אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אבו שאהין נ' משרד הפנים ואח'

אבו שאהין נ' משרד הפנים ואח'

תאריך פרסום : 20/12/2023 | גרסת הדפסה

עת"מ
בית משפט לעניינים מנהליים ירושלים
69201-02-23
15/11/2023
בפני השופט:
דוד גדעוני

- נגד -
העותרת:
אימאן אבו שאהין
עו"ד סמיר זידאן
המשיבים:
1. מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה
2. משרד הפנים

עו"ד יעל בן סעדון מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין
 

לפניי עתירה מינהלית נגד החלטה שלא לאשר את בקשת העותרת – אזרחית ישראלית בת העדה הדרוזית המתגוררת ברמת הגולן – לוותר מרצון על אזרחותה או לבטלהּ. כן מתבקש להצהיר כי חוק האזרחות, התשי"ב-1952 "אינו חוקתי ביחס לעותרת ולתושבי רמת הגולן בני העדה הדרוזית" וכי הוא סותר, בין היתר, את חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981.

 

במוקד העתירה בקשתה של אזרחית להסיר מעליה מרצונה את אזרחותהּ. אלא שההסדר הקבוע בס' 10 לחוק האזרחות שעניינו "ויתור על אזרחות" מתנה את אפשרותו של אזרח לוותר על אזרחותו בכך שהוא איננו עוד תושב ישראל או שבכוונתו לחדול מלהיות תושב. תנאי זה אינו מתקיים בעותרת.

 

רקע עובדתי ותמצית ההליכים עד כה

 

  1. העותרת, ילידת 1998, היא בת העדה הדרוזית ומתגוררת בבוקעתא שברמת הגולן. העתירה הוגשה נגד רשות האוכלוסין וההגירה ונגד שר הפנים (המשיבים).

     

  2. ביום 22.10.19, כשהייתה כבת 21 ושמונה חודשים, הגישה העותרת בקשה להתאזרחות לפי סעיף 5 לחוק האזרחות. בבקשה נכללו הצהרות שונות והעותרת צירפה לה מסמכים ואסמכתאות. ב"כתב הסבר" שצירפה לבקשה ציינה העותרת כי היא תושבת הכפר בוקעתא ברמת הגולן, כי בכוונתה להמשיך להתגורר במדינת ישראל וכי היא מתחייבת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. בגוף הבקשה עצמה הצהירה הצהרות דומות. לבקשה צירפה העותרת אישור תושבות חתום על ידי המועצה המקומית, אישור חברות בקופת חולים, ואישור תושבות של אביה (הבקשה והמסמכים שהוגשו יחד עמה צורפו כנספח מש/1 לתשובה לעתירה).

     

  3. בבדיקת בקשתה של העותרת נמצא כי היא עומדת בכל התנאים להתאזרחות הקבועים בס' 5 לחוק האזרחות.

     

  4. בהתאם, ביום 23.12.19 – כחודשיים לאחר הגשת הבקשה – התייצבה העותרת בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה בצפת, הצהירה אמונים למדינת ישראל, חתמה על ההצהרה וניתנה לה אזרחות ישראלית על ידי מתן תעודת התאזרחות (מש/2). העותרת הפכה לאזרחית ישראל.

     

  5. ביום 28.11.21, בחלוף כשנתיים ימים מאז שרכשה אזרחות לפי בקשתה, פנתה העותרת למשרד הפנים בקצרין בבקשה לוותר על אזרחותה הישראלית. במכתב טענה כי בקשתה להתאזרח נעשתה על דעת עצמה, וקבלת האזרחות הישראלית הייתה ללא ידיעת בני משפחתה. לאחר קבלת האזרחות החלו לחצים חברתיים עליה ועל משפחתה, שכן "תושבי רמת הגולן מתקשים עם כל מי שמקבל אזרחות ישראלית מסיבות פוליטיות כלשהן". בפנייה טענה כי בשל אזרחותה הישראלית היא מתקשה לנהל אורח חיים תקין בכפר והדבר משפיע לא רק עליה אלא אף על בני משפחתה. בנסיבות אלה ביקשה כי יזמנו אותה לחתום על ויתור על אזרחות ישראלית (נספח ע/ג לעתירה, מש/3).

     

  6. ביום 14.12.21 נדחתה בקשת העותרת בהחלטת לשכת מנהל האוכלוסין בקצרין. נקבע כי מאחר שהעותרת אינה עומדת בתנאים הנדרשים לוויתור על אזרחות הקבועים בסעיף 10 לחוק האזרחות – קרי: משהיא תושבת ישראל – אין באפשרותה לוותר על אזרחותה.

     

  7. העותרת עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד ההחלטה. בעתירה טענה, בין היתר, כי החלת חוק האזרחות עליה אינה חוקתית, כי היה מקום להתיר לה לוותר על אזרחותה ולחלופין היה על שר הפנים להפעיל את סמכותו ולהורות על ביטול אזרחותה מכוח סעיף 11 לחוק האזרחות, הדן בביטול אזרחות בשל מסירת פרטים כוזבים או הפרת אמונים למדינת ישראל.

     

  8. בפסק דין מיום 27.12.21 נדחתה העתירה על הסף. זאת, בין היתר, מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, וכן מחמת אי מיצוי הליכים הולם, מאחר שבקשת העותרת לוויתור על אזרחות הייתה לאקונית ונעדרו ממנה הנימוקים שהעלתה בעתירה (בג"ץ 8849/21 אבו שאהין נ' שר הפנים (27.12.21), נספח ע/ה, מש/5).

     

  9. ביום 13.1.22 הגישה העותרת "בקשה חוזרת ומנומקת" "לביטול ו/או לוויתור על אזרחות". זו סווגה על ידי המשיבים כערר פנימי על החלטת הלשכה לדחיית בקשת העותרת (ע/ו, מש/6).

     

    העותרת טענה כי החליטה לפני מספר חודשים להיות דתייה וכי בשל אזרחותה הישראלית היא סובלת מחרם דתי ומנידוי חברתי הבאים לידי ביטוי בכך שאסור לה לקיים פולחן דתי, להשתתף בתפילות, ובאירועים שונים לרבות לוויות, חתונות ושמחות שונות, וכן כי אין באפשרותה להינשא לפי המסורת והדת הדרוזית עם גבר דרוזי מרמת הגולן. כל זאת נוכח פסק הלכה דתי מיום 25.3.1981 שכותרתו "המסמך הלאומי לאזרחי סוריה ברמת הגולן הסורית", החתום על ידי אנשי דת ואנשי ציבור של העדה הדרוזית והמחייב לפי הנטען את כלל תושבי רמת הגולן בני העדה הדרוזית (להלן: פסק ההלכה). בפסק ההלכה נכתב, בין השאר, כי "כל אזרח מרמת הגולן הכבוש אשר יחליט על דעת עצמו להחליף את אזרחותו הסורית באזרחות הישראלית, יפגע בכבוד הציבורי והלאומי שלנו ובשייכות שלנו ובמנהגנו, וייחשב כבוגד... כל מי שמתאזרח באזרחות ישראלית ... ינודה ויגורש מהדת ומהמרקם החברתי שלנו, וייאסר להתעסק איתו ו/או להשתתף בצעריו ו/או בשמחותיו ו/או להתחתן איתו עד שיודה באשמתו ויחזור בו מהטעות שעשה ויבקש סליחה מבני עמו ויחזיר את אזרחותו האמיתית" (המסמך ותרגומו לעברית צורפו כנספח ע/ב לעתירה).

     

    העותרת טענה כי בעת שביקשה את האזרחות הישראלית היא הייתה צעירה, לא חשבה להיות דתייה, לא הייתה מודעת ולא הבינה את משמעות ההתאזרחות ואת השלכות החרם והנידוי הדתי והחברתי בהתאם לפסק ההלכה. העותרת טענה כי משרכשה אזרחות ישראלית ונוכח הוראות פסק ההלכה נפגעה זכותה להיות אישה דתייה כפי רצונה, היא מנודה מהדת ומהמרקם החברתי של תושבי רמת הגולן הדרוזים ואין באפשרותה להינשא לגבר דרוזי מרמת הגולן הכפוף גם הוא לפסק ההלכה. העותרת טענה כי בנסיבות אלה נפגעות זכויותיה החוקתיות המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובפרט חופש הדת שלה.

     

    בבקשתה ציינה העותרת כי מתוך 24 אלף דרוזים החיים בארבעת הכפרים ברמת הגולן, יש כ- 917 המחזיקים באזרחות ישראלית. לטענתה בעלי האזרחות הישראלית נישאו ברובם לדרוזים ישראלים ואינם מתגוררים עוד ברמת הגולן. לטענת העותרת, היא בניגוד לדרוזים אחרים מרמת הגולן שקיבלו אזרחות ישראלית, חפצה להיות דתייה ולהינשא לגבר דרוזי מרמת הגולן ובשל אזרחותה הישראלית אין הדבר מתאפשר.

     

    נוכח כלל האמור שבה העותרת וביקשה להורות על ביטול אזרחותה או לאשר את ויתורה על האזרחות.

     

  10. ביום 8.2.22 ניתנה החלטת מנהל אגף א' (אזרחות) ברשות האוכלוסין וההגירה בה נדחה הערר הפנימי. בהחלטה נקבע כי העותרת אינה עומדת בתנאים הנדרשים לוויתור על אזרחות הקבועים בסעיף 10 לחוק האזרחות וכי אף לא ניתן לבטל את אזרחותה שכן תהליך התאזרחות אינו הפיך (ע/ז, מש/7, בהמשך הוחלפו תכתובות נוספות שאין בהן כדי להוסיף באורח ממשי, מש/8).

     

  11. ביום 21.2.22 הגישה העותרת עתירה מינהלית על ההחלטה מיום 8.2.22 (עת"מ 47646-02-22, להלן: העתירה הראשונה). העתירה הראשונה נדונה לפניי. בעתירה הרחיבה העותרת את טענותיה, בכלל זה במישור החוקתי והעלתה טענות גם לסתירה בין חוק האזרחות לחוק רמת הגולן. דיון בעתירה הראשונה התקיים ביום 18.12.22. בדיון עמד בית המשפט על קשיים לכאוריים שמעוררת העתירה ובכלל זה נוכח הוראות חוק האזרחות וההלכה הפסוקה ביחס לחוק רמת הגולן כמו גם בשים לב לכך שהעותרת העלתה חלק מטענותיה לראשונה בעתירה ובלא למצות הליכים כנדרש. בסיום הדיון הודיעה העותרת, באמצעות בא כוחה, כי לא תעמוד על העתירה תוך שהצהירה על "מצוקתה בעקבות הנידוי והחרם החברתי" וכי "היא תמצה את ההליך למען קדושת הדת באותה הקהילה בה היא חיה" (ע' 2, ש' 13-11 לפרוטוקול הדיון בעתירה הראשונה, מש/10). בהמשך לאמור נמחקה העתירה הראשונה.

     

  12. ביום 21.12.22 – ימים ספורים לאחר מחיקת העתירה הראשונה – הגישה העותרת בקשה נוספת "לוויתור על אזרחות ו/או ביטול אזרחות" העותרת שבה על טענותיה ביחס לחרם והנידוי מהם היא סובלת נוכח פסק ההלכה ובשל אזרחותה הישראלית (ע/יא). הלכה למעשה חזרה העותרת בבקשתה – כמעט מילה במילה – על כלל הטענות שהעלתה בעתירה הראשונה. על טענות אלה חזרה העותרת פעם נוספת גם בעתירה הנוכחית. אלה יפורטו בהמשך.

     

  13. ביום 9.1.23 ניתנה החלטת ראש תחום אזרחות אצל המשיבים אשר דחתה את בקשתה הנוספת של העותרת לוויתור על אזרחותה ולחלופין לביטולה. בהחלטה התייחסו המשיבים לטענות העותרת, בכלל זה לטענותיה באשר לחוק רמת הגולן ולהלכה הפסוקה ביחס אליו, ממנה עולה כי הוראות חוק האזרחות הוחלו אף הן על תושבי רמת הגולן; עוד הודגש כי העותרת פנתה לכתחילה בבקשתה להתאזרחות מיוזמתה, בעת שהייתה בגירה, וכי בקשתה אושרה לאחר שנמצא כי היא עומדת בכל התנאים והקריטריונים הנדרשים; לבסוף צוין כי חרם מכל סוג הוא נסיבה מצערת אך זו אינה משתכללת לכדי עילה לוויתור על אזרחות או לביטולה בהתאם להוראות חוק האזרחות. משכך, בקשתה של העותרת נדחתה גם זו הפעם.

     

  14. בהמשך לאמור הגישה העותרת את העתירה שלפניי.

     

  15. לשם שלמות התמונה העובדתית, ובטרם נפנה לטענות הצדדים, יצוין כי לפני זמן לא רב ובמועדים שלאחר הדיון בעתירה הראשונה התאזרחו גם בני משפחה קרובים של העותרת, ובהם אחִיה, וכפי הנראה גם הוריה (ראו ס' 24 לכתב התשובה לעתירה, וכן דברי העותרת ובא כוחה בש' 26-14, ע' 1 לפרוטוקול הדיון לפניי). כן התברר כי נכון למחצית שנת 2023, כ- 5,000 תושבים בני העדה הדרוזית מבין כלל התושבים המתגוררים בארבעת היישובים הדרוזים שברמת הגולן, המונים כ-25,000 איש, הם בעלי אזרחות ישראלית. לשון אחר: כחמישית מהתושבים הדרוזים ברמת הגולן הם בעלי אזרחות ישראלית. שיעור דומה של בעלי אזרחות ישראלית קיים גם בבוקעתא שם מתגוררת העותר. עילפסקה בי רמת הגולן ם שהובאו לפני בית המשפט עולה כי

  16. שיביחות.אלא ים מסוימים ובלבד בזכויותיה באופן המצדיק ליתן לה סעד.

  17. רים קיצת (ראו ס' 60-59 לכתב התשובה, העותרת לא חלקה על נתונים אלה, ע' 2, ש' 12-7 לפרוטוקול הדיון לפניי). 

     

    תמצית הטענות בעתירה

     

  18. בעתירתה – המחזיקה 35 עמודים – העלתה העותרת שורה ארוכה של טענות, לעיתים תוך חזרה וערבוביה מסוימת ולא תמיד באורח ברור. נעמוד על עיקרי הטענות.

    העותרת הדגישה כי היא סובלת מחרם ונידוי חברתי ודתי נוכח פסק ההלכה (שעליו חתם גם מנהיג העדה הדרוזית בישראל, שיח' אמין טריף, ע/9) ובשל אזרחותה הישראלית; בשל כך היא אינה יכולה לקיים פולחן דתי ולהיות אישה דתייה כפי רצונה; היא אינה יכולה להשתתף באירועים חברתיים; חייה על סף קריסה כדי פגיעה בנפשה ובבריאותה; וכי היא לא תוכל להינשא לגבר בן העדה הדרוזית מרמת הגולן. העותרת טענה כי במצב דברים זה נפגעות זכויותיה לחופש דת, לכבוד ולשוויון, להגנה על מרקם חיים, להקים משפחה ולהיות פעילה ושותפה בחברה בה היא חיה, זכויות הנגזרות מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

     

    העותרת טענה כי טעתה בתום לב בעת שהגישה את בקשתה להתאזרחות בהיותה צעירה, בטרם חשבה שברצונה להיות אישה דתייה, ובלא שהבינה עד תום את ההשלכות של החרם על פי פסק ההלכה.

     

    על רקע האמור העלתה העותרת טענות שניתן לחלקן באורח כללי לשני מישורים:

     

    במישור האחד, טענה העותרת כי היה מקום לאשר את בקשתה לוותר על האזרחות או לבטלהּ שכן בקשתה יכולה לבוא בגדר ההוראות המתאימות בחוק האזרחות לפי פרשנותן הנכונה. בהקשר זה טענה, בין היתר, כי חוק רמת הגולן נחקק לאחר חוק האזרחות בלא שזה האחרון הותאם למצבם הייחודי של הדרוזים תושבי רמת הגולן; כי החלת חוק האזרחות כלשונו על העותרת בנסיבות העניין אינה מקיימת את תכליתו ומביאה להתנגשות בינו לבין פסק ההלכה; כי רוב הדרוזים ברמת הגולן מסרבים לקבל אזרחות ישראלית ונשארים תושבי קבע ומקיימים יחסים שוטפים וקשרי משפחה עם קרוביהם שבסוריה; כי חוק רמת הגולן חל על השטח ולא על התושבים; היות שכך העותרת אינה תושבת ישראל ולפיכך – כך להבנתי את הטענה – היא רשאית לוותר על אזרחותה בהתאם לס' 10(א) לחוק האזרחות; כי בהתאם לפסק ההלכה רמת הגולן בה מתגוררת העותרת היא חלק מסוריה ומשכך ניתן לראות בעותרת כמי שיצאה לסוריה וכמי שוויתרה על אזרחותה; כי בעצם ההזדהות הסובייקטיבית עם סוריה ניתן לראות משום "הפרת אמונים" המקימה לשר הפנים אפשרות לבטל את אזרחותה של העותרת; כי ניתן להורות על ביטול אזרחות מחמת טעות בנסיבותיה המיוחדות של העותרת; וכי לתושבי רמת הגולן הדרוזים הוּתרה הבחירה אם לקבל אזרחות אם לאו ומשכך צריכה להיות רשות מקבילה לוותר על אזרחות אן לבטלהּ. לצד זאת נטען כי שר הפנים מוסמך לפעול לביטול אזרחות גם משיקולי צדק ומשמדובר במקרה הומניטרי וכי חוק האזרחות לא חל על תושבי רמת הגולן ומשכך ניתן להתיר לעותרת לוותר על אזרחותה או לבטלה שכן זו לא נרכשה מכוח חוק האזרחות.

     

    במישור השני, טענה כי החלת חוק האזרחות על הדרוזים תושבי רמת הגולן אינה מידתית ואינה חוקתית. העותרת טענה כי החלת חוק האזרחות על העותרת מביאה להוצאתה מגדר החברה בניגוד לתכלית החוק; כי ההוראות בנוגע לוויתור על אזרחות לוקות בחֶסֶר ביחס לתושבי רמת הגולן, זאת בהעדר הסדר ספציפי לדרוזים תושבי רמת הגולן המאפשר להם ביטול אזרחות שנרכשה מחוסר דעת, ומשחוק רמת הגולן הוחל על השטח ולא על התושבים. משכך נטען כי יש להצהיר שחוק האזרחות אינו חל על תושבי רמת הגולן הדרוזים. בגדרי טענותיה הזכירה העותרת גם החלטות של מועצת זכויות האדם שיצאו לפי הנטען נגד "כפיית אזרחות ישראלית על התושבים הסורים ברמת הגולן".

  19. המשיבים הגישו כתב תשובה לעתירה. בתמצית טענו כי העותרת ביקשה ביוזמתה לקבל אזרחות; כי בעניינה לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק האזרחות לוויתור על אזרחות או לביטולה; כי בחוק האזרחות אין משום פגיעה כלשהי בעותרת וכי ככל שזו נפגעת הרי שמקור הפגיעה הוא בקהילתה.

     

  20. ביום 12.11.23 התקיים דיון בעתירה. הדיון התקיים בהיוועדות חזותית בהסכמת הצדדים ונוכח מצב החירום המיוחד בו אנו נתונים.

     

     

    דיון והכרעה

     

    המסגרת הנורמטיבית

     

  21. בפתח הדברים ובטרם דיון בטענות העותרת, נעמוד בקצרה על עיקרי המסגרת הנורמטיבית בכל הנוגע לאזרחות ולדרכים הקבועות בדין לאיבוד אזרחות, בין בדרך של ויתור מרצון על אזרחות, בין בדרך של שלילתה או ביטולה.

     

  22. כפי שנפסק לא אחת על ידי בית המשפט העליון, הענקת אזרחות איננה מעשה של מה בכך. "הענקת אזרחות היא מעשה בעל חשיבות רבה, האזרחות יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם לבין מדינתו ... לקשר זה חשיבות בתחומי משפט נרחבים, הן מבחינת המשפט הבינלאומי והן מבחינת המשפט המדינתי. יש בה באזרחות כדי להטיל חובות על המדינה ביחסי החוץ שלה. מבחינת האזרח עצמו, יש בה כדי ליתן לו זכויות, להעניק לו כוחות, להטיל עליו חובות ולהכיר בחסינותו בעניינים שונים ומגוונים. האזרחות קשורה בזכות הצבעה לכנסת, ביכולת לשאת משרות ציבוריות שונות, בסמכות בתי המשפט, בענייני הסגרה ובעניינים רבים ומגוונים. אזרחות מקפלת בתוכה נאמנות ... והיא פרושה בתחומי המדינה ומחוצה לה ..." (בג"ץ 754/83 רנקין נ' שר הפנים, בפסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק (16.11.84)). האזרחות היא זכות יסוד. נפסק כי "אף כי בישראל לא זכתה האזרחות למקום של כבוד בחוק יסוד, אין ספק כי היא נמנית עם זכויות היסוד, בין היתר משום שהיא היסוד לזכות הבחירה לכנסת, שממנה צומחת הדמוקרטיה" (בג"ץ 2757/96 אלראי נ' שר הפנים, בפסקה 4 לפסק דינו של כבוד השופט י' זמיר (2.6.96); עע"מ 8277/17 זיוד נ' שר הפנים, בפסקה 35 לפסק דינה של כבוד הנשיאה א' חיות (21.7.22)). ברי כי האזרחות והוויתור עליה אינן עניין "הצהרתי" גרידא. נוכח מעמדה הרם של הזכות לאזרחות גם ויתור עליה או ביטולה אינו מעשה של מה בכך.

     

  23. חוק האזרחות מסדיר את המקרים בהם יכול אזרח לוותר על אזרחותו (ס' 10 ו-10א לחוק האזרחות) ולצד זאת מקרים בהם רשאי שר הפנים לבטל – או לנקוט בהליך לביטול – אזרחות (ס' 11 ו-11א לחוק האזרחות). בחלק מסעיפים אלה הוכנסו תיקונים ושינויים במהלך השנים. נעמוד עתה על עיקרי ההסדרים הנוהגים כיום בכל האמור בוויתור על אזרחות וביטולה, ככל שהדברים נדרשים לצורך בחינת טענותיה של העותרת.

     

  24. ויתור על אזרחות – כך מורה ס' 10 לחוק האזרחות (בחלקים הנוגעים לענייננו):

     

    10.

    (א)

    אזרח ישראלי בגיר שאינו תושב ישראל רשאי להצהיר בכתב שהוא מוותר על אזרחותו.

     

     

    (ב)

    אזרח ישראלי בגיר המודיע שרצונו לחדול להיות תושב ישראל, רשאי להצהיר בכתב שהוא מוותר על אזרחותו.

     

    ...

     

     

    (ה)

    ויתור על אזרחות לפי סעיף זה טעון הסכמת שר הפנים, ואם הסכים השר לויתור – האזרחות מתבטלת מהיום שקבע השר.

     

     

    עיון בהוראות הסעיף מעלה כי האפשרות לוותר על אזרחות אינה עומדת לכל אזרח. היא מותנית בכך שמדובר במי שאיננו עוד תושב ישראל או במי שבכוונתו לחדול להיות תושב ישראל. כפי שנפסק "התפיסה העומדת בבסיס ההסדרים שבסעיף זה, הינה כי אין לאפשר לאדם לוותר על אזרחותו, אלא אם חדל, או בכוונתו לחדול, מלהיות תושב ישראל" (בג"ץ 2934/07 שורת הדין נ' יו"ר הכנסת, בפסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן (16.9.07); ההסדר הקבוע בס' 10א לחוק האזרחות עניינו בוויתור על אזרחות שהוקנתה לפי שבות, שנועד לשמירה על אזרחות אחרת ובנסיבות מיוחדות, ואין הוא נוגע לענייננו). בית המשפט העליון ציין כי "ויתור על אזרחות הינו אפשרי רק אם המבקש חדל, או מתכוון לחדול, להיות תושב ישראל ... למעט בנסיבות מיוחדות וכאשר הויתור נועד לשמור על אזרחות אחרת ... בקשה לוויתור על אזרחות מכוח סעיף 10(א) ... על המבקש לשהות מחוץ לגבולות המדינה תקופה מינימאלית של שלוש מתוך חמש השנים שקדמו לבקשת הוויתור ... בקשה לוויתור על אזרחות מכוח סעיף 10(ב) ... תתקבל אם יראה המבקש כיבכוונתו לחדול מלהיות תושב ישראל ... הנה כי כן, ויתור על אזרחות אינו מהלך פשוט. הוא מותנה בעזיבת הארץ והעתקת מרכז החיים, למשך שנים, לארץ זרה. הוא דורש הבאת ראיות להשתקעות בחו"ל או כוונה לכך" (בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים, בפסקה 33 לפסק דינה של כבוד המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (31.7.13), קו תחתי הוּסף).

     

    מכאן כי מי שהוא תושב ישראל (ושאין בכוונתו לחדול מלהיות תושב) אינו רשאי לוותר על אזרחותו (וראו גם: בג"ץ 11071/02 כהן נ' משרד הפנים (26.11.03); בג"ץ 6885/12 פלוני נ' משרד הפנים, פסק דינו של כבוד השופט צ' זילברטל (21.11.12); בג"ץ 5674/11 פיטרמן נ' משרד הפנים, פסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן (13.2.12)).

     

    בנוסף על התנאי לפיו המבקש לוותר על אזרחותו חדל מלהיות תושב ישראל, או שבכוונתו לחדול מלהיות תושב ישראל, טעון הוויתור את הסכמת שר הפנים (ס' 10(ה) לחוק האזרחות).

     

    הסדרים אלה בנוגע לוויתור על אזרחות – כך נפסק – " ... משקפים את הגישה הכוללת אותה אימץ המחוקק הישראלי בהתייחס לויתור על אזרחות. גישה זו מבוססת על ההשקפה כי “Once a National, always a national”. מדינות שאמצו גישה זו, אינן מאפשרות לאזרחים להסיר מעצמם את אזרחותם, אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת של הרשויות או ניתן צו שיפוטי מתאים" (עניין שורת הדין, שם, זאת להוציא חריג מוגבל הנוגע לאזרחות מכוח שבות ושאינו רלבנטי לענייננו).

     

  25. ביטול אזרחות – לצד ההסדרים ביחס לוויתור על אזרחות ביוזמתו של האזרח, נקבעו בחוק האזרחות הוראות ביחס למקרים שבהם רשאי שר הפנים לבטל אזרחות או לנקוט בהליך לפני בית המשפט בבקשה לבטל אזרחות. ההסדרים לביטול אזרחות עברו גלגולים ושינויים מסוימים לאורך השנים. הסדרים אלה מעוגנים בס' 11 לחוק האזרחות אשר מורה בנוסחו כיום כך:

     

    11.

    (א)

    שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים, וטרם חלפו שלוש שנים מיום שנרכשה האזרחות כאמור.

     

     

    (ב)

    בית המשפט לעניינים מינהליים (בסעיף זה – בית המשפט), רשאי, לבקשת שר הפנים, לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם התקיים אחד מאלה:

     

       

    (1)

    האזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים וחלפו לפחות שלוש שנים מיום שנרכשה כאמור;

       

    (2)

    אותו אדם עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל .... בפסקה זו, "הפרת אמונים למדינת ישראל", כל אחד מאלה:

         

    (א)

    מעשה טרור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (בחוק זה – חוק המאבק בטרור), סיוע או שידול למעשה כאמור, או נטילת חלק פעיל בארגון טרור או בארגון טרור מוכרז כהגדרתם בחוק האמור;

         

    (ב)

    מעשה המהווה בגידה לפי סעיפים 97 עד 99 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, או ריגול חמור לפי סעיף 113(ב) לחוק האמור;

         

    (ג)

    רכישת אזרחות או זכות לישיבת קבע במדינה או בשטח המנויים בתוספת; לעניין זה, חזקה כי מי שיושב דרך קבע במדינה או בשטח המנויים בתוספת, רכש אזרחות או זכות לישיבת קבע במדינה או בשטח כאמור.

     

     

    (ב1)

    ...

     

     
     

    (ג)

    (1)

    לא תוגש בקשה לפי סעיף קטן (ב)(2) אלא בהסכמתו בכתב של היועץ המשפטי לממשלה;

    ...

           
     

    (ו)

    החליט בית המשפט לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם, תבוטל האזרחות מהיום שלא ניתן עוד לערער על פסק הדין או ממועד מאוחר יותר שקבע בית המשפט.

    ...

     

    (ח)

    שר הפנים ימנה ועדה, בראשות שופט בדימוס או מי שכשיר להתמנות לשופט בית משפט שלום, אשר תייעץ לו לעניין החלטות והגשת בקשות לפי סעיף זה.

         

     

    עיון בהוראות שלעיל מעלה כי סמכותו של שר הפנים לפעול לביטול אזרחות – בין בעצמו בין באמצעות הגשת בקשה לבית המשפט – נתחמה לקטגוריות תחומות ומוגדרות. קטגוריה אחת היא מקום בו "האזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים" (עניין שורת הדין, בפסקה 9). קטגוריה שנייה היא מקום בו בעל האזרחות עשה מעשה שיש בו משום "הפרת אמונים למדינת ישראל". הסמכות לביטול אזרחות בגין הפרת אמונים לא הופעלה במשך שנים רבות. נקבע כי מדובר ב"צעד דרסטי וקיצוני" (ראו: עניין אלראי, בפסקה 4). גם כאשר נעשה שימוש בסמכות זו מדובר היה במקרים ספורים ובנסיבות קיצוניות (עניין שורת הדין, בפסקה 9, עניין זיוד, בפסקה 22-21). בהמשך תוקנו הוראות החוק לקביעת הסדר שלם ומפורט הכולל 'הוראות הפעלה' לשימוש בסמכות לביטול אזרחות מחמת הפרת אמונים. בהתאם להוראות החוק, כפי שהובאו לעיל, "הפרת אמונים למדינת ישראל" כוללת מעשים חמורים ביותר של מעשי טרור, בגידה, ריגול חמור או רכישת מעמד במדינה עוינת. גם לאחר תיקון החוק נקבע כי "ברי כי לא כל מעשה של הפרת אמונים מצדיק נקיטה בצעד של ביטול אזרחות...[ו]כי צעד זה ראוי לו שיישמר ל'מקרים קיצוניים וחריגים'" (עניין זיוד בפסקה 93; לצד הוראות האמורות נקבעו הוראות נוספות ביחס לאפשרות לפעול לביטול אזרחות במקרה של מעשה טרור, ס' 11(ב1) לחוק האזרחות ונקבע גם מסלול פלילי שעוגן בס' 11א לחוק המסמיך בית משפט שהרשיע אזרח בעבירות מסוימות לבטל את אזרחותו לבקשת שר הפנים; הוראות אלה אינן צריכות לענייננו).

     

    הבאנו לעיל את עיקרי ההסדר הנוגע לביטול אזרחות, זאת נוכח טענות שהעלתה העותרת בעניין בפניותיה למשיבים ובעתירה. הלכה למעשה קל לראות כי ההסדר לביטול אזרחות אינו נוגע לעניינה.

     

     

    מן הכלל אל הפרט

     

    הטענות ביחס לחוק רמת הגולן

     

  26. בפתח הדברים נסיר מן הדרך טענה עליה חוזרת העותרת בעתירתה בווריאציות שונות באשר לחוק רמת הגולן. חוק רמת הגולן מורה כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן כמתואר בתוספת". לטענת העותרת חוק רמת הגולן חל על "השטח" אך אינו חל על התושבים, אין בו כדי לקבוע את המעמד של תושבי רמת הגולן ואין בו כדי לקבוע שחוק האזרחות חל על הדרוזים תושבי רמת הגולן (למשל, ס' 69, 71, 146-143 לעתירה).

     

    אלא שבבג"ץ 205/82 אבו צאלח נ' שר הפנים (22.5.83) כבר נפסק "כי מכוח חוק רמת הגולן הוחלו כל הנורמות המשפטיות החלות במדינה על רמת הגולן ... לשון החוק והמטרה החקיקתית גם יחדיש בהן כדי להוביל למסקנה, כי בכל מקום, בו מופיע בחקיקה הישראלית "ישראל" או ביטוי אחר המציין את המדינה, גם רמת הגולן במשמע ... מטרת החקיקה - ולשון ההוראה - היא להשוות את רמת הגולן, לעניין המשפט, השיפוט והמינהל, למדינת ישראל עצמה ... לאור גישה פרשנית זו, משנקבע בחוק, כי נורמה פלונית חלה על מי שנמצא כחוק בישראל, היא חלה ממילא – מכוח חוק רמת הגולן - גם על מי שנמצא כחוק ברמת הגולן. מכיוון שכך, הרי כל אחד מהעותרים הוא "תושב" לעניין חוק מרשם האוכלוסין... וממילא מוטלת עליו החובה לקבל, לשאת ולהציג תעודת זהות" (פסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ברק, שם). מכאן כי חוק האזרחות חל על תושבי רמת הגולן. בהתאם רשאים הם – כפי שעשתה העותרת, כפי שעשו מי מבני משפחתה הקרובה, וכפי שעושים לא מעטים מבני העדה הדרוזית ברמת הגולן – לבקש התאזרחות מכוח חוק האזרחות; ומשעשו כן ממילא חלות עליהם הוראות חוק האזרחות בכל הנוגע לאיבוד אזרחות. העותרת לא התייחסה לעולה מפסק הדין בעניין אבו צאלח ולא התמודדה עמו. זאת, אף שהופנתה אליו הן בדיון בעתירה הראשונה הן בהחלטה הנוספת שקיבלו המשיבים ביום 9.1.23 לאחר הדיון בעתירה הראשונה. מדברים שאמר ב"כ העותרת בדיון שלפניי "אני לא טוען שחוק האזרחות לא חל על תושבי רמת הגולן..." (ע' 2, ש' 15-14 לפרוטוקול) נראה כי העותרת אינה עומדת על טענותיה בדבר העדר תחולה של חוק האזרחות (ויש בכך כדי להביא גם לדחיית טענתה מרחיקת הלכת של העותרת כאילו האזרחות שניתנה לה, לפי בקשתה, היא בבחינת void, ס' 138 לעתירה).

     

    טענות העותרת בראי חוק האזרחות

     

  27. נבחן, אפוא, את טענותיה של העותרת לוויתור על אזרחותה או לביטולה לאור הוראות חוק האזרחות.

     

  28. ויתור – ראינו לעיל כי בהתאם להוראות ס' 10 לחוק האזרחות ויתור על אזרחות אפשרי רק אם המבקש חדל, או מתכוון לחדול, להיות תושב ישראל. העותרת היא תושבת רמת הגולן ומכאן שהיא תושבת ישראל. העותרת טענה כי אין היא תושבת ישראל נוכח הוראות חוק רמת הגולן. טענות אלה נדחו לעיל. העותרת טענה עוד כי בהתאם לפסק ההלכה רמת הגולן היא חלק מסוריה. אלא שמעמדה של העותרת כתושבת נקבע על פי החקיקה הישראלית ומשכך גם בטענה האמורה אין כדי להועיל לעותרת. במצב דברים זה, משהעותרת היא תושבת ישראל – ומשלא העלתה כל טענתה כי ברצונה לחדול מלהיות תושבת ישראל – בדין מצאו המשיבים כי לא מתקיימים בעותרת התנאים הדרושים לשם ויתור על אזרחות.

     

  29. ביטול – בחינת אמות המידה הקבועות בדין המאפשרות לשר הפנים לבטל אזרחות או לנקוט בהליך לביטולה מעלה כי אלה לא מתקיימות בעניינה של העותרת. רחוק מכך.

     

    העותרת לא הראתה כי "האזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים". לא נטען ולא הונחה תשתית לפרט כוזב כלשהו שהוצג למשיבים אגב הליך רכישת האזרחות (ראו והשוו: בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים (12.11.98) שם נדונה חלופת הפרטים הכוזבים ביחס לטענות לאי גילוי מידע פלילי רלבנטי). העותרת טענה כי טעתה בתום לב בעת שהגישה את בקשתה לאזרחות בהיותה צעירה, בטרם שחשבה שתרצה להיות אישה דתייה ובלא שהבינה עד תום את השלכות החרם על פי פסק ההלכה (למשל בס' 100 לעתירה). בהקשר זה יש לזכור כי העותרת הגישה את הבקשה להתאזרחות מיוזמתה, בעת שהייתה בגירה בת למעלה מ-21 שנים. הבקשה לא הוגשה כלאחר יד. היא כללה הצהרות שונות. צורפו לה מסמכים, לרבות של אבי העותרת. הליך ההתאזרחות ארך זמן מסוים. העותרת הצהירה אמונים למדינת ישראל כחודשיים לאחר הגשת הבקשה. כיום אנו יודעים כי גם בני משפחה קרובים של העותרת התאזרחו בין לבין. אכן, ניכר כי בדיעבד סברה העותרת כי עשתה מקח טעות והתחרטה. אלא שטעות סובייקטיבית כאמור אינה באה בגדר העילות המקימות לשר הפנים סמכות לבטל אזרחות או לנקוט בהליך לביטולה. פרשנות אחרת תחתור תחת ההסדרים המצומצמים שנקבעו בחוק לאיבוד אזרחות והלכה למעשה תפתח פתח לאזרחים לנסות להסיר מעצמם את אזרחותם בקלות יחסית ובטענת טעות ובניגוד לעיקרון שאומץ בחוק האזרחות כי “Once a National, always a national” (עניין שורת הדין, בפסקה 8 סיפא). לא בכדי לא הציגה העותרת אסמכתא כלשהי לטענתה כי ניתן לפעול לביטול אזרחות מחמת טעות שטעה לטענתו מבקש האזרחות בעצם החלטתו לרכוש אזרחות או להתאזרח (והדברים שנאמרו בפסקאות 9-7 לפסק הדין בעניין מלבסקי לא נסבו על טעות מסוג זה).

     

    העותרת טענה כי על פי פסק ההלכה רמת הגולן היא חלק מסוריה והיות שהיא מתגוררת ברמת הגולן יש לראות בה "במשקפיים דתיות" כמי שיצאה למדינת אויב ובכך וויתרה על אזרחותה הישראלית (ס' 75 לעתירה). אין לקבל את הטענה כי רמת הגולן מהווה שטח מדינת אויב או כי תושבי רמת הגולן הם בגדר מי שיצאו שלא כדין למדינת אויב. עמדנו בהקשר זה גם על טענות העותרת ביחס לחוק רמת הגולן שנדחו לעיל. מכל מקום, טענת העותרת נסמכת על נוסח קודם של חוק האזרחות לפיו אזרח שיצא מישראל שלא כדין למדינת אויב ייראה כמי שוויתר על אזרחותו הישראלית (הוראת ס' 11(א) לחוק האזרחות בנוסחו בעבר, חלופה זו נדונה בעניין שורת הדין). אלא שהחוק תוקן והוראה זו אינה קיימת עוד בנוסחה האמור (ראו הסקירה בפסקה 23 לפסק דינה של כבוד הנשיאה א' חיות בעניין זיוד). חוק האזרחות אינו מדבר עוד ביציאה שלא כדין למדינת אויב. תחת זאת, חוק האזרחות מורה כיום, כי רכישת אזרחות או זכות לישיבת קבע במדינה עוינת (לפי פירוט בתוספת) מהווה "הפרת אמונים למדינת ישראל". היינו נדרשת רכישת מעמד קבע במדינה הנמנית על רשימת המדינות העוינות. העותרת לא טענה כי רכשה אזרחות סורית או זכות לישיבת קבע בסוריה. ממילא לא מתקיימת בה גם חלופה זו.

     

    בנסיבות העניין אף אין ממש בטענות העותרת כי בעצם ההזדהות הסובייקטיבית של הדרוזים תושבי רמת הגולן עם סוריה ניתן לראות משום "הפרת אמונים" המקימה לשר הפנים אפשרות לפעול לביטול אזרחותה של העותרת. עמדה זו של העותרת עומדת בניגוד ברור ללשון החוק שקבע רשימה סגורה של מעשים בעלי חומרה יתרה – מעשה טרור, בגידה, ריגול חמור או רכישת מעמד קבע במדינה עוינת – שבכוחם לפגוע באורח חמור בביטחון המדינה, הבאים בגדר "הפרת אמונים" ואשר יכולים להקים בסיס להליך לביטול אזרחות. עמדת העותרת אף אינה מתיישבת עם תכלית ההסדר הקבוע בחוק ועם ההלכה הפסוקה כפי שהובאה לעיל ושלפיה הפרת אמונים שיכולה להצדיק צעד של ביטול אזרחות שמורה למקרים קיצוניים וחריגים. הזדהות סובייקטיבית נטענת אינה באה בגדר האמור. אף לא קרוב לכך.

     

    הנה כי כן, בנסיבות העניין לא מתקיימים בעותרת תנאי הסף לאיזה מהחלופות המאפשרות לשר הפנים לפעול לביטול אזרחות. זאת, אף בהתעלם מכך שעל פני הדברים מדובר במסלול שנועד להביא לביטול אזרחות שלא על פי רצונו של האזרח ולא להוות מסלול עוקף להסדר הקבוע בס' 10 לחוק האזרחות לוויתור מרצון על אזרחות. לכך יש להוסיף כי סמכות השר הקבועה בס' 11 לחוק האזרחות היא סמכות שבשיקול דעת. אפילו היה עולה בידי העותרת להראות כי התקיימו בה איזה מהחלופות המאפשרות לשר לפעול לביטול אזרחותה – וכאמור לא זה המצב – עדיין היה עליה להראות כי התקיימו נסיבות שבעטיין הפכה הסמכות לסמכות שחובה היה להפעילהּ וכי הימנעות מהפעלתה היא בלתי סבירה במידה היורדת לשורש העניין (למשל, בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, בפסקה 17 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (8.9.93)). כזאת לא הראתה העותרת.

     

  30. להשלמת הדיון בחלק זה נידרש לטענות משלימות שהעלתה העותרת.

     

    טענה אחת היא כי לתושבי רמת הגולן הדרוזים הוּתרה הבחירה אם לקבל אזרחות אם לאו ומשכך צריכה לעמוד להם רשות מקבילה לוותר על אזרחות או לבטלהּ (ס' 71-69 לעתירה). אלא שאפשרות הבחירה אם לרכוש אזרחות ישראלית אינה משמיעה מתוכה ואינה מחייבת שתהיה לצדה בהכרח אפשרות לוותר על האזרחות, כך סתם. ברירה כאמור, אם לבקש להפוך לאזרח, עומדת למשל, לכל מי שמתקיימים בו התנאים הקבועים בס' 5 לחוק האזרחות שעניינו התאזרחות. אולם, משנרכשה אזרחות כאמור, כפוף האזרח לדרכים שנקבעו בחוק בכל הנוגע לאפשרות ל"איבוד האזרחות", בין בדרך של ויתור מרצון בין בדרך של שלילתה. אין הוא יכול לחדול מלהיות אזרח – על הזכויות והחובות הנובעות מכך – אך משום שהתחרט או שהדבר מקים לו קושי. טענות העותרת חותרות תחת ההסדר שאומץ בחוק האזרחות ותחת ההשקפה שביסודו: "פעם אזרח – תמיד אזרח", ושלפיה אזרח – ובכלל זה מי שהפך אזרח מכוח התאזרחות כעותרת – אינו רשאי להסיר מעצמו את האזרחות אך מחמת רצונו לעשות כן. הדברים עולים בקנה אחד גם עם מעמדה החשוב של הזכות לאזרחות על החובות והזכויות שעמה.

     

    טענה נוספת שהעלתה העותרת, אף שבלא פירוט של ממש, היא כי שר הפנים מוסמך לפעול לביטול אזרחות גם מ"שיקולי צדק" ומשמדובר במקרה הומניטרי (ס' 74 ו-108 לעתירה). אלא שלאפשרות כאמור אין עיגון בהוראות חוק האזרחות. העותרת לא הראתה אחרת (ובהקשר זה בולט ההבדל בין חוק האזרחות על ההסדרים הפרטניים והתחומים לאיבוד אזרחות שנקבעו בו, לבין חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 שבס' 11 שבו נקבעה סמכות כללית לשר הפנים לבטל רישיון ישיבה לפי שיקול דעתו; עמדת העותרת שלפיה יש להכיר באפשרות לביטול אזרחות 'משיקולי צדק' כלליים ובלתי מוגדרים אף אינה מתיישבת עם הגישה העולה מפסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים (13.9.17) שם עמדה דעת הרוב על הקושי הקיים בהסמכה הרחבה שבחוק הכניסה לישראל לביטול רישיון ישיבה, לרבות רישיון קבע, באופן כללי ועמום, בלא הגדרת אמות מידה להפעלת הסמכות ולפגיעה בזכות ובלא כל הכוונה כלשהי של שיקול הדעת המינהלי, שם, בפסקה 54 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן). העותרת אף לא הראתה כי אפילו הייתה קיימת סמכות כללית לביטול אזרחות מ"שיקולי צדק", אי הפעלתה בנסיבות העניין – מקום בו ביקשה אזרחות מיוזמתה ובהליך סדור – נגועה בפגם המצדיק התערבות.

     

    עוד יוּער כי העותרת טענה כי ויתור על אזרחות לפי ס' 10 לחוק האזרחות טעון הסכמה של שר הפנים (ס' 10(ה) לחוק האזרחות) בעוד שההחלטות בעניינה התקבלו על ידי גורמים ברשות האוכלוסין וההגירה. בכתב התשובה הסבירו המשיבים כי שר הפנים אצַל את סמכותו האמורה למנהל אגף אזרחות ברשות האוכלוסין וההגירה וצירפו פרסום מתאים בעניין (מש/13, הוגש ביום 12.11.23). נוכח האמור הודיעה העותרת כי אינה עומדת על טענותיה בהקשר זה (ע' 1, ש' 13-23 לפרוטוקול הדיון). משכך, אין צורך להידרש לאלה. יצוין גם כי לעותרת ניתנה הזדמנות מלאה להעלות את כל טענותיה. כך עשתה ובהרחבה. משכך לא הונחה תשתית לכך שנפל פגם בהליך ובהתנהלות המשיבים.

     

    בשולי עתירתה טענה העותרת כי המשיבים פעלו בניגוד להוראות ס' 4א(א) לחוק האזרחות משום שבעת הגשת הבקשה לא התקיים בעותרת תנאי הגיל הקבוע בסעיף האמור (ס' 150 לעתירה). אלא שבקשת העותרת לקבלת אזרחות לא נעשתה מכוח הסעיף הנזכר כי אם מכוח התאזרחות בהתאם לס' 5 לחוק האזרחות. במצב דברים זה אין בטענות אלה כדי לשנות.

     

  31. נוכח האמור לעיל, כלל טענותיה של העותרת מכוח חוק האזרחות, נדחות.

     

    הטענות במישור החוקתי 

     

  32. כאמור לעיל, העותרת טענה כי החלת חוק האזרחות על הדרוזים תושבי רמת הגולן אינה מידתית ואינה חוקתית. העותרת טענה כי החלת חוק האזרחות עליה מביאה להוצאתה מגדר החברה וכי נוכח פסק ההלכה היא סובלת מחרם ונידוי חברתי בשל אזרחותה הישראלית באופן המביא לפגיעה בזכויותיה לחופש דת, לכבוד ולשוויון, להגנה על מרקם חיים, להקים משפחה ולהיות פעילה ושותפה בחברה בה היא חיה, זכויות הנגזרות מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותרת טענה כי יש להעדיף את זכותה להיות אישה דתייה על פני הוויתור על האזרחות שאינו אלא אקט הצהרתי. לטענת העותרת ההוראות הקבועות בחוק האזרחות בנוגע לוויתור על אזרחות לוקות בחֶסֶר ביחס לתושבי רמת הגולן בהעדר הסדר ספציפי לדרוזים תושבי רמת הגולן המאפשר ביטול אזרחות שנרכשה מחוסר דעת. לתמיכה בטענותיה התייחסה העותרת בין היתר להחלטות מועצת זכויות האדם שיצאו לפי הנטען נגד "כפיית אזרחות ישראלית על התושבים הסורים ברמת הגולן". בסופו של יום ביקשה העותרת להצהיר כי חוק האזרחות אינו חוקתי ביחס לעותרת ולדרוזים תושבי רמת הגולן.

     

  33. טענותיה של העותרת מכוונות בעיקרן להסדר הקבוע בס' 10 לחוק האזרחות שעניינו בוויתור על אזרחות. טענת העותרת היא כי הפגיעה הנטענת בה היא תוצאה של העדר הסדר פרטני שיאפשר לדרוזים תושבי רמת הגולן לוותר על אזרחות שנרכשה מחוסר דעת.

     

  34. אלא שחוק האזרחות נחקק לכתחילה בשנת 1952. הסדר הוויתור הקבוע בס' 10 לחוק תוקן בתיקון מס' 4 לחוק בשנת 1980. היינו קודם לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ס' 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, כידוע, הוראת שמירת דינים שלפיה "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד". יש בכך כדי להקים קושי לעותרת באשר הוראות חוק האזרחות שעליהן היא מלינה אינן נתונות לביקורת חוקתית נוכח הוראת שמירת הדינים (מכלל רבים: בג"ץ 5442/19 סגמן נ' משרד הפנים (25.11.19)). בגדרי הדיון בעתירה הראשונה הוצג לעותרת הקושי שמקימה לה הוראת שמירת הדינים. חרף האמור בעתירה שלפניי לא בא כל מענה לדברים ולא נעשה כל ניסיון להתמודד עם האמור. בכלל זה לא הועלתה כל טענה קונקרטית כלפי תיקון כלשהו בחוק האזרחות שנעשה לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וממילא לא נטען – כנדרש בפסיקה – כי תיקון כאמור הוא לפי טיבו ומהותו כזה שיש בו כדי לקבוע שהדין אינו 'שמור' עוד ויש בו כדי לפתוח פתח לביקורת חוקתית (למשל, עניין זיוד, בפסקה 4 לפסק דינו של כבוד השופט נ' סולברג). העותרת אף לא הניחה בסיס תכליתי או עוגן לשוני המצדיקים ומאפשרים ליתן לחוק האזרחות פרשנות אחרת לאור חוק היסוד. בנוסף, כפי שנפסק, "טענה לפגיעה חוקתית אינה יכולה להישמע בעלמא, אלא יש לבססה כדבעי, תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית" (למשל, בג"ץ 8568/19אני ואתה מפלגת העם הישראלית נ' כנסת ישראל, בפסקה 7 לפסק דינו של כבוד השופט מ' מזוז (22.1.2020)). העותרת לא הציגה בחינה חוקתית סדורה כנדרש. נראה כי די בכל האמור כדי להצדיק את דחיית טענות העותרת.

     

  35. מעבר לכך, גם לגופם של דברים אינני סבור כי העותרת הניחה תשתית לכך שחוק האזרחות הביא לפגיעה בזכויותיה באופן המצדיק ליתן לה סעד.

     

    העותרת בחרה, בעת שהייתה בגירה ומיוזמתה, לפעול לקבלת אזרחות ישראלית. העותרת הגישה, שלא כלאחר יד, בקשה להתאזרחות. בהמשך הצהירה אמונים למדינת ישראל והפכה אזרחית. בדיעבד, כשנתיים ימים לאחר מכן, נמלכה בדעתה. במצב דברים זה ברי כי אין לדבר על כפיית אזרחות על העותרת או על מאן דהוא אחר. חוק האזרחות לא כפה על העותרת דבר. חוק האזרחות מאפשר לרכוש אזרחות בדרך של התאזרחות למי שעומד בתנאים הקבועים לכך. החוק מאפשר ויתור על אזרחות למי שחדל להיות תושב וביטול אזרחות בהתקיים תנאים מסוימים. כאמור לעיל העותרת ביקשה לרכוש אזרחות על פי החוק מרצונה החופשי. הפגיעה שנגרמה לעותרת לפי טענתה אינה בשל הוראה כופה מהוראות חוק האזרחות. מקורה, לפי טענתה שלה, בחרם שהוא תוצאה של פסק הלכה ובמעמדו בקרב הקהילה בה היא חיה. למעלה מהדרוש יצוין כי מהנתונים שהובאו לפני בית המשפט עולה כי נכון למחצית שנת 2023 כ- 5,000 מבין כלל הדרוזים תושבי רמת הגולן המונים כ-25,000 איש הם בעלי אזרחות ישראלית. לשון אחר: כחמישית מהתושבים הדרוזים ברמת הגולן הם בעלי אזרחות ישראלית. שיעור דומה של בעלי אזרחות ישראלית קיים גם בבוקעתא שם מתגוררת העותרת (ראו בפסקה 15 לעיל). מהנתונים שהוצגו עולה עוד כי לאורך השנים ניכרה עלייה במספרם של מבקשי האזרחות מבין הדרוזים ברמת הגולן (שם, העלייה הניכרת עולה גם מהשוואת הנתונים נכון להיום אל מול הנתונים משנת 2009, יניב רונן נתונים על הדרוזים תושבי רמת-הגולן (הכנסת, מרכז מחקר ומידע 2009); וראו בהקשר קרוב: בג"ץ 4850/18 חרמון התנועה לשוויון זכויות ומנהל תקין נ' שר הפנים (25.7.18) שם התבקש לדחות את מועד הבחירות למועצות בכפרים בדרוזים ברמת הגולן על מנת לאפשר לתושבים נוספים לפעול לקבלת אזרחות על מנת שיוכלו להתמודד בבחירות). כאמור לעיל, עוד התברר כי לפני זמן לא רב התאזרחו גם בני משפחה קרובים של העותרת (ראו בפסקה 15 לעיל). בזהירות ייאמר כי נראה שיש בנתונים האמורים ובמגמה שהוצגה כדי להקרין על טענות העותרת לפגיעה בדרוזים תושבי רמת הגולן. זאת, גם כאשר מביאים בחשבון את טענתה של העותרת, שלא נתמכה, ושלפיה רבים מבני העדה הדרוזית שבחרו להתאזרח אינם מבקשים לקיים אורח חיים דתי, וזאת בשונה ממנה.

     

  36. נוכח כל האמור, יש לדחות גם את טענותיה אלה של העותרת.

     

  37. ודוק: אינני מתעלם מטענות העותרת בדבר מאפיינים ייחודיים של בני העדה הדרוזית ברמת הגולן, ובפרט אלה מהם המבקשים לקיים אורח חיים דתי. אינני מתעלם מהקשרים שבין חלק מבני העדה הדרוזית ברמת הגולן לבני משפחה בסוריה והזיקה שיש למי מהם לסוריה. כפי שציינה העותרת וכפי שעולה מהנתונים שהוצגו, חלק בלתי מבוטל מהדרוזים תושבי רמת הגולן בחרו שלא לבקש אזרחות והם במעמד של תושבי קבע במדינת ישראל. אחרים מימשו את האפשרות העומדת להם לפי חוק האזרחות, בחרו להתאזרח והפכו לאזרחי המדינה. כך גם עשו בני משפחה של העותרת לאחר העתירה. מי שבחרו להפוך אזרחים ממילא כפופים – בדומה לכל אחד אחר שביקש להפוך לאזרח מרצון ומכוח התאזרחות – לכלל הוראות חוק האזרחות ובכלל זה להוראות החלות על ויתור על האזרחות או על ביטולה. המחוקק לא ראה לייחד בהקשר זה הוראות ספציפיות לבני העדה הדרוזית, ובפרט בכל האמור בוויתור על אזרחות שנרכשה באורח רצוני (בשונה, למשל, מההוראה שנקבעה בס' 7(ו)(2) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 בה מצא המחוקק לקבוע הוראה ספציפית הנוגעת לתושב סוריה שהוא בן זוגו של בן העדה הדרוזית המתגורר ברמת הגולן). ככל שלעותרת נגרמה פגיעה בשל פסק ההלכה והחרם הנטען, יש להצר על כך. עם זאת, משהעותרת פעלה לפי בחירתה ומרצונה, לא הונחה תשתית לפגיעה בשל הוראות חוק האזרחות במידה המצדיקה להושיט לה סעד.

     

  38. בשולי הדברים יוער כי בראש העתירה במסגרת סעדיה טענה העותרת גם לסתירה הוראות בין הוראות חוק האזרחות לבין חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), התשנ"ט-1999. הטענות אינן ברורות. נראה כי נועדו לתמוך בטענה שלפיה על פי חוק רמת הגולן חוק האזרחות אינו חל על בני העדה הדרוזית ברמת הגולן, טענה שנדונה לעיל. הטענות לא פורטו כדבעי בגוף העתירה (ראו ס' 146-145 לעתירה). משכך – הן נדחות.

     

  39. לא מצאתי ממש ביתר הטענות שהועלו בעתירה, לעיתים בערבוביה ובאורח בלתי ברור. בכלל זה בטענות ביחס למעמד של תושבי מזרח ירושלים שלא נגעו לסוגיית האזרחות.

     

     

    סיכום ותוצאה

     

  40. מהטעמים שפורטו לעיל – העתירה נדחית.

     

  41. העותרת תישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורכת דינם בסך כולל של 8,000 ₪ וזאת על הצד המתון. בהקשר זה הבאתי בחשבון את היקף העבודה שנדרש בגדרי העתירה אך גם את הטענות ביחס לנסיבותיה האישיות של העותרת.

     

  42. המזכירות תמציא לצדדים.

     

    ניתן היום, ב' כסלו תשפ"ד, 15 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ