ע.א. ח. סלע הנדסה בע''מ נ' פראירה ואח'

פסק דין

לפני תביעה כספית ע"ס 21,973 ₪.

התובעת והנתבע 1 התקשרו בהסכם, בו התחייב הנתבע 1 לבצע עבודות כקבלן משנה עבור התובעת. זאת לצורך ביצוע עבודות שיפוץ "בית העם" במושב חוסן. הנתבע 1 והנתבע 2 הינם שותפים.

הנתבעים רכשו, לצורך ביצוע עבודות השיפוץ, חומרי בניין מחברת מרכז לבונים בע"מ (להלן:"מרכז הבונים"). לאחר שלא שילמו את מלוא התשלומים למרכז הבונים נותרו השניים חבים לה 8,624 ₪.

ביום 3.12.02 הגישה מרכז הבונים תביעה כספית כנגד התובעת והנתבעים (להלן:"התביעה הראשונה"). לטענת מרכז הבונים, התובעת והנתבע 2 היו ערבים לחובות הנתבע 1 ומשום כך עליהם לפרוע את חובו. התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר (ת"א 6200/02 מרכז לבונים בע"ם נ' פראירה יוסף אחמד (טרם פורסם ניתן ביום 3.7.2005).

כנגד הנתבע 1 (שהינו החייב העיקרי בתביעה הראשונה) ניתן פסק דין, משלא הגיש בקשת רשות להתגונן. בנוסף נקבע בפסק הדין, כי על התובעת והנתבע 2 לשלם את חובו של הנתבע 1, על סמך הערבויות שנמסרו לחברת מרכז הבונים. לאור זאת נקבע בפסק הדין, כי על התובעת והנתבע 2 לשלם למרכז הבונים 8,624 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

מרכז הבונים פתחה תיק הוצל"פ. התובעת מילאה אחר פסק הדין בתביעה הראשונה ושילמה את מלוא החוב.

לטענת התובעת סה"כ הכספים ששילמה למרכז הבונים עמד על 16,700 ₪, כאשר בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, סכום זה ביום הגשת התביעה עומד על 21,973 ₪. זהו סכום התביעה שעומד בפני.

בהליך אחר שנפתח בין הצדדים, ת"א 12950/03 פראריה יוסף נ' ע.א.ח. סלע הנדסה (טרם פורסם ניתן ביום 31.10.2006), הגיש הנתבע 1 תביעה נגד התובעת, מאחר ולטענתו לא שולמה לו תמורה בעבור עבודות השיפוץ שבוצעו על ידו (להלן:"התביעה השנייה"). לטענת הנתבע 1, אם התובעת הייתה משלמת לו את השכר עבור עבודתו אצלה, היה הוא משלם את חובו למרכז הבונים. ביום 31.10.2006 נתקבלה התביעה. טענת התובעת כי העבודות לא בוצעו ע"י הנתבע 1 נדחתה. התובעת חויבה לשלם לנתבע 1 36,395 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בתוספת שכ"ט עו"ד ואגרת בית משפט. התובעת ערערה על פסק הדין וערעורה נידחה ביום 8.1.2008 (להלן:"הערעור"). בנוסף תביעה שכנגד, אותה הגישה התובעת כנגד הנתבע 1, נדחתה.

לטענת התובעת היא זכאית לתבוע את ששילמה למרכז הבונים מכוח סע' 9 לחוק הערבות תשכ"ז 1696 (להלן:"חוק הערבות").

הנתבע 1 טוען, כי התובעת מעולם לא פנתה אליו לשלם את הסכום שנקבע בפסק הדין. לתובעת הייתה הזדמנות להודיע לו אודות תשלום יתרת החוב אולם היא בחרה בחוסר תם לב מתכוון להסתיר עניין זה.

כן טוען הנתבע 1, שתביעה זו הוגשה ביום 3.1.2008 חמישה ימים לפני ישיבת הערעור. קרי התובעת הסתירה את עצם עניין תשלום החוב ע"פ התביעה הראשונה, תקופה של 3 שנים לערך. זאת בכדי להגדיל את סכום ההוצאות ואת סכום הריבית וההצמדה ולנפח את סכום התביעה מסכום של 8,624 ₪ עד לסכום של כ- 22,000 ₪.

כן טענו הנתבעים שבפתח ישיבת הערעור הציע בית המשפט לצדדים, כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 8,624 ₪ בצרוף הצמדה. הנתבע הסכים לפשרה זו ואילו התובעת התנגדה לכך. הנתבע מסכים להצעה זו גם כעת ומוכן לשלם את הסכום הנ"ל.

דיון

אין מחלוקת שהתובעת שילמה את החוב בתיק ההוצל"פ, אשר עמד על 16,700 ₪.

סעיף 3 לחוק הערבות תשכ"ז-1967 (להלן:"חוק הערבות") קובע, כי :

"הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה..." .

כלומר: ביצירת הערבות אין צורך בהסכמת החייב, ומבחינה זו הערבות דינה כדין המחאת זכותו של הנושה. הסכמת החייב למתן הערבות רלבנטית רק לעניין זכות השיפוי של הערב , קרי, לעניין זכותו לחזור אל החייב ולהיפרע הימנו .

בעניין זה קובע סעיף 9 לחוק הערבות :