עת"מ 33807-01-13 עזריה נ' עיריית טבריה

לפניי עתירה מינהלית, אשר הוגשה ע"י נתנאל עזריה, אחד מארבעת יורשיו של המנוח אליהו עזריה ז"ל (על-פי צו ירושה מיום 15.6.1992, להלן: "העותר"), לביטול חיובי הארנונה שהשיתה עיריית טבריה (להלן: "המשיבה" או "העירייה"), בגין שני נכסים בתחומה, שהיו בבעלותו של המנוח טרם פטירתו – האחד, דירה בגודל של 53 מ"ר, בגוש 15285 חלקה 113 תת-חלקה 2 (להלן: "הדירה"), והשני, חנות בגודל של כ-14 מ"ר, בגוש 15026 חלקה 161, בשוק העירוני בטבריה (להלן: "החנות", ולהלן הדירה והחנות יחד יכונו: "הנכסים"). על-פי כתב העתירה, סכום החוב בגין ארנונה, הוצאות גבייה ושכ"ט עו"ד, עבור הנכסים, עמד ביום 12.11.2012 על-סך 297,164 ₪ (להלן: "החוב"). בסוף שנת 2012 פעלה העירייה למימוש משכון שרשמה על הדירה, במסגרת תיק הוצאה-לפועל שפתחה לשם גביית החוב (מס' 08-21721-12-2, להלן: "תיק ההוצל"פ").

הדיון בעתירה

בד בבד עם הגשת העתירה דנן ביקש העותר ליתן צו ביניים, במעמד צד אחד, המורה לעירייה להימנע מנקיטת הליכים לרבות הליכי הוצאה לפועל ביחס לנכסי העיזבון. החלטה זו נדחתה בהחלטתי מיום 20.1.13, לפיה אין מקום למתן הצו במעמד צד אחד, וכי בקשה למתן צו ביניים תוגש בנפרד מהעתירה ובצורה מנומקת. כן ציינתי בהחלטתי כי לא ניתן לראות בעותר כמי ש"מייצג" את העיזבון או את יתר היורשים, ובאם היורשים הנוספים מעוניינים להיות מיוצגים ע"י ב"כ העותר עליה להגיש לבית-המשפט ייפויי כוח מטעמם.

ביום 12.2.13 הגישו העותר, יחד עם שני יורשים נוספים – צדוק עזריה ויעקב עזריה (להלן: "יעקב"), בשם העיזבון, בקשה מנומקת למתן צו ביניים במעמד צד אחד. בכותרת הבקשה כונו השלושה: "שלושת היורשים עפ"י צו ירושה מיום 15.12.1992". כן צורפו ייפוי כוח מטעם השלושה, המסמיכים את עוה"ד פרג'ון לייצגם. ביום 14.2.13 קבעתי בהחלטתי כי אין מקום למתן הצו במעמד צד אחד, והוריתי לעירייה להגיש תגובה לבקשה. ביום 18.2.13 ניתנה החלטתי, שנתנה תוקף להסכמת הצדדים, לעכב את הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ עד לתום הדיון בעתירה, וניתן צו האוסר על המשיבה לנקוט בכל הליך לגביית חוב הארנונה המיוחס לעיזבון המנוח.

העובדות הצריכות לעניין

המנוח, אליהו עזריה ז"ל, נפטר ב-1988. אין מחלוקת כי עד לפטירתו שילם המנוח לעירייה, באופן שוטף, את תשלומי הארנונה והאגרות השונות המוטלים על הנכסים. המנוח התגורר בדירה עד לפטירתו, ומאז פטירתו לא שימשה הדירה למגורים. באשר לחנות, בשנת 1986 פרצה שריפה במקום, ולמן שנה זו ואילך החנות לא הופעלה כעסק על-ידי המנוח או על-ידי מאן דהוא. העותר אינו מכחיש כי היורשים לא שילמו עבור הנכסים את תשלומי הארנונה והאגרות השונות, למן פטירתו של המנוח ואילך.

בשלב כלשהו החלה העירייה לשלוח דרישות לתשלום החוב לכתובת דירתו של המנוח, כאשר לטענת העירייה החלה לנקוט בפעולות גבייה משנת 2003 ואילך, ואילו לטענת העותר, נודע לו לראשונה על קיומו של החוב בשנת 2008. אחד היורשים, יעקב, מתגורר בדירה סמוכה לדירת המנוח (מדובר בבית קרקע דו-משפחתי), ולאחר שהדרישה הגיעה לכתובת הדירה, ובהמשך אף הגיע נציג מטעם העירייה לבצע בדירה עיקול של המיטלטלין, פנה יעקב למשרדי העירייה בניסיון לברר פשר החוב. בעירייה נמסר ליעקב, כי החוב הוא בגין תשלומי ארנונה ואגרת פינוי אשפה עבור הנכסים, ומשטען בפני נציגי העירייה כי מדובר בנכסים ריקים שאינם שמישים, הורו הם ליעקב כי ימציא לעירייה דו"חות שמאי המאמתים טענותיו אלה.