אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גריס סלים אעמיה ואח' נ' משרד הפנים

גריס סלים אעמיה ואח' נ' משרד הפנים

תאריך פרסום : 10/05/2017 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית משפט לעניינים מנהליים ירושלים
14016-02-11
15/07/2015
בפני השופט:
יורם נועם

- נגד -
העותרים:
1. ג'ריס סלים אעמיה
2. רמזי ג'ריס אעמיה
3. רמי ג'ריס עאמיה
4. ראאד ג'ריס אעמיה

עו"ד א' גבע
המשיב:
משרד הפנים באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק-דין

1.לפניי עתירה מינהלית נגד החלטות המשיב, שר הפנים – האחרונה שבהן מיום 14.3.13 – לדחות את בקשותיהם של העותרים לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל. עותר 1 טוען, כי ביתו שבסלאייב אל עדקה, ליד הכפר ביר עונה, באזור שסופח למדינת ישראל בשנת 1967, היה שייך לאביו, והוא – עותר 1 – מתגורר בו ברציפות מלידתו ועד היום; זאת, למעט תקופה בת מספר חודשים, כאשר בפרוץ מלחמת ששת הימים ברח עם אִמו לקרובי משפחה בבית-לחם, שם נרשם אמנם במפקד האוכלוסין של אזור יהודה ושומרון, אך שב במהרה לבית שבירושלים לאחר שוך הקרבות. לדבריו, בבית זה נולדו גם שלושת ילדיו – עותרים 4-2, אשר חיים אִתו, יחד עם משפחותיהם. בהחלטות המשיב צוין, כי הנטל להראות שנפלה טעות ברישומו של עותר 1 במפקד האוכלוסין של אזור יהודה ושומרון, שעה שלטענתו הוא התגורר בבית האמור עובר לשנת 1967 ברציפות עד היום – מונח לפתחו של עותר 1; אולם טענותיו לעניין זה לא הוכחו באמצעות ראיות אובייקטיביות וחד-משמעיות, כנדרש. בפתח הדברים יוער, כי במהלך הדיון בעתירה, אשר הוגשה בשנת 2011, ניתנו על-ידי המשיב החלטות חדשות בעניינם של העותרים – בעקבות ראיות חדשות שהעלו וטענות משלימות שהשמיעו. בסופו של יום ניתנה ההחלטה האחרונה בעניינם – נושא העתירה המתוקנת – ביום 14.3.13, וכתבי-הטענות המתוקנים הוגשו בחודשים אפריל ואוקטובר 2013.

 

המסגרת הנורמטיבית

2.בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החילה מדינת ישראל את אזור מזרח ירושלים לשטחה, וקבעה, בצו סדרי השלטון והמשפט (מס 1), תשכ"ז-1967 ומכוח סעיף 11 ב' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1984, כי יחולו באזור זה המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה (בג"ץ 282/88 מוברק עווד נ' יצחק שמיר, ראש הממשלה ושר הפנים, פד"י מב(2) 424, 429 (1988)). באותה העת, נערך מפקד אוכלוסין בירושלים וכן באזור יהודה ושומרון (להלן – מפקד האוכלוסין). תושבי אזור יהודה ושומרון (להלן גם – האזור) שנרשמו בשלב זה במרשם האזור, קיבלו תעודות זיהוי של האזור בלבד; אולם תושבי מזרח העיר, שנרשמו באמצעות המפקד שנערך בירושלים, קיבלו רישיון לישיבת קבע בישראל וניתנו להם תעודות זהות (עע"מ 9981/05 עאישה עאבד נ' שר הפנים משרד הפנים (16.4.07); ובג"ץ 282/88 בעניין עווד, לעיל). כפועל יוצא, מי שלא התפקד ונרשם בעת ההיא במרשם האוכלוסין בירושלים, אינו זכאי לקבל רישיון לישיבת קבע בישראל, וכניסתו לישראל מותנית בשיקול דעתו של שר הפנים, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל; ראו: בג"ץ 282/88 בעניין עווד, לעיל; ועע"מ 10811/04 מוחמד עבדאללה סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05)). המועד הקובע לעניין זה הוא, אפוא, מקום המגורים בזמן מפקד האוכלוסין (עע"מ 10811/04, בעניין סורחי, לעיל).

 

3.בצד האמור, משרד הפנים הכיר בעובדה שבעריכת מפקד האוכלוסין נפלו טעויות, כך שבמקרים נדירים נרשמו תושבים כתושבי האזור, על-אף שבפועל התגוררו בתחומה הריבוני של מדינת ישראל, לאחר סיפוח מזרח ירושלים כאמור (בג"ץ 3562/96 כמאל אבו סעד נ' המפקד הצבאי איזור הגדה המערבית (14.6.05); (עת"מ (י-ם) 8877/08 אברהים מחמוד יוסף אלאטרש נ' שר הפנים (19.4.10); עת"מ (י-ם) 34940-04-11 פאדי דראס נ' משרד הפנים (22.1.12); ועת"מ (י-ם) 5356-09-11 והאדנה פאדי בן מנצור נ' משרד הפנים (30.4.12)). עם-זאת, הובהר בפסיקה, כי "נטל ההוכחה מוטל על הטוען כי נעשתה לגביו טעות"; וכי "בחלוף השנים מאז מלחמת ששת הימים, כובד משקלו של הנטל הזה הלך ורב" (עת"מ (י-ם) 8877/08, בעניין אלאטרש, לעיל; ועת"מ (י-ם) 34940-04-11 בעניין דראס, לעיל). נפסק, כי על הטוען לטעוּת כאמור, להוכיח, ברמת הראייה המינהלית ובאמצעות ראיות אובייקטיביות, שמרכז חייו היה בירושלים בתקופה הרלבנטית (עע"מ 10811/04, בעניין סורחי, לעיל).

 

4.במרוצת השנים נקבעו שני נהלים שמכוחם איפשרה המדינה להסדיר את מעמדם בישראל של מי שלא נרשמו כתושבי ירושלים במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1967.

 

ההסדר הראשון פורסם בשנת 1998, ועניינו מתן היתרי שהייה בישראל לתושבי האזור שלא התפקדו כאמור, אך הוכיחו כי עברו להתגורר בירושלים לכל המאוחר בסוף שנת 1972, וכי הם מתגוררים בה ברציפות מאז, או כי התגוררו בעיר בשנת 1967 ולא התפקדו מסיבה כלשהי (להלן – הסדר 1972; ראו: בג"ץ 9366/10 מוחמד בן חליל אל סורחי נ' משרד הפנים (29.1.12)). כפי שעולה ממכתב מאת מזכיר הממשלה מיום 4.2.1998, ההסדר האמור אינו מקנה מעמד בישראל, ו"המירב שיש בידי הממשלה ליתן הוא הצהרה בדבר היעדר כוונה לגרש את מי ששוהה בירושלים שלא כדין שנים רבות מאוד; זאת על פי קריטריונים שייקבעו על ידי משרד הפנים ובהתייעצות עם גורמי ביטחון, על דעת היועץ המשפטי לממשלה, ואשר יובאו לאישורו של הדרג המדיני". במכתב מטעם היועץ המשפטי לממשלה מיום 14.10.98, פורטו הקריטריונים שלאורם יש לבחון בקשות למתן "היתר מיוחד" לפי הסדר 1972, ובכללם – תצלומי אוויר משנת 1967 של בית המבקש; היתרי בנייה שהוצאו בגין הבית; מסמכים הקשורים במבנה, כגון – חוזי שכירות, מכירה או קניה, וכן קבלות המעידות על תשלום מיסים וחשבונות בעד המבנה; ואישורים מטעם מוסדות לימוד ועבודה שבהם למדו או הועסקו בני המשפחה במשך השנים – והכל כדי להוכיח מרכז חיים בירושלים משנת 1973 לפחות, ברצף. כן צוין, כי על המבקשים לתמוך בקשותיהם בתצהיר; וכי במקרים שבהם ההכרעה בבקשה אינה ברורה – יבקרו נציגי משרד הפנים בשטח המדובר, וכן יערכו שימוע לבני המשפחה במקום. בצד זאת הודגש, כי "המשקל שניתן לכל אחד מן הנושאים שלעיל עשוי להשתנות ממקרה למקרה, ובאופן עקרוני כל ראיה אחרת שלא אוזכרה לעיל עשויה להישקל ולהיבדק אף היא, והכל על מנת להכריע בשאלת הגדרת המבקשים כמי שמתגוררים בישראל 'שנים רבות מאוד' ".

 

ההסדר השני נקבע בהחלטת ממשלה מס' 2492 מיום 28.10.07 (להלן – הסדר 1987). בהחלטה זו נקבע, שככלל אין להעניק רישיון ישיבה מכוח חוק הכניסה לישראל לתושבי האזור, הטוענים כי קיימו מרכז חיים במזרח ירושלים עובר לחודש יוני 1967, ולא התפקדו במפקד האוכלוסין. אולם בצד זאת נקבע, כי "תושב איו"ש הרשום במרשם האוכלוסין באיו"ש והמתגורר, שלא כדין, במזרח ירושלים, ברציפות משנת 1987 ועד ליום הגשת בקשתו בהתאם להחלטה זו, ואשר בניית גדר הביטחון באזור ירושלים פגעה באופן ממשי במרקם חייו... רשאי שר הפנים לאפשר את המשך ישיבתו במזרח ירושלים, עפ"י היתר שהיה זמני שינתן על ידי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בשים לב לנסיבותיו האישיות" (ההדגשות הוספו). בפרט הודגש, כי היתר כאמור יינתן לאחר ששוכנע שר הפנים, "על בסיס ראיות אובייקטיביות מהימנות, כי המבקש התגורר ברציפות במזרח ירושלים משנת 1987 ועד ליום הגשת בקשתו..." (ההדגשה אינה במקור; ראו: בג"ץ 9366/10, בעניין סורחי, לעיל).

 

תמצית הרקע העובדתי שקדם לעתירה והתמורות שחלו לאחר הגשתה

5.עותר 1, יליד שנת 1947, הִנו אביהם של עותרים 4-2, ילידי השנים 1973, 1974 ו-1977, בהתאמה; ועל-פי הנטען, הם מתגוררים יחד בבית מבודד באזור סלייב אל עדקה, סמוך לכפר ביר עונה ולשכונת גילה בירושלים, באזור שסופח למדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים (להלן – הבית בביר עונה או הבית). עותר 1 טוען, בתמצית, כי נולד וגדל בבית, אך עם פרוץ מלחמת ששת הימים ברח עם אִמו ודודו למשפחתו בבית-לחם; כי שהו שם מספר חודשים, במהלכם התפקדו במפקד האוכלוסין באזור, ואז שבו לבית המשפחה – בו הוא חי עד היום; כי בשנת 1971 נישא לתושבת האזור שעברה להתגורר אף היא בבית; כי שלושת ילדיהם – עותרים 4-2 – נולדו אמנם בבית לחם, אך זאת בשל היעדר דרך סלולה מהבית לירושלים באותם ימים, ולנוכח קרבת הבית למרכז בית-לחם; כי בשנת 1981 התגרש מרעייתו, שמתגוררת עד היום בבית-לחם, בעוד ששלושת ילדיהם נותרו עִמו, וגדלו בבית המשפחה; וכי שלושת הילדים, עותרים 4-2, התגוררו בבית מאז לידתם, והם חיים בו גם היום עם משפחותיהם.

 

6.העתירה דנן, שהִנה השלישית במספר בעניינם של העותרים, הוגשה במקור נגד החלטת המשיב מיום 24.1.11 לדחות את בקשת העותרים לקבלת רישיון לישיבת קבע, על-יסוד התשתית העובדתית שהונחה לפניו בשעתו; והייתה זו החלטה שנייה בעניינם של העותרים (להלן גם – ההחלטה השנייה), לאחר שבקשות קודמות שהגישו וכן ההחלטה בהן – נידונו במסגרת עתירות קודמות בבית-משפט זה.

 

בתמצית יצוין, כי בקשתם הראשונה של העותרים לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל, משנת 2003, לא נענתה, לכן עתרו הם לבית-משפט זה, שהורה למשיב לדון בעניינם בתוך 60 יום (עת"מ (י-ם) 572/04; להלן – העתירה הראשונה); ומשלא התקבלה החלטה כאמור – פנו העותרים בעתירה נוספת לבית-משפט זה (עת"מ (י-ם) 492/05; להלן – העתירה השנייה). במהלך הדיון בעתירה השנייה, נתקבלה ביום 28.8.05 ההחלטה הראשונה בעניינם של העותרים, הדוחה את בקשתם לקבלת רישיון לישיבת קבע; והעתירה השנייה נסבה, אפוא, נגד החלטה זו. לימים דחה בית-המשפט (כב' הנשיאה (דאז) השופטת מ' ארד) את העתירה השנייה, בקבעו כי על-יסוד התשתית העובדתית שעמדה אז לפני המשיב – לא ניתן לראות בהחלטה האמורה כבלתי סבירה באופן המצדיק את ביטולה (עת"מ (י-ם) 492/05 גריס סלים אעמיה ואח' נ' שר הפנים (20.7.06); להלן – פסק-הדין הראשון בעתירה השנייה). במהלך הדיון בערעור שהוגש לבית-המשפט העליון נגד פסק-הדין הנ"ל, ביקשו העותרים להגיש שתי ראיות נוספות, ולנוכח האמור הורה בית-המשפט העליון למשיב לקיים לעותרים שימוע נוסף. לאחר השימוע כאמור הודיע המשיב, כי לא מצא לשנות מהחלטתו הקודמת; ובנסיבות העניין הורה בית-המשפט העליון על השבת הדיון לערכאה הדיונית, על-מנת שתתקבל החלטה משלימה לפסק-הדין מיום 20.7.06, לאחר שיובא לפניה כלל החומר שנוסף בערעור ותינתן לבעלי הדין זכות טיעון לגביו (עע"מ 6909/06 גריס אעמיה ואח' נ' שר הפנים (6.4.09)). הדיון בעתירה השנייה התחדש בהתאם להחלטה הנ"ל, אולם המשיב נמנע מלהגיש בגדרו את תגובתו לראיות החדשות שנוספו. לנוכח האמור, קיבל בית-המשפט לעניינים מינהליים (כב' הנשיאה (דאז) השופטת מ' ארד) פסק-דין

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ