ערר התביעה על ההחלטה להאריך את מעצרו של המשיב ב-8 ימים בלבד-התקבל

ביום 5.12.07 הובא המשיב להארכת מעצר, במסגרתה ביקש נציג המשטרה להאריך את מעצרו ב-15 ימים, על מנת להמשיך בחקירה.

ביהמ"ש נעתר אך באופן חלקי לבקשה זו, כשהאריך את המעצר ב-8 ימים. ביהמ"ש ציין כי למרות שהחמור החסוי ותוכנית החקירה שהוצגו בפניו מצדיקים לכאורה הארכת מעצר למלוא התקופה, מאחר שקיימת מניעת מפגש בין המשיב לסנגורו, יש לנקוט זהירות רבה ולהסתפק בהארכת מעצר שלא תעלה על מספר הימים המזערי ההכרחי.

התביעה הצבאית סבורה כי שגה ביהמ"ש בהחלטתו האמורה, מאחר שהתקופה שנקבעה אינה מספיקה לבצע את תוכנית החקירה הנדרשת. במישור העקרוני אף ציינה התביעה כי הלכת ביהמ"ש הצבאי לערעורים קבעה תקופה של 15 ימים כתקופת המעצר הראויה במקרים של מניעת מפגש.

ב"כ המשיב סבור כי לא נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא, וכי קיום דיון בבקשה נוספת להאריך מעצר בתום התקופה שנקבעה ע"י ביהמ"ש לא יפגע בחקירה.

עיינתי בדו"ח החסוי שעמד בפני בימ"ש קמא בבואו לדון בבקשה להארכת מעצר ובדו"ח עדכני, והגעתי למסקנה כי אכן התקופה שנקבעה אינה מאפשרת לבצע את פעולות החקירה המתבקשות מהחשדות המיוחסים למשיב. לא זו אף זו, כי השתכנעתי שקיום דיון בתום התקופה שנקבעה ע"י ביהמ"ש עלול לסכל מהלכי חקירה חשובים ביותר לשם בירור האמת.

אמת, במקרים בהם קיימת מניעת מפגש בין סנגור לחשוד, על ביהמ"ש להדק את הפיקוח השיפוטי על מנת לצמצמם את הפגיעה בזכויותיו של החשוד (ראה ע"מ איו"ש 3553/05 אלעודה נ' התוב"ץ, ע"מ 1850/06 אברהים נ' התוב"ץ, ע"מ 2109/06 אלמשני נ' התוב"ץ ואף ע"מ 3765/06 גרמה נ' התוב"ץ). יחד עם זאת, ביהמ"ש נדרש לערוך איזון בין האינטרסים השונים, לא להקריב את זכויות החשוד על מזבח טובת החקירה, אך גם לא לזנוח את האינטרס הציבורי שבגילוי עבירות ובהוצאת עבריינים ממעגל הפשיעה. על כן, הצדק עם בימ"ש קמא כי יש לצמצם את תקופות המעצר למינימום הנדרש, זאת במיוחד כאשר חל איסור מפגש בין סנגור ללקוחו. אולם, נדגיש כי אמרנו מינימום נדרש, כאשר בפני ביהמ"ש צריכים לעמוד גם עילות המעצר הכלליות ומתן אפשרות סבירה לקיום חקירה אפקטיבית.

בנסיבות תיק זה, הגעתי כאמור למסקנה כי יש לקבל את ערר התביעה ולהעמיד את תקופה המעצר על 15 ימים.

ניתנה היום, 10 בדצמבר 2007, א' בטבת התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר החלטה זו לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: שי