אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 1863-06-15 כהן ואח' נ' תיופ חב הנדסית לתכנון יעוץ ופקוח בעמ

ע"א 1863-06-15 כהן ואח' נ' תיופ חב הנדסית לתכנון יעוץ ופקוח בעמ

תאריך פרסום : 17/06/2015 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
1863-06-15
11/06/2015
בפני השופט:
חגי ברנר

- נגד -
המבקשים:
1. שרון כהן
2. איריס פרידמן
3. סנדרה שריקי
4. שמעון שריקי

המשיבה:
תיופ חב הנדסית לתכנון יעוץ ופקוח בע"מ
החלטה
 

 

 

  1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט גיא הימן) בתא"ק 55683-09-14 מיום 4.5.2015. עסקינן בתביעה שהגישה המשיבה בסדר דין מקוצר לפינוי המבקשים 1 ו- 2 מבית מגורים בבעלותה (להלן: "המושכר"). התביעה הוגשה לאחר שהמבקשים 1 ו- 2 חדלו לשלם את דמי השכירות במשך מספר חודשים בטענה כי המשיבה מסרבת לתקן ליקויים במושכר. המבקשים 3 ו- 4 הם הערבים לקיום חיוביהם של המבקשים 1 ו- 2 לפי הסכם השכירות.

    בית המשפט קמא דחה את בקשת הרשות להתגונן שהגישו המבקשים ופסק כי עד ליום 1.6.2015 ישלמו המבקשים למשיבה חוב דמי שכירות בסך של 70,600 ש"ח וכי עד ליום 31.7.2015 על המבקשים 1 ו- 2 לפנות את המושכר. בנוסף, נפסק כי המבקשים ישלמו עד ליום 1.6.2015 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, כמפורט בפסק הדין.

  2. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ביחס למועד פינוי המושכר עד להכרעה בערעור וכן ביקשו לעכב את ביצוע התשלום שנקבע בפסק הדין בגין חוב דמי שכירות. לטענתם, עד כה הם שילמו למשיבה סך של 55,000 ש"ח ויתרת הסכום לתשלום היא 15,600 ש"ח, אותם הם מבקשים לעכב עד להכרעה בערעור, ולחלופין להפקיד סכום זה בקופת בית המשפט.

  3. לטענת המבקשים, טעה בית המשפט קמא כשדחה את בקשת הרשות להתגונן שהגישו. לטענת המבקשים 1 ו- 2 אשר מתגוררים במושכר, הם עומדים בפני פינוי כפוי בפרק זמן קצר ובלתי מידתי וניצבים בפני חיוב כספי שאינו מביא בחשבון את הפגיעה בהנאתם מהשימוש בנכס. עוד טוענים המבקשים כי החלטת בית המשפט קמא לדחות את בקשת הרשות להתגונן, מתעלמת מהמבחנים שנקבעו וכי טעה בית המשפט קמא כשלא נענה לבקשתם להתגונן. לטענתם, שגה בית המשפט בכך שלא נתן דעתו לכך שהמבקשים קיימו חיוביהם במשך שלוש וחצי שנים וכי הם התריעו על ליקויים במושכר והפגיעה שליקויים אלו הסבו להם. עוד טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט קמא בכך שהתעלם מחוסר תום הלב מצד המשיבה בכך שהפרה התחייבויותיה כלפיהם כמשכירה ולא ביצעה תיקון במושכר חרף הליקויים הרבים בו.

    עוד טוענים המבקשים כי הם הדיירים הראשונים במושכר לאחר השלמת בנייתו וכי המושכר כפוף להוראות חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 בכל הנוגע לתיקונים במושכר. לטענתם, הם ביקשו כי השכירות תהיה ארוכת טווח, על מנת להעניק לילדיהם יציבות ולכן ביצעו במושכר התאמות אישיות ותוספות, בעלות כוללת של למעלה מ-100,000 ש"ח, בידיעת והסכמת המשיבה. המבקשים טוענים כי פנו מספר רב של פעמים בבקשות למשיבה, וכשפניותיהם לא נענו, חדלו לשלם את דמי השכירות תוך הפעלה של זכות הקיזוז.

    מבחינת סיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי הם טובים. לטענתם, בית המשפט קמא נמנע מלדון במחלוקת ביחס לתקופת השכירות שהוסכמה, וציין כי מחלוקת זו אינה חלק מההכרעה הנדרשת. לטענתם, היה על בית המשפט קמא להעניק לטענה זו את המשקל הראוי ולקחת בחשבון את השקעתם במושכר. בנוסף, טוענים המבקשים כי אילו היה מדובר בתקופת שכירות קצרה, הם יכלו להודיע על הפרה יסודית של הסכם השכירות מצד המשיבה ולסיים את הסכם השכירות. לדידם, התקיימו מלוא התנאים ע"פ ס' 9 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות") והיה מקום להעניק להם רשות להתגונן על מנת לברר את העניין. עוד טוענים המבקשים כי הם שילמו דמי שכירות חלקיים לאחר הדיון בבקשה.

    בנוסף, טוענים המבקשים כי נפלה שגיאה בכך שבית המשפט קמא התעלם משיעור הקיזוז הנטען, ומפנים לאפשרות הקיזוז בהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וסעיף 25 לחוק השכירות. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא לא דן בשאלה מהי תקופת השכירות ולא בחן את השאלה אם מועד הפינוי שנקבע סביר ומידתי בנסיבות המקרה.

    לטענת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם. ביחס לסעד הפינוי, טוענים המבקשים כי הנזק שייגרם להם גדול מזה שעלול להיגרם למשיבה במקרה של עיכוב בפינוי המושכר עד להכרעה בערעור, מאחר שהמבקשים צריכים לפנות את המושכר תוך מספר שבועות ולאחר שהשקיעו בו ממיטב כספם. באשר לחלקו הכספי של פסק הדין, טוענים המבקשים כי למשיבה חוב אצל רשם החברות בגין אי תשלום אגרה שנתית במשך מספר שנים וכי היא סירבה להפעיל את ערבויות הבדק שיכלו להסדיר את רוב הליקויים במושכר. לטענתם, הדבר מלמד על קשיים כלכליים אצל המשיבה כך שהיא לא תוכל להשיב את התשלומים ככל שיתקבל הערעור. לחלופין, מציעים המבקשים להפקיד את הסכום בקופת בית המשפט.

  4. המשיבה מתנגדת לבקשה. היא מצביעה על כך שבית המשפט קמא הורה כי ביצוע פינוי המושכר יתקיים עד ליום 31.7.2015, ככל והמבקשים יעמדו בתשלום דמי השכירות במועד. לטענתה, המועד שנקבע הוא גם המועד החוזי של סיום השכירות. בנוסף, טוענת המשיבה כי המבקשים לא קיימו את חלקו הכספי של פסק הדין במלואו ונותרה יתרה של 15,600 ש"ח לתשלום.

    ביחס למאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי גם ללא פסק הדין, תקופת השכירות עתידה להסתיים ביום 31.7.2015 כך שלא ייגרם למבקשים נזק של ממש מקיום פסק הדין. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי אין בידיה בטחונות לתשלום דמי השכירות למעט ערבותם החוזית של המשיבים 3-4, והערבות הבנקאית שהייתה בידה פקעה, כאשר המבקשים אינם מצביעים על יכולתם לשלם את חוב השכירות התופח. לטענת המשיבה חוב האגרה לרשם החברות שולם על ידה, והיא הבעלים של המושכר שאינו משועבד, כך שאין כל חשש שהמבקשים לא יוכלו להיפרע מן המשיבה ככל שיתקבל הערעור.

    עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא גילה התחשבות במבקשים ולכן הורה על פינוי הבית במועד סיום השכירות. לטענתה, מועד זה נתן למבקשים שהות לשכור נכס חלופי ואין כל הצדקה לעכב את מועד הפינוי מעבר למועד זה, בפרט נוכח העובדה כי המבקשים מחזיקים במושכר בלא שביצעו את פסק הדין הכספי במלואו ולא הציעו כל ערובה לתשלום החובות המצטברים.

    המשיבה דוחה את הטענה כי תקופת השכירות נועדה להיות ארוכה מארבע שנים. לטענתה, תקופת האופציה שניתנה למבקשים בהסכם ניתנה עד ליום 31.7.2015 וההסכם אינו מלמד על כוונה להאריך את תקופת השכירות. עוד טוענת המשיבה כי אין מדובר בנסיבות בהן יש להיעתר ולעכב ביצוע של תביעת פינוי ואין כל הצדקה לעכב את הביצוע לאחר סיום תקופת השכירות.

    מבחינת סיכויי הערעור, טוענת המשיבה כי הם אינם גבוהים. לטענתה, בתנאים מסוימים ניתן לקזז חלק מדמי השכירות בגין הוצאות ונזקים שנגרמו בפועל לשוכר, אך הדין אינו מכיר בקיזוז בגין נזקים עתידיים אפשריים או בניכוי מלא של דמי השכירות. המשיבה טוענת כי בית המשפט קמא דן בהרחבה בשאלות אלה וגם אילו טענותיהם של המבקשים בדבר קיומם של הליקויים היו נכונות, הם לא היו רשאים להפסיק לשלם את דמי השכירות במלואם. על כן, טוענת המשיבה כי בנסיבות אלה, לא היה טעם במתן רשות להתגונן. בנוסף, טוענת המשיבה כי חוק השכירות מתיר אמנם קיזוז בנסיבות מסוימות, אך במקרה דנן המבקשים שילמו רק 380 ש"ח בגין תיקון בודד שערכו במושכר ויתר הסכומים אותם הם טוענים כי יש לקזז, הם עבור הצעת מחיר יחידה שקיבלו, מבלי שהכספים הוצאו בפועל.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ