לפניי בקשה לעיכוב הליכים במעמד צד אחד עד להכרעה בערעור.
כידוע, הגשת ערעור אין בה כדי להביא לעיכוב בביצוע ההחלטה שעליה מוגש ערעור. על המבקש לעכב את ההליכים לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד הוא מבחן סיכויי הערעור והאחר הוא מאזן הנוחות, כשבין שני המבחנים מתקיים יחס שזכה בפסיקה לכינוי "מקבילית כוחות".
לעניין סיכויי הערעור – הערעור כולו מופנה נגד החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, בטענה כי בהעדר פסק דין, לא הייתה כב' הרשמת רשאית לשפעל את הליכי ההוצאה לפועל. אלא שבטיעון זה, שגה המבקש בהבנת אופיו של ההליך, ואבאר.
תיק ההוצאה לפועל נושא הערעור לא נפתח לביצוע פסק דין, אלא במסגרת בקשה לביצוע תביעה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל. התיק הועבר לבית משפט השלום משהוגשה התנגדות, אולם גם כאשר מתנהל ההליך בבית משפט השלום, אין פירוש הדבר שתיק ההוצאה לפועל נסגר: התיק ממשיך להתקיים, ורק לאחר החלטה או פסק דין, נסגר התיק. כלומר – בענייננו, הפעילה כב' הרשמת את סמכותה לא מכוח סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, כי אם מכוח סעיף 81א1 לחוק זה.
שנית, גם המבקש עצמו, בתצהיר התומך בערעורו, אינו מכחיש את קיומו של פסק דין בהליך, כלומר – במישור העובדתי, אין מחלוקת על כך שההליך שראשיתו בבקשה לביצוע תביעה בסכום קצוב, הסתיים בפסק דין שנתן תוקף להסדר פשרה – הסדר פשרה שהמערער (הוא המבקש) נתן לו את הסכמתו.
כלומר – המבקש אינו מכחיש כי התחייב בהסכם הפשרה, ואף אינו מכחיש שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. הוא אף אינו חולק על חובתו לשלם את סכום הפשרה. טענתו היחידה היא, כי המתין לקבלת עותק פסק הדין על מנת לבצע את התשלום. סיכוייה של טענה זו, להערכתי, נמוכים ביותר: המתנה בת שנתיים ימים לקבלת פסק דין מבלי לקיים הסכם פשרה שעל תנאיו אין מחלוקת – נדמית יותר כניסיון לדחות את הקץ מאשר כטעם רציני להימנעות מתשלום.
עד כאן לעניין סיכויי הערעור.
לעניין מאזן הנוחות, אין צורך לבחון אם למשיבה ייגרם נזק מעיכוב ההליכים, אלא שעל המבקש להראות בראיות טובות כי הימנעות מעיכוב היא שתגרום נזק למבקש. בנטל זה – לא עמד המבקש. אף שבבקשה צוין כי היא נתמכת בתצהיר, התצהיר היחיד שצורף הוא זה התומך בהודעת הערעור. בתצהיר זה אין כל התייחסות למצבו הכספי הנטען של המבקש, לא הובאה אסמכתא לטענה בדבר השתכרותו, ובקיצור – המבקש נמנע מלהניח תשתית עובדתית שתאפשר לבחון את סוגיית מאזן הנוחות, וממילא – להכריע בה.
בנסיבות אלה, אין כל הצדקה לעיכוב ההליכים. עם זאת, וכפתרון פרקטי, אזי ככל שיפקיד המבקש בתיק ההוצאה לפועל או בקופת בית המשפט את סכום הפשרה המקורי (8,541 ₪), יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל ביחס ליתרה. זאת מאחר שגם המבקש עצמו אינו חולק על חובתו לשלם סכום זה, ו-18 החודשים שבמהלכם אמורים היו התשלומים להיפרע – חלפו עברו.