ע"א 12692-11-15 סלאמה נ' אבו טריף ואח'

המבקשים עותרים לסילוק ערעורה של המשיבה על הסף, מחמת הגשתו באיחור.

פסק הדין ניתן ביום 11.7.15. בהודעת הערעור נאמר, כי פסק הדין הומצא למשיבה ביום 28.9.15. בבקשתם לסילוק הערעור על הסף טוענים המבקשים, כי עוד ביום 27.8.15 שלחו לב"כ המשיבה שיק לתשלום הסכום בו חויבו בפסק הדין, ללמדך כי עורך הדין ידע על פסק הדין כבר ממועד זה (המכתב הגיע ליעדו ביום 7.9.15).

בתשובתו מסביר ב"כ המשיבה, כי אמנם קיבל את מכתבו של ב"כ המבקשים, אלא שלא פתח אותו כי אם ביום 24.9.15 עם חזרתו מחו"ל, ולא ידע על פסק הדין כי אם ביום 28.9.15, שאז קיבל את פסק הדין, שנשלח באמצעות הדואר.

מעיון במערכת נט המשפט נסתבר לי, כי ב"כ המשיבה צפה בפסק הדין עוד ביום 13.7.15. על כן ביקשתי את עמדתו לעובדה זו, ובתשובתו הוא טוען כי הוא "מן הדור הישן" שאיננו עושה שימוש במחשב, ואם היתה צפיה בפסק הדין, היא נעשתה על ידי מזכירתו, שלא מסרה לו את דבר נתינתו של פסק הדין.

המצאת פסק הדין לידי המשיבה, באמצעות בא כוחה, לא הוכחה, והיא אמנם לא תומכת את בקשתה ב"כלל המצאה" כי אם ב"כלל ידיעה". ואמנם, סימנים אחדים מעידים על ידיעתו של ב"כ המשיבה אודות נתינתו של פסק הדין, אותם ראינו מעלה. עם זאת, על מנת שייעשה שימוש ב"כלל ידיעה" צריך שידיעתו של בעל דין אודות כתב בית הדין תוכח באופן ברור. נראה בעיניי, כי הסימנים לידיעה אודות פסק הדין אינם מספיקים על מנת להוות הוכחה שכזו. משלוח השיק לתשלום פסק הדין איננו יכול להגיע כדי ידיעה שתחליף את ההמצאה, והוא הדין ביחס לצפיה בפסק הדין באמצעות מערכת נט המשפט, נוכח ההסבר שמספק ב"כ המשיבה (והתצהיר התומך בתשובתו). בנסיבות אלה אין מקום להחלת "כלל הידיעה".

הואיל וכך הנני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף מחמת הגשת הערעור באיחור. בנסיבות העניין לא אתן צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז שבט תשע"ו, 27 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.