ערעור על הקש"ס בין הטיפול הרפואי שנקטו המשיבים לבין עיוורונה של המערערת

השופט ס' ג'ובראן:

           ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה  (כבוד השופט ש' ברלינר) בת.א 632/95 מיום 13.1.2002, וכן על פסק דינו המשלים מיום 15.12.2004, אשר קבע כי המשיבים לא התרשלו באבחון מחלתה של המערערת ומשכך לא התקיים הקשר הסיבתי בין הטיפול הרפואי שנקטו המשיבים לבין עיוורונה של המערערת. 

העובדות הצריכות לעניין

           בתחילת חודש יוני 1990, עת הייתה המערערת בת 25 שנה ובחודש השישי להריונה, החלה לסבול מכאבי ראש במשך כשבוע ימים, אשר להם התווספו מאוחר יותר הפרעות בראיה.

           ביום 14.6.1990, פנתה המערערת לרופא המשפחה בקופת החולים. ההפרעות בראיה החמירו וביום 15.6.1990, פנתה המערערת לרופא הנשים שטיפל בה והוא הפנה אותה לחדר המיון של בית חולים "סורוקה" בבאר שבע (להלן: בית החולים או משיבה 2). המערערת הגיעה בו ביום לבית החולים, נבדקה, ואושפזה במחלקה הפנימית, שם טופלה.

           בבדיקת העיניים נמצא, כי האישון השמאלי לא הגיב לאור, ובקרקעית העיניים נמצא חיוורון וטשטוש גבולות הדיסקות. חדות הראיה בעין הימנית הייתה מוגבלת ובעין השמאלית לא הייתה תחושת אור. המערערת  הופנתה לבדיקת CT מוח. הבדיקה בוצעה ללא הזרקת חומר ניגודי תוך ורידי. נמצא, כי מערכת החדרים, בריכות הבסיסיות וסולצים תקינים. הקו האמצעי שמור ואין לראות אפקט של מסה. כמו כן, לא הודגם ממצא פוקלי. עם זאת, צוין כי "לא בוצעה תוכנית מכוונת לאזור האוכף הטורקי ולא הוזרק חומר ניגודי לכן הבדיקה אינה שוללת אפשרות של אפופלקסיה של בלוטת הפיטואיטרי. במידה וקיים עדיין חשד קליני רצוי לחזור על הבדיקה" (ראו ת/7).

           בעקבות החשד כי המערערת לקתה במחלת האפופלקסיה פיטואיטרית, נערכה למערערת בדיקה בה נערך ניקור של עמוד השדרה, במהלכו ניתן לצפות בנוזל חוט השדרה ולמדוד את הלחץ בו שרוי הנוזל. תוצאות הבדיקה היו תקינות (ראו נ/7). עוד נמצא, כי נוזל חוט השדרה היה צלול.

           המערערת אושפזה במחלקה הנוירולוגית, בניהולו של פרופ' יובל הרישנו (להלן: משיב 1). המערערת טופלה על ידו והלה נעזר בטיפול ובאבחנה גם על ידי ד"ר מירה מרכוס (להלן: ד"ר מרכוס), רופאת עיניים. הן משיב 1 והן ד"ר מרכוס סברו, כי המחלה ממנה סובלת המערערת היא פפליטיס. אי לכך, הוענק למערערת טיפול באמצעות סטרואידים. ד"ר מרכוס בדקה את המערערת מספר פעמים במהלך תקופת אשפוזה.

           ביום 5.9.1990 בוצעה למערערת בבית החולים תל השומר בדיקת MRI של המוח. מממצאי הבדיקה עלה כי:

"הודגם אזור סלה רחב וגדול מהרגיל. בתוכו רקמת בלוטה בעוצמה איזו-אינטנסית לחומר הלבן, עם בליטה קמורה לציסטרנה סופרה-סלרית, המגיעה עד לכיאזמה במרכז ויותר מימין. חדרי המח סימטריים ותקינים. בסידרת ט2 אין עדות לאותות בעוצמה חריגה העשויים להצביע על דמיאליניזציה. בסיכום: הגדלת הבלוטה הפיטואיטרית עם לחץ על הכיאזמה. הורמונלי בלבד? אדנומה? " (ראו נ/1). 

           ביום 6.9.1990, ילדה המערערת בת בניתוח קיסרי.

           ביום 11.9.1990, שוב נבדקה המערערת בבדיקת MRI. בבדיקה זו הוזרק חומר ניגוד. ואלו הם הממצאים:

"הודגמה סלה מורחבת עם בלוטה מוגדלת סלרית וסופרסלרית ללא לחץ על הכיאזמה. הבלוטה קמורה לציסטרנה. לאחר הזרקת גדוליניום הגדלת יתר של הבלוטה...האם מדובר בהגדלה הורמונלית בלבד? האם אדנומה"? ממליצים על המשך בירור" (ראו נ/1).

          ביום 23.11.1990, נבדקה המערערת על ידי ד"ר גוטמן, מהמרפאה הנוירואופטלמולוגית במכון העיניים בבית החולים בתל השומר וממצאיו נוסחו באופן הבא:

"לפני כ 4 ח' איבדה הראיה (תוך 24 ש') בשני העיניים. בבדיקה אז כנראה נתגלתה בצקת בראש עצבי הראיה. בהמשך הבצקת נסוגה ונותרה אטרופיה אופטית. בבדיקת שדה ראיה  הודגמה סקוטומה מרכזית דחוסה בעין ימין...טופלה בב"ש בסרואידים במנות גדולות. בוצע MR שהדגים תהליך פיטואיטרי או היפופיזה שגדלה עם הריון, המגיעה עד לכיאזמה ולוחצת עליה מלמטה. ההריון הופסק. MRI חוזר הדגים נסיגה בגודל הבלוטה. עתה ראייתה (בערך) 2/60 פריפרית בעין ימין. עין שמאל.." (ראו נ/2)

          ביום 7.10.1991, נערכה למערערת בדיקה נוספת ונמצא כי המדובר ב"מיקרו-אדנומה מימין".

          ביום 31.5.1993, נקבע כי המדובר ב"שארית אדנומה פיטואיטרית ללא לחץ על הכיאזמה".

          ביום 8.6.1993 נערכה בדיקת MRI נוספת למערערת. שם נקבע: "הודגמה גומה פיטואיטרית ללא לחץ על הכיאזמה" (ראו נ/11).

          ביום 25.7.1993, נרשמו תוצאות בדיקה נוספת: "בלוטה מוגדלת במקצת..ללא עדות ללחץ על הכיאזמה...לא שינוי בגודל ובצורת ההיפופיזה המוגדלת..סיכום: מקרו-אדנומה אינטרה סלרית בקוטר 15 מ"מ" (ראו נ/11).