של דירת התובעים (המערערים דכאן, תוספת לי, י"ש)".

     

    בהתאם להחלטת המפקחת, לצורך מתן צו המניעה הזמני, נדרשו המערערים להגיש התחייבות עצמית לפצות את המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם כתוצאה ממתן הצו במקרה שצו זה יבוטל. וכן להפקיד ערבות בנקאית בסך 250,000 ₪ להבטחת נזקי המשיבים.

     

     

    ביום 12.02.12 דחתה המפקחת בפסק דינה את תביעת המערערים לצו מניעה קבוע כנגד המשיבים, ובעקבות כך פקע תוקפו של צו המניעה הזמני כנגדם. המערערים הגישו ערעור על פסק דין זה לבימ"ש זה, אשר נדחה ביום 4.9.12 (עש"א 51009-03-12). על כך הגישו המערערים בר"ע לביהמ"ש העליון (רע"א 7506/12). ביום 12.09.13 התקיים דיון בבר"ע בביהמ"ש העליון. לאחר שביהמ"ש העליון שמע את הצדדים וניהל עמם שיג ושיח, הוא הציע למערערים למשוך את הערעור תוך שציין כי רשם לפניו את עמדת הועדה המקומית שעמודי החיזוק לא ימנעו מהמערערים להרחיב בעתיד את דירתם.

     

     

    בעקבות דחיית תביעת המערערים לצו מניעה קבוע ופקיעת צו המניעה הזמני, הגישו המשיבים כנגד המערערים תביעה למפקחת לפיצויים בשל הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בעקבות מתן צו המניעה הזמני. התביעה הייתה על סכום כולל של 49,940 ₪, בגין שני ראשי נזק: 19,940 ₪ - בגין תשלום פיצויים לקבלן בשל העיכוב בבנייה ו- 30,000 ₪ - בגין נזק לא ממוני, דהיינו: עוגמת נפש וטרחה.

     

    ביום 17.7.2014 נתנה המפקחת את פסק הדין מושא הערעור, בו קיבלה את תביעת המשיבים בחלקה, וחייבה את המערערים לשלם למשיבים את הסכומים הבאים: 19,940 ₪ - בגין תשלום פיצויים לקבלן. 624 ₪ - החזר אגרה. 12,000 ₪ - החזר שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ. 5,000 ₪ - פיצוי בגין נזק לא ממוני למשיבים 1-2 בלבד. לפיכך הגישו המערערים את הערעור דנן כנגד חיובם בפיצויים האמורים.

     

    הערעור דנן מתייחס להחלטת המפקחת מיום 24.4.2014 הדוחה בקשת המערערים לצרף ראיות חדשות בשלב הסיכומים והמקבלת את בקשת המשיבים למחיקת סיכומי המערערים. בגין בקשות אלו השיתה המפקחת על המערערים הוצאות בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. כמו כן מתייחס הערעור גם להחלטת המפקחת מיום 25.11.2012 הדוחה בקשת המערערים לגילוי מסמכים, וכן להחלטת המפקחת מיום 28.10.2012 בה הביעה המפקחת מורת רוח מאמירת ב"כ המערערים כי ערכאת הערעור על פסק דינה הקודם של המפקחת ניהלה תיקים כלאחר יד.

     

     

     

    עיקרי טענות הצדדים

     

  3. לטענת המערערים שגתה המפקחת בקביעתה כי המשיבים הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי התחייבו לשלם פיצויים לקבלן וכי בפועל שילמו לו פיצוי זה. היא גם שגתה כשקבעה כי הימנעות המערערים מלהביא את הקבלן כעד מטעמם פועלת לרעתם, מאחר שנטל הראיה במקרה דנן אמור להיות מוטל על המשיבים בהיותם התובעים בהליך זה. המשיבים נמנעו מלהזמין לעדות לצורך הוכחת תביעתם גם את הגנן והחשמלאי שלטענתם שילמו להם כספים על חשבון תוספת התמורה. כך גם נמנעו מלהזמין לעדות את זיסקינד ואת המשיבים 5 - 3 ששילמו לטענת המשיבים יחד איתם את תוספת התמורה לקבלן. המפקחת שגתה כשלא נתנה משקל ראוי לכך שהעד היחיד מטעם המשיבים נמצא לא אמין, ולא ידע למסור פרטים בסיסיים לצורך הוכחת תביעתם לפיצויים. לשיטת המערערים המסמך של ההסדר לפיצוי הקבלן והקבלות הם מזויפים ומפוברקים. המפקחת גם שגתה לשיטתם בקביעתה שהוכח שהקבלן היה צריך להתחיל בעבודות ב– 10.4.2011 ולסיימן תוך 90 יום. עוד שגתה בקביעתה שהוכח שהקבלן התובעים וזיסקינד הגיעו להסכמה שישולם לקבלן פיצוי בסך 42,400 ₪ בצירוף מע"מ בגין העיכובים בעבודות בשל צו המניעה הזמני וכי שולם מלוא הסכום הנ"ל לקבלן. לטענת המערערים המפקחת לקתה במשוא פנים כלפיהם כשהביעה מורת רוח מהערעור שהגישו על החלטה קודמת שלה. עוד טענו כי שגתה המפקחת כשסירבה ליתן להם צו גילוי מסמכים ספציפיים שהיו חיוניים לחקר האמת. המפקחת גם שגתה לשיטתם כשפסקה שכ"ט מופרז בשווי של כ– 60% מהסכום שפסקה לטובת המשיבים. המפקחת גם שגתה בפסיקת הוצאות כבדות בגין בקשות ביניים של המערערים וללא תלות בתוצאות ההליך העיקרי.

     

    4.לטענת המשיבים, צדקה המפקחת במסקנתה כי הם הרימו את נטל הראיה מוטל עליהם להוכיח את התחייבותם לפיצוי הקבלן ואת עובדת התשלומים בפועל לקבלן. המשיבים הפנו למכתב ההסכמות שבין המשיבים לקבלן וכן לקבלות המעידות על תשלום הפיצוי. המשיבים טענו כי הימנעות המערערים מלהזמין את הקבלן כעד מטעמם פועלת לרעתם, והצביעו על העובדה שהמערערים הגישו תצהיר קצר של הקבלן, כך שהיה עליהם גם לזמנו לעדות. המשיבים טענו כי צדקה המפקחת כשדחתה על הסף את כל טענות המערערים שביקשו לפתוח לדיון מחדש את מסקנות פסק דינה החלוט שדחה את תביעתם לצו המניעה. עוד טענו שהתמורה לפי הסכם החיזוק הייתה פאושלית, ומשמעות סעיפי הסכם החיזוק שצוטטו ע"י המערערים היא שלא תינתן תוספת תשלום על התמורה הכוללת, אולם הסכמה זו אינה מתייחסת למקרה חריג שבו נאלצים להפסיק את העבודה, לפרק פיגומים, בשל צו מניעה, ולהקים הפיגומים שוב לאחר מכן. באשר לגובה שכה"ט שפסקה הערכאה קמא הרי שנפסק כי רכיב זה הוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש. באשר לטענה למשוא פנים מצד המפקחת הרי שזו לא נטענה בשעתו ע"י המערערים, מה גם שעצם הטענה של המערערים לניהול תיקים כלאחר יד מכוונת לערכאת הערעור ולא למפקחת.

     

     

    דיון

     

    עילות הערעור התוקפות את דחיית תביעת המערערים לצו מניעה

     

    5.המערערים העלו הן לפני המפקחת והן בערעור שלפניי טענות שונות שתוקפות את התנהלות המשיבים שנדונה כבר בפסק דין קודם של המפקחת, שבו היא דחתה את תביעת המערערים לצו מניעה כנגד המשיבים. יודגש, שהמחלוקת הנוכחית נוגעת לבקשה לפיצויים בגין צו המניעה הזמני שפקע, עקב דחיית התביעה של המערערים כנגד המשיבים לצו מניעה קבוע. לפיכך זו המסגרת שתחמה את הדיון. מכאן, שצדקה המפקחת כשקבעה כי אין להידרש לכל הטענות שתוקפות את פסק הדין החלוט הקודם שלה. לפיכך אני דוחה טענות רבות של המערערים שמופנות בכיוון זה, לרבות את טענות המערערים בדבר פגמים בהיתר הבנייה שהוציאו המשיבים לעבודותיהם וחריגה מהיתר הבנייה. מאותה סיבה יש לדחות את טענות המערערים כי המשיבים הטעו את הדיירים והשיגו הסכמותיהם לעבודות במרמה, וכן את טענת המערערים כי קבלן המשיבים איננו קבלן רשום ולפיכך הוא היה מנוע מלבצע את העבודות. כן יש לדחות טענתם להטעיה ושיבוש הליכי משפט ולהגשת חוו"ד מומחה שקרית, שבגינם נדחתה תביעת המערערים לצו המניעה. עוד יש לדחות טענת המערערים כי המשיבים הטעו את ערכאת הערעור שדנה בפסק הדין הקודם של המפקחת. לא למותר להזכיר כי לאחר שערעור על פסק הדין של המפקחת נדחה ע"י בימ"ש זה, הגישו המערערים בר"ע על כך לביהמ"ש העליון שנמחקה בעקבות הצעת ביהמ"ש העליון במהלך הדיון שהתקיים בבר"ע, כך שפסה"ד חלוט ואין מקום לדון שוב בקביעותיו.

     

     

     

     

     

    האם אכן נגרם למשיבים עיכוב בהשלמת העבודות?

     

    6.המערערים לא הצליחו לערער את מסקנת המפקחת, שצו המניעה הזמני, שניתן ביום 17.4.2011, מנע את השלמת עבודות החיזוק לפחות עד ליום מתם פסק הדין מיום 12.2.2012. המערערים לא הפריכו את הנתון לפיו עפ"י סע' 12 להסכם החיזוק על הקבלן לסיים את העבודות תוך 90 יום החל מיום 10.4.2011, דהיינו עד ליום 10.7.2011 . לא זו אף זו, המערערים אף הודו בחקירתם בטענת המשיבים שהפיגומים פורקו בשל צו המניעה והורכבו שוב רק לאחר פקיעת צו המניעה (עמ' 10 לפרוט', ש' 5-3, ש' 16-15). עצם העובדה שהקבלן המשיך לעבוד ברציפות באתר במסגרת הסכמים אחרים עם המשיבים, לא שולל את העובדה שהיה עיכוב בעבודות מושא צו המניעה, שנקבעו בהסכם.

    המסקנה היא כי אכן חל עיכוב בביצוע העבודות עקב הצורך בפירוק הפיגומים והתקנתם מחדש.

     

     

    ההתחייבות לקבלן והסכום ששולם בפועל

     

    7.המפקחת קבעה כממצא עובדתי כי קבלן החיזוקים, המשיבים וזיסקינד (בעלי דירה נוספת בבית, שהזמינו ביצוע עבודות מאותו קבלן חיזוקים), הגיעו לכלל הבנות לפיהן ישולם לקבלן החיזוקים פיצוי בסכום של 42,500 ₪ בתוספת מע"מ, בגין הפסקת עבודות החיזוק והעיכובים בביצוען עקב מתן צו המניעה (נספח ז' לתצהיר התובע כהן). הוכח כי המשיבים וזיסקינד שילמו לקבלן את מלוא הסכום המוסכם (נספח ח' לתצהיר התובע כהן ומוצג ת/1). מנתונים אלה הגיעה המפקחת לכלל מסקנה כי המשיבים הוכיחו שנגרם להם נזק בסכום של 19,940 ₪ עקב מתן צו המניעה הזמני. נפסק כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. בעניינינו, המערערים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח טעות של ממש בניתוח הנתונים שהיו בפני כב' המפקחת. המערערים טוענים למסקנות שאולי ניתן היה להסיק מראיות, שהם עצמם לא דאגו להביא מטעמם, במהלך פרשת ההוכחות שהתנהלה לפני המפקחת. יתר על כן, המערערים ביקשו לקיים דיון הוכחות נוסף לצורך הוספת ראיות חדשות להוכחת טענתם למרמה והונאה בעניין תוספת התשלום לקבלן החיזוקים. המפקחת קבעה בהחלטתה מיום 24.4.2014:

     

    "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, למרות התנהגותם של הנתבעים, על מנת שתובא בפני מלא מסכת הראיות, אני מתירה לנתבעים להציג רק מסמכים הנוגעים לתביעה שבפניי אשר הגיעו לידיעת הנתבעים לאחר ישיבת ההוכחות שהתקיימה, כאמור לעיל, בתאריך 24.12.13.

    לשם כך אני קובעת ישיבת הוכחות נוספת בתאריך 21.5.14 בשעה 9:00. בישיבה זו תשמע עדות אחת מטעם הנתבעים ולאחר מכן תשמע עדות מטעם התובעים בנושא זה".

     

    המערערים לא ניצלו הזדמנות זו ובהמשך ביקשו מיוזמתם לבטל את ישיבת ההוכחות הנוספת שקבעה המפקחת בהתאם לבקשתם. בכך הם וויתרו על הצגת הראיות החדשות לכאורה להן הם טענו. המערערים לא התמודדו עם עובדה זו שפועלת לרעתם, אשר צוינה בפסק דינה של המפקחת. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מלהביא ראיות מקימה את החזקה הראייתית כי ראיות אלו פועלות לרעת הנמנע מהבאתן. לפיכך הימנעות המערערים מלהביא את הראיות שהיו בידם ושהמפקחת איפשרה צירופן, ובייחוד דף תנועות חשבון הבנק של המשיבים, שהאחרונים אף הסכימו בערכאה קמא כי המערערים יגישוהו, מקימים את החזקה הראייתית שראיות אלו היו פועלות לרעת המערערים.

     

    כאמור לעיל, המערערים טענו באשר למסמך ההסכמות של פיצוי הקבלן ובאשר לקבלות ששולמו לקבלן בגין הפיצוי כי הם מזויפים. נטל הראיה להוכחת טענה לזיוף ומרמה מוטל על הטוען, והלכה היא כי נדרש נטל ראיה מוגבר להוכחת טענה מסוג זה:

     

    "ואפילו נכונה היתה קביעתו של בית המשפט קמא בדבר טענותיו החוזרות ונשנות של המנוח למשיבה כי "אין לו אמצעים", עדיין לא יצאה המשיבה ידי חובת ההוכחה של עילת התרמית כלפי המנוח. שכן לא נתברר אימתי נטענו טענות אלה על ידי המנוח, ואם אמנם היו בגדר הצג כוזב בזמן אמירתם. וכבר נאמר בע"א 292/64 (פד"י י"ט(1) 414, 416) כי:

    "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום".

    עוד נאמר בע"א260/82 (פד"י ל"ח(4) 253, 256) כי "אך טבעי הוא,שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מירמה" (וכן ע"א 365 ,359/79 פד"י ל"ה(1) 701, 711). ... ועוד יש לזכור, כי היסוד הנפשי של כוונה להטעות אף הוא צריך להתקיים בעילת תרמית, והוכחתו של יסוד זה גם הוא על התובע." (שם, ע' 504).

     

    (ע"א400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר נ' דר' סבינה שטנה, פ"ד מב(4), 500, 504, ההדגשות שלי, י'ש').

     

    יתר על כן, המערערים לא התמודדו עם התחשיב שהציגו המשיבים במסמך ת/1 שבו נעזר המשיב 1 בעדותו, ושהוגש למפקחת לבקשת ב"כ המערערים. אינני חושבת שיש פה שיבוש הליכי משפט, ובוודאי לא פגם המאיין את פסק דינה של הערכאה קמא. ת/1 הוא למעשה עריכה ברשימה מסכמת של כל הקבלות הקיימות שהוגשו למפקחת, לפי סדר תאריכים והוא מציג תחשיב ממנו ניתן להיווכח מה התשלומים שבוצעו בפועל לקבלן לפני ואחרי הסדר הפשרה לפיצוי הקבלן בגין העיכובים מיום 14.9.2011. ניתן להיווכח מממנו כי שולם בפועל לקבלן לאחר הסדר הפשרה סכום של 49,520 ₪ ע"י המשיבים וזיסקינד ביחד. מאחר ש- החלוקה הפנימית בתשלום הפיצוי בין המשיבים וזיסקינד היא 40% ו- 60%, הרי שהפיצוי ששילמו המשבים לקבלן הוא כ- 20,000 ₪ .

     

    אינני מקבלת טענת המערערים כי פסק הדין של המפקחת שגוי מאחר שהמשיבים נמנעו מלזמן לעדות את הקבלן, לא גילו יומני העבודה, ולא גילו הסכם נוסף להרחבת דירות המשיבים, אשר מוכיחים לטענתם כי הקבלן בזמן צו המניעה המשיך ברציפות בעבודות ולא נגרם כל עיכוב. ראשית, עבודות אחרות שנעשו במקום בזמן צו המניעה לא שוללות את המסקנה שקירות החיזוק מושא צו המניעה, לא היו יכולים להיבנות כשצו המניעה היה בתוקף ושגם לפי גרסת המערערים כובד. שנית, המערערים הגישו למפקחת תצהיר מטעם הקבלן, בשלב מוקדם יותר, כך המשיבים היו מנועים מהזמנתו כעד מטעמם בשלב ההוכחות הראשיות של התביעה לפיצויים. מאידך, המערערים שיכלו להזמינו או להגיש תצהיר מטעמו נמנעו מלעשות זאת בשלב תביעת הפיצויים. רביעית, לטענת המשיבים הקבלן הפר את הסיכום עמם וסירב להמשיך בעבודות והם נאלצו לקחת קבלן חדש.

     

    מאחר שהמשיבים הציגו מסמך בכתב של ההסדר לפיצוי הקבלן, קבלות של הקבלן ותחשיב התואם לסכומי הקבלות ולתאריכיהן ולסכום הפיצוי שהוסכם, הרי שהמשיבים עמדו בנטל הראיה הראשוני המוטל עליהם. ובשלב זה עבר נטל הראיה המשני אל המערערים על מנת לנסות להפריך את ראיות המשיבים. כאמור לעיל, היה עליהם, למשל, להביא לעדות את הקבלן. המערערים נמנעו מהבאת הראיות החיוניות הן בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 24.12.13, והן בדיון ההוכחות הנוסף שנקבע ע"י המפקחת ליום 21.5.2014 ושבוטל לבקשת המערערים.

     

    אינני מקבלת טענת המערערים כי מסעיפי הסכם החיזוק עולה כי התמורה שתשולם לקבלן היא סופית ומוחלטת ואיננה ניתנת לשינוי ע"י הצדדים מכל סיבה שהיא. אין בנוסח הסעיפים כדי להפריך גרסת המשיבים. נראה שהכוונה היא שהתמורה בגין העבודות שסוכמו בחוזה לא תשתנה במילוי תנאי החוזה. אולם אין הכוונה שתישאר אותה תמורה כאשר חל שינוי מהותי של הפסקת עבודה כפויה שבעקבותיה היה צורך בעבודות נוספות של פירוק הפיגומים, שלא בהתאם להסכמות בחוזה, והרכבת הפיגומים מחדש לאחר פקיעת צו המניעה.

     

    באשר לטענת המערערים כי החברה של הקבלן לא יכולה לקבל שיקים. טענה זו הופיעה רק בסיכומים שהגישו המערערים למפקחת, תוך ציון שרק באותה העת גילו הוכחה לכך וביקשו לצרפה בשלב הסיכומים. המפקחת איפשרה למערערים כאמור, בהחלטתה מיום 24.4.2014, לצרף ראיות חדשות שהגיעו לידיהם רק לאחר דיון ההוכחות, וקבעה לצורך כך דיון הוכחות נוסף, שבו יכלו המערערים להביא עד נוסף מטעמם, אך משום מה המערערים וויתרו על הדיון הנוסף ועל ההזדמנות לצרף את הראיות החדשות שלטענתם הגיעו לידיהם. לפיכך אין מקום להתייחס לטענה זו.

     

    משוא פנים

     

  4. אינני מקבלת את טענת המערערים כי התבטאות המפקחת בתוספת להחלטתה, מיום 28.10.12, מבטאת משוא פנים. המפקחת ציינה: "ייטב ב"כ נתבעים (המערערים דכאן, תוספת שלי, י"ש) אם לא יטען כלפי היושב בדין לגבי ניהול תיקים 'כלאחר יד'".

    לא המפקחת יזמה אמירות מצידה. מי שטען לניהול תיקים "כלאחר יד" היו המערערים ודברי המפקחת נאמרו בתגובה. ההערה היתה עניינית, שהרי ככלל על צדדים לנסח טיעוניהם בצורה מכובדת ואין מקום להטיח האשמות בבית המשפט בסגנון בוטה ומזלזל.

    זאת ועוד, אין די באמירה זאת על מנת להוכיח חשש ממשי למשוא פנים. כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי:

     

    "לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו תשתנה במהלך המשפט".

     

    (בג"צ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 605). וכן ראו: ע"א 6679/97 ברז'יק נ' ברז'יק, פ"ד נא(5) 603, 606; ע"א 2296/97 פזילוב נ' פזילוב (לא פורסם); ע"א 1860/97 מרבק בית מטבחיים בע"מ נ' מזרחי (לא פורסם).

     

    מכל מקום המערערים לא ביקשו מהמפקחת שתפסול את עצמה, ולכן הם מנועים מהעלאת טענות מסוג זה בשלב הערעור, כשאינם מרוצים מתוצאות פסה"ד.

     

    נזק לא ממוני

     

  5. המשיבים 1-5 תבעו 30,000 ₪ פיצוי בגין נזק לא ממנוי, דהיינו עוגמת נפש, מטרד, בזבוז זמן וטרחה. המפקחת דחתה את תביעת המשיבים 3-5 לנזק לא ממוני מאחר שהם לא התייצבו לאף אחד מהדיונים ומאחר שהם לא הגישו תצהירי עדות ראשית. המפקחת קבעה ממצא מהימנות לפיו היא מאמינה למשיבים 2-1 שנגרם להם נזק לא ממוני:

     

    "אני מאמינה לתובע שלמה כהן כי נגרמו לו ולרעייתו, תובעת 2, עוגמת נפש ומטרד עקב העכובים בבנייה כתוצאה ממתן צו המניעה הזמני".

     

    אין חולק כי המשיבים 1-2 גרו בבניין בזמן השיפוצים, כך שהגיוני כי התארכות משך השיפוץ, האריכה את סבלם. זאת ועוד, נפסק כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות מהימנות ובממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, והמערערים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי שגתה המפקחת בקביעתה כי סבלם של המשיבים הוארך.

     

    גם בשיעור הפיצוי שנפסק למשיבים אינני מוצאת להתערב. התביעה היתה לפיצוי בגין עוגמת נפש וטרדה בסך של 30,000 ₪ לחמשת התובעים (המשיבים דכאן). בסופו של דבר המפקחת פסקה רק 5,000 ₪ לשני המשיבים. סכום זה אף פחות מחלקם היחסי בתביעת הנזק הלא ממוני (ושתי חמישיות מ- 30,000 ₪ שווים ל- 12,000 ₪ ). כפי שצוין בפסיקה שהביאו המערערים בתשובתם לתגובה לערעור, לביהמ"ש יש שיקול דעת נרחב להחליט בכל מקרה לפי נסיבותיו:

     

    "ואשר לשיעור הפיצויים. אמנם כן, בדרך כלל הערכת שיעור הנזק תיעשה על-פי אמות המידה המקובלות והנהוגות בנדון בתחום דיני הנזיקין. אך נראה לי, כי סכום הנזק שעל בעל הדין, שקיבל את הסעד הזמני, לשלם, אינו צריך בהכרח להיות שווה לשיעור גודל הנזק, וייתכנו מקרים, שבהם יש מקום להקל עמו. ... אשר על-כן מן הראוי, לדעתי, להשאיר עניין גובה הסכום, שעליו לשלם, לשיקול-דעת נרחב של בית המשפט, שיחליט בכל עניין לפי נסיבותיו המיוחדות, אם יהיו כאלה. כאמור לעיל, עצם חילוט הערובה יסודו בסמכותו הטבועה של בית המשפט ובשיקול-דעתו הנרחב, ואשר על-כן גם קביעת שיעור הנזק צריך שתיהנה מהגמישות הנובעת מסמכות טבועה זו של בית המשפט, מבלי להיות צמוד, יתר-על-המידה, למסגרת הנוקשה של אומדן הנזק לפי דיני הנזיקין".

     

    (ע"א 732/80‏ ‎ ‎מיכאל ארנס ‎ ‎נ' ‏‎"‎בית אל - זכרון יעקב"‏, פד"י לח(2) 645, 664 , ההדגשות שלי, י'ש').

    לא התרשמתי כי שיקול דעת המפקחת היה מוגזם או מופרך בקביעת הפיצוי.

     

    שיעור ההוצאות

     

  6. המפקחת פסקה החזר שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ. נפסק כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בשיעור הוצאות שנפסקו ע"י הערכאה הדיונית:

     

    "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הדרגה הראשונה בפסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים (ע"א 419/97 בנק הפועלים נ' שפע בר - מכון תערובת בבאר יעקב - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (לא פורסם, 3.6.1999)). איני סבורה כי הוצאות המשפט שנפסקו במקרה דנא חורגות מגדר הסביר בנסיבות העניין. לפיכך, אף בסוגיה זו דין הערעור שכנגד להידחות".

     

    (ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (לא פורסם), סע' 74 לפסה"ד).

     

    בנסיבות דנן המערערים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי זהו המקרה חריג המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בשיעור שכה"ט. המפקחת נימקה את קביעתה בעניין שכר הטרחה וציינה כי לקחה בחשבון ניהול שני דיונים בתיק, אחד קדם משפט והשני הוכחות. כמו כן, הוגשה ע"י המערערים בקשה לגילוי מסמכים שנדחתה, הוגשו תצהירי עדות ראשית והוגשו סיכומים בכתב. דהיינו המפקחת לא פסקה הוצאות לפי שכ"ט הריאלי ששולם, אלא בהתאם למה שמקובל ונהוג לפסוק בגין ניהול תיק באופן ובהיקף שהיה בפניה. אין בנסיבות אלו הצדקה לחרוג ממנהג ערכאות הערעור ולהתערב בפסיקת הוצאות זו. הוא הדין באשר להחלטת המפקחת לפסוק הוצאות לטובת המשיבים בשל דחיית בקשת המערערים להוסיף ראיות חדשות בשלב הסיכומים ובשל קבלת בקשת המשיבים למחיקת סיכומי המערערים בשל צירוף הראיות החדשות לסיכומיהם לפני שניתנה הרשות לכך. סכום הוצאות של 4,000 ₪ בגין שתי בקשות הביניים יחדיו אינו מופרך כשלעצמו. עם זאת, כיוון שסך ההוצאות מצטבר לסך כולל של 16,000 ₪ והחיוב לפי פסה"ד מגיע לכ- 25,000 ש"ח, אני מוצאת לאזן את סכום ההוצאות הכולל שנפסק ולהעמיד ההוצאות בגין 2 בקשות הביניים ע"ס 1,000 ₪ כל אחת (סה"כ 2,000 ₪).

     

    הערעור על החלטות הביניים

     

  7. אינני מוצאת מקום להתערב בהחלטות המפקחת בבקשות הביניים. החלטות אלה נראות בעיניי סבירות ומנומקות. מדובר בהחלטת המפקחת שדחתה בקשה להוסיף ראיות חדשות בשלב הסיכומים והחלטת המפקחת על מחיקת סיכומים בשל כך. נפסק כי לערכאה הדיונית יש שיקול דעת אוטונומי משלה באשר להחלטות הדיוניות ורק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית באשר להחלטות פרוצדוראליות (ראו: רע"א 7192/14 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' דוד צוקר (לא פורסם, מיום 1.1.2015) סע' 12 לפסה"ד). הלכה פסוקה היא שאין להוסיף ראיות בשלב הסיכומים ללא נטילת רשות, וכן גם שאין לצרף ראיות חדשות לבקשה למתן רשות להוספתן, לפני שהרשות ניתנה. הוא הדין באשר לשיקול דעתה העצמאי של המפקחת כערכאה דיונית לסרב לתת צו לגילוי מסמכים אם נראה בעיני הערכאה הדיונית שהמסמכים המבוקשים אינם רלוונטיים לתביעה שהוגשה לפניה, או כי מבקש גילוי המסמכים מנסה לפתוח מחדש לדיון שאלות שהוכרעו בפסק דין חלוט.

     

    סיכום

     

  8. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את הערעור, פרט לתיקון ההוצאות בגין בקשות הביניים שיעמדו על 2,000 ₪ (במקום 4,000 ₪ ).

     

    המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 1- 2 בערעור דנן בסך 15,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

     

    אין מקום לפסוק הוצאות לטובת משיבים 3 – 5.

     

    ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ו, 09 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.

     

    המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ