1.המערער רכש מאדם ושמו יוסף אבו סבית (להלן – יוסף) 30 עגלים. עגלים אלה, כך מסתבר, הינם בבעלותו של המשיב, ואותם "רכש" יוסף מהמשיב, אך לא שילם את תמורתם. מכאן באה תביעתו של המשיב נגד המערער (ושאר נתבעים), בה הוא עתר להשבת העגלים לחזקתו.
2.להגנתו טען המערער, כי יוסף הציג עצמו כשותפו של המשיב, והציע לו לרכוש את העגלים. המערער ויוסף נסעו יחדיו לרפת של המשיב על מנת לראות את העגלים, אלא שמחוץ לכפר ביקש ממנו יוסף שלא להיכנס לכפר (שם מצויה הרפת עם העגלים). אחר כך יצאה משאית עם יוסף ועליה העגלים, שאז שילם המערער ליוסף סך 80,000 ₪. מאוחר יותר באותו יום שמע המערער, כי המשיב טוען כי לא שולמה לו התמורה עבור העגלים, שאז הוא השלים את יתרת התמורה לידי יוסף, סך 45,000 ₪.
על יסוד הדברים הללו שבאו מפיו טען המערער, כי הוא רכש את העגלים בתנאי תקנת שוק, ולכן זכותו בהם גוברת על זו של המשיב. נוסף על הגנתו הגיש המערער תביעה נגדית, בה ביקש לחייב את המערער ואת יוסף בהחזר כספו, אם יימצא כי אין לו זכות בעגלים.
3.בית המשפט קמא קבע, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי שילם את הכספים שטען ששילם ליוסף, לא את סך 80,000 השקלים במעמד קבלת העגלים, ולא את היתרה, מאוחר יותר באותו יום. בכך די היה על מנת לדחות את הטענה לרכישה לפי תנאי תקנת שוק, הצריכה הוכחה של התמורה.
בחינת למעלה מן הדרוש דן השופט קמא בתום לבו של המערער, תום לב שאף הוא מן התנאים שצריך שיתקיימו על מנת שתוכר זכותו בעגלים על פי תקנת השוק. כב' השופט קמא קבע, כי בעת ששולם התשלום השני לא היה המערער תם לב, שהרי אז כבר ידע, כי כספי התמורה (החלק הראשון שהעביר לטענתו לידי יוסף) לא הועברו לידיו של המשיב. נוסף על כך מצא כב' השופט קמא, כי גם בשלב הראשון, בו לטענתו שילם ליוסף 80,000 ₪, לא היה המערער תם לב, שכן יוסף הציג עצמו כשותפו של המשיב, אך הציג בפניו מסמך, המעיד על כך שהבעלות בעגלים הועברה לידי אדם אחר (מגריבי שמו). במסמך זה אין המשיב מופיע כבעלים כמי שמעביר את הבעלות לאדם אחר, ובוודאי אין בו ציון לפיו יוסף הנ"ל הוא בעלים במשותף עם המשיב. לכך הוסיף השופט קמא הנכבד את העובדה, שכאשר הגיע עם יוסף לכפרו של המשיב, ביקש יוסף מהמערער להישאר מחוץ לכפר, והמערער שעה לו ונותר מאחור. הסברו של המערער כי לא נכנס לכפר כיוון שתושביו משוגעים לא זו בלבד שלא הניחה את דעתו של השופט, כי אם סתרה את הודאת המערער, לפיה הוא ביקר בעבר בכפר. על רקע הדברים הללו התקשה השופט קמא לראות במערער כמי שנהג בתום לב במהלך הקניה.
ועוד למעלה מן הדרוש הוסיף השופט קמא, כי אין זה ברור כלל כי נעשתה עסקה בין יוסף לבין המערער, שכן העגלים הועמסו ישירות מן הרפת של המשיב למשאיתו של המערער, ומשום כך אין מתקיימת תקנת שוק.
על אלה הוסיף השופט קמא ודחה את הטענה להתרשלות מצדו של המשיב, בכך שלא פעל מיד ובמרץ להשבת העגלים מיד לאחר שהוצאו ממנו, שכן התרשלות שכזו אינה גורעת מזכות הבעלות של המשיב בעגלים.
משום כל הטעמים הללו נתקבלה תביעתו של המשיב ונדחתה התביעה הנגדית של המערער.
4.על פסיקה זו של בית משפט השלום קובל המערער, בהודעת ערעור שהניח לפניי, והוא שב על הטענות שהשמיע בפני בית המשפט קמא.
5.לאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח לפניי ושקלתי בטענות הצדדים, לא מצאתי כל ממש בערעור.
ראשית אומר, כי לפי הגירסה שבאה מפיו של המערער, לא תיתכן תחולה לתקנת השוק. לשיטתו, הוא רכש עגלים מיוסף, שהציג עצמו כשותפו של המשיב. רצה בכך לומר, כי הוא רכש את העגלים ישירות מן המערער (יחד עם שותפו, יוסף). כאשר עניין לנו בקשר ישיר בין הבעלים לבין הקונה, אין כל תחולה לתקנת השוק. למעשה עמד על כך השופט קמא בשולי פסיקתו, בהתייחסו לעובדה שהעגלים הועמסו ישירות למשאיתו של המערער, ומכאן שאין זה ברור כלל אם היתה עסקה בין יוסף לבין המערער (כי אם בין המערער למשיב). דברים אלה של השופט קמא מבססים את המסקנה, הנסמכת ממילא על הגירסה שהציג המערער עצמו, לפיה הוא רכש את העגלים ישירות מאת המשיב, ומכאן שאין תחולה לתקנת השוק.
ואם המערער רכש את העגלים ישירות מן המשיב, הרי שאין עניין לנו בתקנת שוק. לפי מבנה הטיעון של המערער, המשיב לא קיבל את התמורה, ובכך הופר חוזה המכר, הפרה שזיכתה את המשיב בזכות לבטל את החוזה, וכך הוא עשה, ונותר הבעלים של העגלים.
שנית, אם אניח, לשם הדיון, כי יוסף הנ"ל מכר את העגלים למערער שלא כשותפו של המשיב, משמע נתקיימה עסקת מכר בין המערער לבין מי שאין לו זכויות בעגלים (שאז אפשר ותיבחן תחולתה של תקנת השוק), לא מתקיימים התנאים הקבועים בדין על מנת שתוכר זכותו של המערער כרוכש תם לב ובתמורה ובמהלך עסקים רגיל, משמע בתנאי תקנת שוק. עמד על כך בהרחבה השופט קמא, ומסקנותיו וטעמיו מקובלים עליי. השופט קמא קבע, כי לא הוכחה התמורה שטוען המערער כי שילם ליוסף עבור העגלים, וקביעה זו הינה בבחינת ממצא עובדתי, שאין כל הצדקה להתערבותי בה, משזו נגזרה מתוך התרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט קמא מן העדים, ומתוך ניתוח נאות שהוא ניתח את הראיות שהונחו לפניו. וגם מסקנותיו של השופט קמא בכל הנוגע לחוסר תום הלב מצד המערער מקובלות עליי. לכך אוסיף, כי אין אני משוכנע כלל ועיקר כי עניין לנו בעסקה שנעשתה במהלך עסקים רגיל. התמונה שהצטיירה בפני בית המשפט קמא, של מי שמגיע עם אותו יוסף לכפר מושבו של המשיב, ומטעמים לא־טעמים נשאר מחוץ לכפר ושולח עם יוסף את משאיתו, ששבה עם העגלים, כל אלה אינם מצביעים על רכישה במהלך עסקים רגיל. יתרה מכך, הם מצביעים על חוסר תום לב מצד המערער, שלכל הפחות עצם עיניו כאשר נשאר מחוץ לכפר לאחר עד כי יוסף ישוב ממנו, עם משאיתו שלו (של המערער) כשהיא עמוסה בעגלים. דברים אלה מיתוספים לשאר הטעמים שהטעים בית המשפט קמא בדרכו למסקנה בדבר העדרו של תום לב, והם כאמור מקובלים עליי, ומבססים היטב את מסקנתו.
6.סוף דבר, משום הטעמים הללו, הנני דוחה את הערעור.
המערער ישלם למשיב שכר טרחת עורכי דין בערעור בסך של 15,000 ₪, אותם יש בידי המשיב לקבל מתוך כספי הערבון שהפקיד המערער בהליך הערעור.
