אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 1950/15 נציגות הבית המשותף ואח' נ' שרביב בע"מ

ע"א 1950/15 נציגות הבית המשותף ואח' נ' שרביב בע"מ

תאריך פרסום : 11/07/2016 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים אזרחיים
1950-15
07/07/2016
בפני השופטים:
1. א' חיות
2. ע' פוגלמן
3. צ' זילברטל


- נגד -
המערערים:
נציגות הבית המשותף ואח'
עו"ד טל רבינוביץ'
עו"ד אלי הכהן
עו"ד רם אורן
המשיבה:
שרביב בע"מ
עו"ד חיים גלזר
עו"ד פאדי סוידאן
פסק דין
 

השופט ע' פוגלמן:

 

           ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל) מיום 28.1.2015 שקיבל באופן חלקי את תביעת המערערים בעניין ליקויי בנייה נטענים ברכוש המשותף בבניין דירות שהמערערים הם בעלי הדירות בו.

 

  1. המערערים התקשרו עם המשיבה בהסכמי רכישה, פיתוח ובנייה לדיור בפרויקט ששווק תחת השם "מגדלי שרביב" (להלן: הפרויקט). הבניין נושא ההליך דנן הוא הבניין האמצעי מתוך שלושה מבנים רבי קומות בפרויקט (להלן: הבניין). על רקע ליקויי בנייה רבים ברכוש המשותף שהתגלו, לטענת המערערים, במהלך מסירת החזקה בבניין ולאחריה – שלחלקם, לדבריהם, אף השלכות תברואתיות ובטיחותיות – הגישו המערערים תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 28.1.2015 קיבל בית המשפט (כב' השופט ד"ר מ' רניאל) את התביעה באופן חלקי. בחלקו הראשון של פסק הדין דן בית המשפט בטענת המערערים שלפיה המשיבה פעלה בניגוד לתקן המחייב לחיפוי החוץ של הבניין (להלן: חיפוי החוץ). בית המשפט ניתח את חוות דעת המומחים שהובאו על ידי המערערים – חוות דעת בן עזרא וחוות דעת גולדמן (להלן: בן עזרא וגולדמן) – וכמו כן את חוות הדעת של מומחי המשיבה – חוות דעת גיל וחוות דעת בורישנסקי (להלן: גיל ובורישנסקי) – ואת עדויותיהם. בית המשפט עמד על כך שבעת עריכת חוות דעתו לא היה בן עזרא מהנדס אזרחי רשוי, וכי הדבר משליך על יכולתו לחוות דעתו על תקינות הבניין. בהמשך לכך נקבע כי בחוות הדעת של המומחים מטעם המערערים נפלו טעויות ואי דיוקים, בעיקר בכל הנוגע לשאלת קיומם של תקנים לחיפוי החוץ בבניין. לפיכך העדיף בית המשפט את חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבה. אשר לחוות דעת גולדמן, שהעיד כאמור מטעם המערערים, נקבע כי גולדמן לא ידע מתי התקבל היתר הבנייה שניתן לבניין – עניין המשליך באופן ישיר על שאלת קיומם של תקנים תקפים לחיפוי החוץ. עוד הוסיף בית המשפט כי חוות דעת גולדמן מבוססת על ההנחה – השגויה – כי הרכבת לוחות חיפוי החוץ בבניין בוצעה בשיטת הקיבוע ברטוב (כפי שכונתה שיטת החיפוי בפסק הדין של בית משפט המחוזי) (להלן: שיטת הקיבוע ברטוב), זאת בעוד המומחה הנוסף מטעם המערערים – בן עזרא – טען כי חיפוי החוץ בוצע בשיטת "ברנוביץ'" (להלן: שיטת ברנוביץ'), וכי מדובר בשתי שיטות שונות לביצוע חיפוי החוץ לבניין. נקבע כי אף גולדמן העיד בחקירתו בבית המשפט כי מדובר בשתי שיטות המוסדרות בחלקים שונים של התקן הרלוונטי, ומשכך נקבע כי לא ניתן להסתמך על האמור בחוות דעתו. מנגד, הדגיש בית המשפט כי המומחה גיל מטעם המשיבה הוא מהנדס רשוי המחזיק ברישיון בענף ההנדסה במדור מבנים; וכי המומחה הנוסף מטעם המשיבה – בורישנסקי – הוא בעל ניסיון מעשי רב, וזאת הגם שהוא היה מתכנן הבניין, ולכן ככל שייקבע כי נפלו ליקויים בבניין המחייבים את תיקונו הוא עשוי להיתבע בעתיד.

 

           בנתון לכל אלה העדיף בית המשפט את חוות הדעת של מומחי המשיבה, שלפיהן השיטה שבה בוצע החיפוי היא שיטת ברנוביץ'; וכי לגביה לא היה תקן מחייב במועד הרלוונטי. לפיכך, נדחתה טענת המערערים שלפיה המשיבה פעלה בניגוד לתקן לחיפוי חוץ, ובכך גרמה לכאורה לליקויים המחייבים את הסרת חיפוי החוץ כולו ואת החלפתו. לכך הוסיף בית המשפט כי כעולה מהראיות שהציגו המערערים מאז שנת 2009 לא אותרו התנתקויות של אריחים מחיפוי החוץ של הבניין; וכי לא הוכח הצורך בהסרת החיפוי הקיים ובהחלפתו. בצד זאת, בית המשפט ציין כי אין חולק שעל חלק קטן מאריחי חיפוי החוץ בבניין נתגלו כתמים שחורים כתוצאה מקורוזיה. אולם, נקבע כי טענת המערערים שלפיה הפגם האמור עלול להביא להינתקות אבנים מהקיר ולנפילתן, תוך אפשרות לגרימת נזק לגוף או לרכוש, לא הוכחה. בית המשפט ציין כי המשיבה הסכימה לכך שהיא אחראית לתקינות חיפוי החוץ של הבניין, ולפיכך נקבע כי היא תישא באחריות לתקינות חיפוי החוץ לתקופה של 25 שנים ממועד מסירת הבניין למערערים (שנת 2009); וכי הפעלת האחריות בתקופה זו תחדש את תקופת האחריות לפרק זמן של 10 שנים נוספות, ובכל מקרה לא תעלה תקופת האחריות על 35 שנים. עוד נקבע כי האחריות תופעל בכל מקרה שבו יתגלו כתמים שחורים על אבני חיפוי החוץ; וכמו כן בכל גילוי של אבן רופפת, מנותקת, שבורה או כזו שנשרה מהבניין.

 

  1. חלקו השני של פסק הדין של בית המשפט המחוזי יוחד לדיון בטענות המערערים בעניין פגמים שנתגלו – לטענתם – בהקמת חדר הכושר בבניין. בית המשפט בחן בפירוט את טענת המערערים שלפיה המשיבה התעכבה במסירת חדר הכושר בבניין בניגוד להתחייבויותיה במפרט המכר שמסרה לדיירים. בית המשפט קיבל את טענת המערערים שלפיה המשיבה אכן התחייבה לספק להם חדר כושר. לפיכך נקבע כי המערערים יזכו לפיצוי בסכום של 165,278 ש"ח עבור עיכוב במסירת חדר הכושר בבניין. בחלקו השלישי של פסק הדין דן בית המשפט בטענות המערערים אשר לפגמים נוספים שנתגלו לטענתם בבניין. בתום דיון מפורט בשורת הליקויים הנטענים נקבע כי המשיבה תפצה את המערערים בסכום של 81,423 ש"ח בגין עלות תיקון ליקויים נוספים ברכוש המשותף; ובסכום של 94,500 ש"ח בגין נזק לא ממוני שנגרם למערערים כתוצאה מפגמים אחרים.

 

  1. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו משיגים המערערים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין אחדים מהליקויים שנתגלו בבניין. עיקר הערעור התמקד בטענה שלפיה בית המשפט המחוזי שגה עת קבע כי במועד הרלוונטי לא חל תקן מחייב לעניין חיפוי החוץ. נטען כי שתי שיטות החיפוי שנדונו בבית המשפט המחוזי – ברנוביץ' והקיבוע ברטוב – זהות בכל הנוגע לאבני החיפוי ולווים המחברים את האבנים לקיר; וכי כל הליקויים הנטענים בחיפוי החוץ הם במרכיבים המשותפים לשתי השיטות, ולפיכך יש להחיל על חיפוי החוץ בבניין נושא הערעור את התקן שמספרו 2378 חלק 2 של מכון התקנים הישראלי שעניינו קירות מחופים באבן טבעית בקיבוע ברטוב (להלן: תקן 2378.2). בהקשר זה נטען כי בית המשפט שגה כשבחר להסתמך על עדות המומחה מטעם המשיבה בורישנסקי, בפרט משהוא מתכנן שלד הבניין, ולפיכך ככל שייקבע שהיו ליקויים בבניין הוא עשוי להיתבע. המערערים שבו על טענתם לפני בית המשפט המחוזי שלפיה בעת מתן עדותו בבית המשפט היה המומחה מטעמם בן עזרא מהנדס רשוי, וכי במסגרת עדות זו הוא אישר את הפרטים שמסר בחוות דעתו. עוד נטען כי שגה בית המשפט כשדחה את חוות דעתו של המומחה בן עזרא לפיה קיים סיכון לנשירת אבני החיפוי בשל התפשטות הקורוזיה. אשר לסעד שניתן על ידי בית המשפט לעניין החיפוי טוענים המערערים כי מדובר בפתרון בלתי שגרתי אשר כובל את המערערים למשיבה לתקופה ארוכה של 35-25 שנים, וכי פתרון זה בלתי סביר ולו בשל הסכנה כי המשיבה – שהיא חברה פרטית – עלולה להיקלע לקשיים כלכליים בעתיד. לחילופין נטען כי משנקבע מנגנון אחריות ארוך טווח שגה בית המשפט כאשר הגבילו בזמן קצוב. בצד טענות אלו העלו המערערים שורה של טענות אשר לקביעות בית המשפט המחוזי בעניין הליקויים הנוספים שנמצאו בעניין.

 

           המשיבה הגישה ערעור שכנגד, אולם בדיון שהתקיים לפנינו הודיע בא כוח המשיבה כי הוא אינו עומד על ערעור זה. הערעור שכנגד נמחק אפוא.

 

  1. לאחר שעיינו בכתבי הטענות ושמענו את טענות הצדדים מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין המפורט של בית המשפט המחוזי; כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע; וכי אין בפסק הדין טעות שבחוק המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. נוסיף בתמצית כי לא מצאנו טעות בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין התקן המחייב לחיפוי החוץ. בית המשפט המחוזי מצא כי חיפוי החוץ בוצע בשיטת ברנוביץ' לאחר שהעדיף את חוות דעתם של מומחי המשיבה, וזאת משקבע כי בחוות הדעת של מומחי המערערים נפלו טעויות; וכי חוות דעתו של המומחה בן עזרא ניתנה בעת שהאחרון לא היה מהנדס רשוי. לעניין זה מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה יש בכך כדי להשליך על המשקל שיש לתת לחוות דעתו. לפי קביעת בית המשפט המחוזי, שיטת ברנוביץ' שונה משיטת הקיבוע ברטוב ואין מדובר בשיטות חיפוי זהות, הגם שהחישוב הסטטי לבניין נושא הערעור נלקח מתקן 2378.2, וזאת משום שחישוב העומסים לאבנים מבוצע באופן זהה בכל שיטות החיפוי. ממילא נקבע, כי אין בעובדה שהחישוב הסטטי לבניין בוצע בהתאם לתקן 2378.2 כדי לשנות מהמסקנה כי חיפוי החוץ בוצע בשיטת ברנוביץ' ולא בשיטת הקיבוע ברטוב. בהמשך לכך, מקובלת עלינו אף המסקנה כי במועד הרלוונטי לא היה בנמצא תקן מחייב של מכון התקנים לגבי חיפוי חוץ בשיטת ברנוביץ' – ותקן 2378.2 אינו חל על הפרויקט נושא ההליך דנן, שכן הוא מתייחס לשיטת הקיבוע ברטוב. דברים אלה מעוגנים אף בעדותו של מומחה המערערים גולדמן, שאמר בבית המשפט כי שתי השיטות מוסדרות בחלקים שונים של תקן 2378, וכי החלק המתייחס לשיטת ברנוביץ' – שכאמור בהתאם לקביעת בית המשפט בה בוצע החיפוי – נכנס לתוקף במועד מאוחר יותר; ובעדותו של המומחה הנוסף מטעם המערערים שלפיה החיפוי בוצע בשיטת ברנוביץ'. מסקנה זו מבוססת על ממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ואין עילה להתערב בה על יסוד התשתית הראייתית שהונחה בהליך זה, כמו גם ביתר המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי אשר לליקויים נטענים נוספים. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור בהתאם לאמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

 

           הערעור נדחה אפוא. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסכום של 15,000 ש"ח.

 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ