אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ערעור וערעור שכנגד על פס"ד לענייני משפחה בקריות לגבי זכויות בדירה

ערעור וערעור שכנגד על פס"ד לענייני משפחה בקריות לגבי זכויות בדירה

תאריך פרסום : 15/06/2014 | גרסת הדפסה
עמ"ש
בית המשפט המחוזי חיפה
61008-06-13,10058-07-13
11/06/2014
בפני השופט:
1. שושנה שטמר - אב"ד
2. דר' עדי זרנקין
3. סארי ג'יוסי


- נגד -
התובע:
נ' מ' א'
עו"ד סיגל אלון
הנתבע:
י' א'
עו"ד טל איטקין
פסק-דין

השופט סארי ג'יוסי

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 12/5/2013 (כבוד השופטת שירי היימן) בתמ"ש 35510-07-11, תמ"ש 35561-07-11, ו-תמ"ש  35466-07-11.

            לשם הנוחות תכונה האשה המערערת והבעל יכונה המשיב.

רקע

1.         הצדדים נישאו ביום 25.3.2004 כדמו"י. מנישואין אלה נולדו שני קטינים: ב' יליד 9.2.2005  וה' ילידת 6.11.2010 (להלן: " הקטינים"). נישואי הצדדים עלו על שרטון, ודרכם נפרדה, עת עזב הנתבע את דירת המגורים המשותפת.

2.         אין מחלוקת, כי ביום 23.11.2009, כשנה ושמונה חודשים לפני תחילת ההליכים המשפטיים, רכשו הצדדים כנגד תשלום סך של 575,000 ש"ח דירה ברח' XXX, קרית ביאליק, הידועה כחלקה XXX תת חלקה X בגוש XXX (להלן: " הדירה המשותפת") . רכישה זו מומנה על ידי הלוואת משכנתא שיתרתה לסילוק עומדת על סך של 222,645 ש"ח וההחזר החודשי עומד על סך של 1,560 ש"ח וכן מכספים שהתקבלו תמורת מכירת דירתה הישנה של המערערת ברח' XXX בקרית מוצקין אשר הייתה רשומה על שמה בלבד, אותה קיבלה במתנה מאימה לפני נישואיה למשיב (להלן: " דירת הרווקות"). דירת הרווקות נמכרה ביום 22.11.2009 לפני רכישת הדירה המשותפת בתמורה לסך של 410,000 ש"ח.

3.         ביום 20/7/11 הגישה המערערת 3 תביעות כנגד המשיב. תביעה לפירוק שיתוף - תמ"ש 35510-07-11, השנייה לקביעת משמורת והסדרי ראיה - תמ"ש 35561-07-11, והשלישית לפסיקת מזונות קטינים - תמ"ש 35466-07-11.

4.         ביום 2.10.2011 הגישה המערערת בקשה למתן צו הגנה נגד המשיב בשל איומיו כלפיה, ולבקשתה ניתן צו הגנה במעמד צד אחד נגד המשיב. ביום 4.10.2011 ניתנה החלטה הנותנת תוקף להסכמות הצדדים, לפיהן יינתן צו מניעה האוסר על המשיב להיכנס לדירת הצדדים וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם.

5.         ביום 12/5/2013  ניתן פסק  דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור שבפנינו.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.         בית משפט קמא קבע, כי אין מחלוקת גבי רכישת הדירה המשותפת בכל הנוגע למקורות כספי המימון והתנהלות הצדדים מבחינה טכנית של מכירה ורכישה. אף אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת רכישת הדירה התכוונה האישה לשתף את הבעל בתמורת דירת הרווקות.

7.         בית משפט קמא העמיד לבחינה שתי שאלות: האם יכולה האישה לחזור בה מהמתנה שהעניקה לבעלה, עת השקיעה את מלוא תמורת דירת הרווקות בדירתם המשותפת, בעילה של הטעיה שהוטעתה על ידי הבעל או בגין השפעה בלתי הוגנת של הבעל ואמו והאם סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: " חוק יחסי ממון"), מאפשר בנסיבות המקרה חלוקה לא שוויונית בדירה המשותפת.

8.         בית משפט קמא קבע, כי מעדותה של התובעת בפניו עולה, כי ראתה בנתבע כשותף לחיים ומתוך רצון אמיתי לחיי זוגיות משותפים חפצה לשתפו בכספי התמורה שהתקבלו מדירת הרווקות כאשר השקיעה את תמורתה בדירה המשותפת. משהשקיעה התובעת את תמורת דירת הרווקות בדירה המשותפת אשר נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, העניקה התובעת לנתבע מתנה אשר הושלמה עם רישום הדירה על שם שניהם.

9.         בית משפט קמא קבע, כי יש לבחון האם ניתן לבטל את המתנה מחמת לחץ בלתי הוגן ומחמת הטעייה. באשר ללחץ בלתי הוגן, קבע בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדויות הצדדים, כי לא השתכנע שהופעל על האישה לחץ כזה וכי כוונת הצדדים הייתה הרחבת הדירה בה התגוררו לקראת הרחבת המשפחה, תחילה פעלו יחדיו להרחיב את הדירה על ידי הוספת ממ"ד ומשתהליך זה התעכב ונקרתה בפניהם הזדמנות למכור את דירת הרווקות במחיר משתלם, בחרו לפעול בדרך זו. בית משפט קמא קבע, כי אף אם הנתבע ואימו שכנעו את האישה לקנות דירה, אין לראות בשכנוע זה כפיה או עושק.

10.                    באשר להטעיה בית משפט קמא ציין, כי טענת האישה לפיה כשנה ושמונה חודשים לאחר קנית הדירה המשותפת ביקש הבעל להתגרש ולמעשה תכנן זמן רב קודם לכן להיפרד ממנה ולו הייתה יודעת לא הייתה מוכרת את דירת רווקותה, דינה להדחות.  בית משפט קמא ציין, כי לאחר שמיעת ראיות הצדדים ועדותם בישיבת ההוכחות, נחה דעתו כי התובעת לא הייתה מסכימה לכל הליך המכירה והרכישה לו ידעה כי הנתבע אינו מרוצה מחיי הנישואין וכי בכוונתו להיפרד ממנה. לשיטתו, כל אדם סביר היה נמנע מלהשקיע השקעה משמעותית (גם כספית חומרית במקרה הזה) בחיי זוגיות משותפים בידיעה שהצד השני אינו מתכוון להמשיך באותם חיי זוגיות. על אף האמור, בית משפט קמא לא שוכנע  כי כבר בעת רכישת הדירה בשנת 2009 גמלה בלב הנתבע ההחלטה להיפרד מהתובעת וכי כל מהלך רכישת הדירה ולידת הבת היה מהלך מתוכנן מצד הנתבע ואמו אשר לווה בכוונה מתוכננת מצד התובע להיפרד מהתובעת. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הטעה אותה בנוגע לכוונותיו באשר להמשך נישואיהם, עת רכשו את הדירה המשותפת ועל כן טענתה, לביטול עסקת המתנה מחמת הטעייה, נדחית.

11.                    בית משפט קמא קבע, כי על אף שלא הוכחו בפניו נסיבות המקימות עילה לביטול המתנה שהעניקה התובעת לנתבע, יש בנסיבות שהוצגו ושתוארו  בפניו, בצירוף נסיבות נוספות, בכדי להצדיק חלוקה לא שוויונית של הדירה  המשותפת על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. בית משפט קמא פירט את הפסיקה המתיחסת לפרשנותו של סעיף 8(2) והוסיף, כי המחוקק לא קבע קריטריונים ברורים ליישומו של סעיף 8 והנסיבות המיוחדות המצדיקות סטייה מאיזון המשאבים הרגיל, נתונות לשיקול דעת ביהמ"ש. בית משפט קמא התיחס למספר גורמים:

             א.        כושר השתכרותם של הצדדים : האשה, מגדלת את שני ילדיהם הקטנים, מורה במקצועה ומשתכרת סך של 6,000 ש"ח ללא צפי של גידול בשכרה. הבעל, מורה לנהיגה עצמאי, מלמד נהיגה על שני כלי רכב, ידני ואוטומטי ונמצא במגמת גידול והרחבת עסקו, שילש את כושר השתכרותו מאז תחילת ההליכים בין הצדדים ונמצא במגמת גידול. בעדותו טען כי הוא מרוויח בין 8,000 ש"ח -9,000 ש"ח והוא צבר לו מוניטין. זאת, בניגוד לחוות דעת האקטואר בה נקבע כי לנתבע אין כל מוניטין עסקי וכי הכנסתו נמוכה במיוחד. 

            ב.         פירות ההשקעה בעסקו של הבעל:  בית משפט קמא קבע, כי מהעדויות שהוצגו בפניו עולה כי הבעל למד את לימודי הוראת הנהיגה במהלך חיי הנישואין, הצדדים רכשו יחדיו את רכב הוראת הנהיגה הראשון עליו עבד הנתבע באמצעות האישה התובעת אשר חסכה טרם הנישואין (הבעל טוען כי גם הוא השקיע ברכישת הרכב הראשון) ובאמצעות הלוואת סוכנות. הצדדים רכשו רכב נוסף לצורך לימודי הנהיגה באמצעות הלוואה משותפת שנטלו והלוואה שנטלו עבורם הוריה של התובעת ואשר הצדדים נושאים בהחזריה. הצדדים גרו יחדיו בדירת הרווקות של התובעת, אשר קיבלה במתנה מאימה, ללא שהיו צריכים לשאת בתשלומי שכר דירה ומשכנתא עד המעבר לדירה נשוא המחלוקת. הוריה של האישה תמכו בצדדים לאורך כל הדרך בעזרה שוות כסף. למעשה העסק כולו נבנה והוקם במהלך חיי הנישואין ובזכות עזרתם הרבה ותמיכתם של האישה והוריה בבעל. למרות זאת, בפירות ההשקעה בדמות שיתוף במוניטין הבעל וכושר השתכרותו, אין האישה זוכה לחלק, והבעל, הוא לבדו, זוכה ליהנות מהם, שכן נכון ליום הקובע טרם הבשילו פירות אלו.

            ג.          צדק כלכלי בין הצדדים: בית משפט קמא קבע, כי אחד השיקולים הם מציאת איזון נכון בין הצדדים כך ששניהם יפתחו דף חדש דומה בחייהם, טרם מועד האיזון דיווח הבעל כי הוא משתכר סך של 3,200 ש"ח בחודש והנה מאז נפרדו הצדדים ולאחר מועד האיזון הוא טוען כי הוא משתכר סך נטו של 8,000 9,000 ש"ח בחודש, פי שלושה מהסכום המקורי, נראה אם כן כי יכולת השיקום של הבעל היא מטאורית, ובתוך כשנה וחצי שילש את הכנסתו.

            ד.         חוסר תום לב מצד הבעל: לא ניתן להימנע מהתחושה כי הבעל נהג שלא בתום לב  הן כלפי האישה והן בניהול ההליכים המשפטיים. הבעל טוען כי כבר לאחר המריבה ביולי 2011 ביקש לתקן דרכיו, לפנות לטיפול ולשלום בית, אך הדבר אינו מתיישב עם התנהגותו. גם בניהול ההליכים המשפטיים נהג הבעל שלא בתום לב. בכתב ההגנה, בעת מתן תשובתו לבקשה למזונות זמניים הצהיר כי שכרו עומד על סך של 3,500 ש"ח לחודש. בעת הגשת תצהיר עדות ראשית ביום 3.7.12, הגדיל הבעל לעשות והצהיר על ירידה בשכרו לסך של 3,200 ש"ח בלבד. אולם בעת חקירתו הנגדית הודה כי שכרו גבוה פי שלושה  וכי כך היה כבר בעת החתימה על התצהיר.

            ה.         נסיבות מכירת דירת הרווקות ורכישת הדירה המשותפת: בית משפט קמא קבע, כי על אף העובדה כי נסיבות המקרה אינן עולות כדי עילת ביטול המתנה שהעניקה האישה לבעל, העובדה כי האישה השקיעה את כל רכושה ברכישת הדירה ואילו הבעל לא השקיע מאומה ממשאביו הפרטיים בקנייתה (הבעל לא הוכיח בפני כי הושקעו כספים משותפים בשיפוץ דירת הרווקות ומקובלת עלי גרסת האישה כי היא בעצמה שיפצה שיפוץ קל את הדירה עת נכנסה להתגורר בה לבדה טרם הנישואין), בצירוף הנסיבות הנוספות המתוארות מובילות למסקנה כי שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון יוביל לעשיית צדק כלכלי בין הצדדים, כך שהאישה תקבל 65% מהזכויות בדירה והבעל 35%.

12.        באשר ליתר זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים, הכוללים זכויות פנסיוניות, רכב ---- וחשבון בנק משותף והלוואה שניטלה מחשבון הבנק של הורי התובעת, אימץ בית המשפט את חווה"ד האקטוארית כאשר איש מהצדדים לא חלק עליה למעט בעניין המוניטין. בית משפט קמא קבע, כי נוכח העובדה כי עדיף לנתק כל קשר בין הצדדים כבר כעת, ונוכח העובדה כי פירוק שיתוף בדירה, שהינה הנכס העיקרי, יבוצע כבר עכשיו, הוא מאמץ את האפשרות הראשונה  שהוצעה על ידי האקטואר של איזון זכויות באופן מיידי.

13.                    בית משפט קמא קבע, כי טענת המערערת לפיה על המשיב לשאת במלוא ההלוואה שנטלו מהוריה,  נדחית. שווי הרכב אוזן במסגרת חוות הדעת האקטוארית ונוכח כך גם את ההלוואה שניטלה בגין אותו רכב יש לאזן בין הצדדים. מאחר ששווי הרכב אוזן כחלק מזכויות הבעל הרי שרכב הטויוטה ירשם על שמו של הבעל.

14.                    נוכח כל האמור קבע בית משפט קמא כי הנתבע יעביר לתובעת את הסך שנקבע באפשרות הראשונה של חוות דעת האקטואר - 21,344 ש"ח וזאת בעת פירוק השיתוף בדירה. הצדדים ישאו שווה בשווה בזכויות ובחובות הרשומים על שמם בחשבון הבנק המשותף לפי סעיף 7(א) לחוות הדעת האקטוארית וביתרת ההלוואה שנטלו הצדדים מהורי התובעת שעמדה על סך של 57,153 ש"ח  ביום הקובע בהתאם לסעיף 7(ב) לחוות הדעת האקטוארית.

15.                    באשר לתביעת המשמורת - נוכח ההסכמה בין הצדדים קבע בית משפט קמא, כי המשמורת על הילדים תיוותר בידי האם התובעת,  תוך קביעת הסדרי ראיה עם הנתבע.

16.                    תביעת המזונות - בית משפט קמא קבע כי הנתבע ישלם למזונות הקטינים, באמצעות האם, סך של 3,900 ש"ח לחודש (כולל מדור ואחזקתו) (1,950 ש"ח לכל קטין) שישולמו החל מיום הגשת התביעה, כאשר הצדדים ישאו בחלקים שווים ביניהם בהוצאות רפואיות חריגות וצהרונים.

טענות הצדדים

טענות המערערת

17.        לשיטת המערערת, טעה בית משפט קמא עת חילק את הדירה תחת קביעה, כי הדירה, כולה, שייכת למערערת. לשיטתה, בנסיבות בהן מימון הדירה רובו היה מכספי מכירת דירת רווקותה ובנסיבות בהן הוטעתה על ידי המשיב, היה מקום לפסוק כי המערערת זכאית למלוא הזכויות בדירה. כמו כן לטענתה, לבית המשפט הסמכות לקבוע חלוקה לא שוויונית, ולצד ההלכה הנוהגת בדבר רישום הנכס כמשותף נקבע כי לאחר אותה מתנה או השקעה לא שוויונית בנכס המשותף, אם הקרע בין בני הזוג חל בנסיבות מצדיקות איזון לא שוויוני אזי לא יהיה שוויון בחלוקה.

18.        המערערת חולקת על קביעותיו העובדיות של בית משפט קמא ומפרטת כיצד הוטעתה על ידי המשיב ואימו למכור את דירת רווקותה ולקנות אחרת תחתיה.

19.        לשיטתה, המשיב מסר גרסאות סותרות כך בעוד שמחד הצהיר כי הוא משתכר שכר מינימום, בעדותו טען כי הרוויח סכומים נכבדים בשווי של חצי בית.

20.        בנסיבות בהן פעל המשיב בחוסר תום לב מוחלט ובנסיבות בהן מדובר על כשל בחיי הזוגיות אין הצדקה כי מתנה או ויתור בשעת רכישת הדירה הנוכחית כ-20 חודש טרם הגירושין, יהוו מחסום לביטולם. יתרה מכך, מצבה של המערערת השתנה לרעה באופן המצדיק ביטול המתנה.

21.        יש לאזן את יכולת המוניטין של המשיב, אשר לא נאמדה בשל הצהרותיו הכוזבות אל מול חלקו בדירה. 

22.        טעה בית משפט קמא עת חייב את המערערת לשלם יחד עם המשיב מחצית החזרי הלוואת רכב טויוטה הנמצא בבעלות המשיב ומשמשו ללימודי נהיגה. היה על בית משפט קמא לקבוע, כי המשיב לבדו חייב בהלוואה זו. המשיב הוא היחיד הנהנה מיכולת ייצור ההכנסה של עסק הוראת הנהיגה.

23.        העובדה כי מוניטין העסק של המשיב לא אוזן יש בה לחזק את העובדה כי יש ליתן את כל הזכויות הקניניות בדירה לאשה. זאת בשים לב כי חוות דעת האקטואר הסתמכה על נתונים כוזבים שהוצגו על ידי המשיב.

24.        כושר השתכרותו של המשיב מגיע עד כדי 30,000 ש"ח בחודש ואף יותר כאשר מרבית הכנסתו אינה מדווחת. על בסיס השתכרות זה היה ראוי לקבוע מוניטין ודמי מזונות. בעדותו הציג המשיב גרסה כוזבת ומצגי שווא. המשיב הסתיר מידע ממומחה ביהמ"ש וגרם לכך כי העסק שלו לא הוערך. המשיב אף הודה כי חתם על תצהיר כוזב. דברים אלו לא באו לידי ביטוי בפסק הדין.  למשיב אף הכנסות נכבדות בהיותו דילר במשחקי פוקר.

25.        ככל שערעורה של המערערת בענין הדירה לא יתקבל, טוענת המערערת לחילופין כי היה על בית המשפט קמא לקבוע דמי מדור עבור הקטינים לפי שיעור שכר דירה מקובל  בסך של לא פחות מ-3,500 ש"ח בחודש כך שדמי המדור שלהם יעמדו על 40% מהוצאות שכר הדירה ובסך הכל 1,400 ש"ח  ו-40% בגין אחזקת  מדור בסך של  1,100 ש"ח לחודש .

טענות המשיב

26.        מנגד, טוען המשיב, כי קביעתו של בית משפט קמא באשר לחלוקת הדירה שגויה מיסודה. לא ניתן לגרוע מזכותו הקנינית של המשיב בדירה באמצעות שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון. פירוק שיתוף מושתת על דיני הקניין ועל הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. קביעתו של בית משפט קמא כי הדירה משותפת לשני הצדדים, אינה מתישבת עם ההחלטה לגרוע מזכותו הקנינית. כך טעה בית משפט קמא בקובעו כי מחד, אין בנסיבות המקרה כדי להצביע על ביטול המתנה, אך מנגד קבע כי יש לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

27.        ההלכה היא כי מקום בו שילם אחד מבני הזוג יותר מרעהו למימון רכישת נכס  הרי שמדובר במתנה שהושלמה עם רישום הנכס שווה בשווה בשם הצדדים. אין חולק, כי נסיבות המקרה מעידות על שיתוף בדירה והמערערת אף הודתה  כי הייתה כוונת שיתוף מובהקת בדירה.

28.        טענת המערערת בדבר נסיון הטעיה של הבעל נדחתה על ידי בית משפט קמא. טענתה כי בגד בה כבר בתקופה בה התכוונו לרכוש את הדירה לא הוכחה  ובשים לב, כי המשיב אף לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית.

29.        היה על בית משפט קמא לקבוע, כי טענת האישה בדבר חלוקה  בלתי שוויונית של נכסי הצדדים הינה הרחבת חזית לאור העובדה כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי האישה. לא היה לטענה זו זכר בכתב התביעה או בתצהירי עדות ראשית ובית משפט קמא נתן ידו להרחבת החזית והתעלם מטענות המשיב בעניין זה.

30.        דרישותיה של המערערת לחלוקה בלתי שוויונית מכח סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולחלוקה בלתי שוויונית פרטנית בזכויות הצדדים משותפות או אישיות, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם רעותה.

31.        בית משפט קמא לא קבע כי לבעל קיים מוניטין עסקי. אומנם נקבע כי יכולת השיקום של המשיב הינה מטאורית, עם זאת קבע כי כושר השתכרות זה או המוניטין הבשילו לאחר המועד הקובע. למעשה בית משפט קמא קבע כי הגידול בהכנסות/מוניטין אינו בר שיתוף. המערערת לא עשתה דבר כדי לשנות את חוו"ד האקטואר ולפיה אכן אין למשיב כל מוניטין. המוניטין עליו דיבר הבעל בעדותו אינו  "מוניטין" המהווה נכס בר איזון. עוד הוא טוען, כי אין לו כל מוניטין עסקי כמשמעותו המשפטית ובית המשפט חסר מומחיות לקבוע אחרת ובשונה מחוות דעתו של האקטואר. 

32.                    טענות המערערת בדבר הכנסות המשיב הינן דמיוניות וחסרות כל ביסוס.

33.        באשר לדמי מזונות ומדור, למעשה המערערת אינה טוענת דבר בעניין זה למעט העובדה כי אם לא תקבל את הדירה כולה, תיאלץ לשכור דירה בעלות של 3,500 ש"ח. פירוק שיתוף אינו חייב להיעשות בעין אלא יכול גם בכסף. המשיב לא עתר לסילוק המערערת מן הדירה.  יתרה מכך, המערערת לא הציגה כל סימוכין לסכום השכירות אותו ציינה.

34.        לשיטת המשיב, הוא העיד כי הוא מרוויח סך של 8,000-9,000 ש"ח. על כן, טעה בית משפט קמא עת  העמיד את כושר השתכרותו של המשיב על סך של 11,000 ש"ח רק משום שהעיד כי עיסוקו נמצא במגמת גידול. בית המשפט הרחיק לכת וייחס למשיב גידול בהכנסות של 25-30%. המדובר בחישוב שגוי שאינו מכליל את העובדה כי עליה בכמות התלמידים משמעה גידול בהוצאות כך שלמעשה, אין  כל צמיחה ברווחים. 

35.        טעה בית משפט קמא בקובעו כי קיים פער בכושר ההשתכרות בין הצדדים זאת בהתעלמו  מהעובדה כי המשיב מתגורר בבית אימו אך לא יתגורר שם לעד. כך אף טעה בקובעו, כי הוא אינו צופה גידול משמעותי בשכרה של המערערת נוכח מקצועה והעובדה כי היא מגדלת שני קטינים. קביעה זו נעדרת כל ביסוס.

36.        טעה בית המשפט קמא בקביעה כי המוניטין של המשיב נבנה כולו במהלך הנישואין שעה שטענה זו לא הוכחה.  כך אף טעה בקובעו כי מוניטין זה נבנה רבות בזכות עזרתם ותמיכתם של הורי המערערת ותוך התעלמות מעזרתה של אימו.

37.        בית משפט קמא התעלם מהעובדה כי המערערת מתגוררת בדירה המשותפת וזאת מבלי שזוכה המשיב  לדמי שימוש ואף משלם 900 ש"ח דמי מדור.

דיון

38.        ראוי לומר כבר עתה, בטרם נתחיל בהילוכנו בתיק זה, כי בלב הערעורים שהוגשו עומד רצונם של הצדדים לתקוף ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי בית המשפט לענייני משפחה ועליהם בוססו מסקנותיו. בית משפט קמא הכריע בשאלות אלו באופן סדור ובהיר, על בסיס הראיות שהוצגו בפניו. כידוע הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו ונדחו בערכאה הדיונית. ערכאת הערעור, איננה שומעת עדים, ולכן הסיכוי שהיא תסטה ממצאים עובדתיים נמוך. כידוע, התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות יש לה מקום בנסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, (פורסם במאגרים המשפטיים, עמ' 288, פסקה 3 ניתן ביום 15/1/2004); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים המשפטיים, עמ' 3408, פסקה 4 ניתן ביום 22/4/2004) המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. פסק דינו המפורט והמקיף של בית משפט קמא פורש את מכלול הראיות ומנתח את ממצאי העובדה שעליהן ראה להשתית את מסקנותיו, ואיני רואה כל טעם המצדיק התערבות בקביעות העובדתיות הנ"ל.

לב הערעור- הזכויות בדירה

39.        לטענת המערערת, לאור העובדה כי מימונה העיקרי של הדירה הגיע ממכירת דירת רווקותה, לאור חוסר תום ליבו של הבעל ונסיבות נישואיהם יש לקבוע כי הדירה כולה שייכת לה. מנגד טוען המשיב, כי טעה בית משפט קמא בהחילו את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, על הדירה המשותפת ובקובעו איזון לא שוויוני בדירה.

סבורני, כי הן לפי דוקטרינת עירוב ומיזוג נכסים והן לפי דוקטרינת דיני המתנה, מקום שנרשמת דירת מגורים משותפת על שם שני הצדדים בחלקים שווים ואין הסכם ממון הקובע אחרת, אין זה משנה כיצד נרכשה ו/או מומנה והיא שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

כך, אף אם רוב המימון של הדירה המשותפת הגיע ברובו ממכירת דירת הרווקות של המערערת אשר הייתה רשומה על שמה, אין בכך כדי לפגוע בזכויות המשיב בדירה. השקעת כספים עודפים על ידי מי מבני הזוג לצורך רכישת דירה, שנרשמה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג, נשלטת על ידי דיני המתנה. במצב בו בני זוג השקיעו בדירה ביחס שונה, אך רישום הבעלות בדירה לא משקף יחס שונה זה, אלא רישומה של הדירה נעשה שווה בשווה, מדובר במתנה  שהושלמה עם נתינת הכספים ורישום הדירה, שהעניק מי שהשקיע כספית יותר ואין הוא יכול כעת לדרוש אותה חזרה. בהתאמה, אף בענייננו אין התובעת יכולה לדרוש את ההון שהשקיעה בדירה המשותפת משזו נרשמה שווה בשווה על שם שני הצדדים.

ויודגש, על פי ההלכה הפסוקה, משנרכש נכס במשותף ונרשם במשותף אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. בנסיבות הללו, ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס.

בע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, פ"ד מג(1) 122, 127 (1989), קבע כב' השופט שמגר ביחס לטענות כגון דא:

" כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה."

(וראו גם :( תמ"ש (י-ם) 16622/06 ו.א. נ' כ.מ. (פורסם בנבו); תמ"ש (י-ם) 21230/07 נ. ק. נ' ל. ק. [פורסם בנבו] (06/10/2011) ; תמ"ש (חי') 14560/01 ז.כ. נ' ג.כ. (פורסם בנבו) ; תמ"ש (ת"א) 15271/96 שלף נ' שלף (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 8/11/2001)).

במקרים אחרים נקבע מפורשות, כי משנרשמה הדירה על שם שני הצדדים, ההנחה היא, כאמור, כי כל תרומת יתר הינה בגדר ויתור ( ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 164 (1990); ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205(1989).

ועתה להתייחסות הפסיקה לטענה לפיה, השקעה בלתי שוויונית מצדיקה חלוקה לא שוויונית בדירה מכח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. ב תמ"ש (ת"א) 15271/96 דפנה שלף נ' יהודה שלף [פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 08/11/2001) דחה כבוד השופט גייפמן  את הטענה לפיה יש לבצע איזון בלתי שוויוני בדירה על פי ההשקעה בה. באותה פרשה ביקשה  התובעת להורות על החזרת הכספים, שהשקיעה ביתר ברכישת דירת המגורים, וזאת חרף רישום הדירה בחלקים שווים ע"ש שני בני - הזוג. כב' השופט גייפמן  קבע בהקשר זה :

"גם הוראת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, המסמיכה את  בית המשפט לקבוע איזון החורג ממחצית, לא תוכל לסייע לאשה, מקום שדיני המתנה אינם מעניקים תרופה .

ביישום הסדר איזון המשאבים ניתן להתוות 3 כללי יסוד בהקשר זה :

א)הוראת סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, המוציאה מהסדר איזון המשאבים נכס שקיבל בן - הזוג במתנה בתקופת הנישואין, חלה גם על מתנה שקיבל בן - הזוג ממשנהו, ולא רק על מתנה שקיבל בן - הזוג מצדדים שלישיים .

ב)הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המקנה סמכות לבית המשפט לשנות את בסיס האיזון ואת שווי האיזון, לא חלה על נכסים שהוצאו בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון מהסדר האיזון .

ג)דיני המתנה של הדין הכללי גוברים על הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון .

הכספים העודפים של המימון, לפני הינתנם לבעל, היו בגדר מתנה שנתנה הסבתא לאשה, ולאחר הינתנם הפכו שוב למתנה, שהעניקה האשה לבעל. סיווג הכספים  כמתנה לא השתנה. כמתנה הנכס אינו בר - איזון מכוח הוראת סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון, ועל נכס, שאינו בר - איזון, אין תחולה להוראת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון .

ואפילו היתה תחולה להוראת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, לא היה מקום להפעיל שיקול דעת מתקן, באשר הצדדים גמרו בדעתם, שדירת המגורים תהיה נכס משותף, ונתנו לכך ביטוי ברישום הזכויות. אין להחזיר את הגלגל כ- 18 שנה אחורנית, ולהורות עם פקיעת הנישואין על חלוקה לפי ההשקעות המקוריות בדירה .

מדיניות שיפוטית אחרת תחתור תחת כוונת בני - הזוג, ותרבה דיונים אין סופיים על ההשקעות המקוריות ברכישת הדירה, לאחר שחלפו שנים רבות ממועד העסקה" .

המסקנה היא, אפוא, כי אף טענת אחד הצדדים כי שילם מכיסו ביתר לרכישת הדירה המשותפת, אינה יכולה לסייע בידו כדי להשיג חלוקה לא שוויונית בדירה בעת פירוק השיתוף בה או בזמן עריכת איזון המשאבים. הטעם לכך נעוץ באותו שיתוף הנשלט על ידי דיני השיתוף ואותה מערכת הסכמית שבין בני הזוג שהסדירה את שיעור חלקו של כל אחד מהם בדירה, בהתעלם מגובה השקעתו של כל אחד מהם במסגרת הרכישה.

משכך, בנסיבות המקרה דנן, טענת המערערת כי היא מימנה את החלק הארי בתמורת רכישת הדירה ועל כן הדירה כולה שייכת לה,  דינה להדחות. 

40.        טענה נוספת בפי המערערת היא, כי הסכימה לרכוש דירה משותפת יחד עם המשיב תוך שהיא מממנת את רובה מתוך תפיסה ורצון כנה לקשור את גורלה בגורלו לאורך שנים. משנתחוור לה כי המשיב הטעה אותה וכי תפיסתה זו התבססה על מצגי שווא והטעייה מצידו של המשיב, הרי לשיטתה היא זכאית לקבל את מלוא הזכויות בדירה.

אף טיעון זה דינו להדחות.

אכן בית משפט קמא ציין ובצדק, כי כל אדם סביר היה נמנע מלהשקיע השקעה משמעותית (גם כספית חומרית במקרה הזה) בחיי זוגיות משותפים בידיעה שהצד השני אינו מתכוון להמשיך באותם חיי זוגיות. עם זאת בנסיבות המקרה דנן, בית משפט קמא קבע עובדתית כי המערערת לא הוכיחה כי הנתבע הטעה אותה.

זוגיות מטבע הדברים היא דינאמית ואין לומר בנסיבות המקרה דנן, כי העובדה שהם נפרדו כשנה ושמונה חודשים לאחר רכישת הדירה, מעידה על רצונו של המשיב בהטעייתה. יתרה מכך, זכויות בדירה מוקנות לצדדים מכוח היותם צד להסכם הרכישה ורישום הזכויות על שמם. כל זאת בשים לב  להלכה הנוהגת, לפיה אין מענישים בן זוג על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. יפים לכאן דברי כב' השופטת נאור ב בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים [פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 8.10.2008):

"כזכור, טען המשיב 2 כי בנסיבות העניין שבפנינו היה מקום להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון כפי שעשה בית הדין הרבני הגדול ולסטות מכלל האיזון השווה, שכן הנישואין פורקו אך ורק בשל בגידתה של העותרת. דין טענה זו להידחות. ב- ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829 (1978) (להלן: עניין דרור) נקבע (ברוב דעות) כי "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף" [ההדגשה הוספה, מ.נ.]. ב- ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205 (1989) (להלן: עניין זיסרמן) נקבע כי "לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקנין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף". ב- ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300, 304 (1996) וב- בג"ץ 1135/02 וזגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו(6) 14 (2002) חזר בית משפט זה על הקביעות האמורות. הנה כי כן, אף אם נניח, כטענת המשיב 2, כי העותרת היא האשמה היחידה בפירוק השיתוף, הרי שאין הדבר מצדיק פגיעה למפרע בזכויותיה ברכוש המשותף שנצברו עד לאירוע".

אף המשנה  לנשיאה ריבלין הוסיף וציין באותה פרשה:

"בבסיס ההכרעה במקרים אלו ניצבה העמדה כי אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של 'אשמה'. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי".

דברים אלה, שנאמרו באשר לזכויות מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג ומכוח משטר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, נכונים ביתר שאת לעניין זכויות קניין רשומות של בן הזוג. "אשם" בפירוק הנישואין, בהנחה כי ניתן לזהות "אשם" כזה, אינו מוביל לשלילת זכויות קניין.

בהערת אגב אציין, כי ביום 30/3/2011 הוגשה לכנסת הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג  (תיקון-חלוקת ממון הוגנת), התשע"א-2011. באותה הצעה, הוצע לתקן את סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, כך שיכתב כי עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואים עקב מותו של בן הזוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג "למעט מקרקעין, נכס פיננסי, תאגיד או עסק שאינו תאגיד שהבעלות בהם הועברה או שונתה בין בני הזוג, וטרם עברו שלוש שנים מיום נישואיהם".

נראה כי לא עלה דבר בגורלה של הצעה זו ולדידי מן הטעם כי נוסחה שלא כראוי. ההצעה מבקשת לאזן נכסים שלא באופן שוויוני, בהתאם למידת ההשקעה של כל צד, בנסיבות בהן נישואיהם מסתיימים בתוך פחות משלוש שנים. אלא שההצעה מתיחסת לנכסים אשר פעמים רבות מוחרגים מהסדר איזון משאבים ואף סותרת בעיקרה את ההלכה ולפיה כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. יחד עם זאת אין להתעלם מהרעיון העומד מאחורי הצעה זו ובמרכזו מניעת חוסר צדק כלפי בן זוג שהשקיע את כל הונו ברכוש משותף מתוך אמונה בזוגיות וחיים משותפים לטווח ארוך כאשר בפועל נישואיו מסתימים תוך זמן קצר מאוד. איני מתעלם מהתחושה הקשה שחש אותו צד שמימן ביתר( ויתכנו גם מקרים בהם מדובר במימון בלעדי) לאחר שהדירה חולקה בהתאם לרישום, ברם אין בתחושות הללו  כדי להביא לתוצאה משפטית אחרת, כל עוד לא הוכחה מרמה או הטעיה. במבט חוזי על מערכת היחסים הזוגית, משולה הטענה בדבר השקעת יתר בדירה מתוך תפיסה רצון וציפיה למערכת יחסים ארוכת טווח לטענת טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה ( ראה סעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973).

תחולת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון על דירת מגורים לשם השגת צדק חלוקתי?

41.        באשר לסוגיה העיקרית העומדת לפתחנו, האם דירה משותפת לצדדים הינה בת איזון כך שניתן יהא להחיל עליה את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון? שאלה זו עולה במובחן מהשאלות הקודמות, במסגרתן בחנו בין היתר את החלת סעיף 8(2) בשל השקעה בלתי שוויונית ברכישת הדירה, שם מצאנו כי השקעה כזו אין בה כדי להביא להחלתו.  בעוד שעתה, עלינו לבחון האם ניתן על ידי שימוש בסעיף 8(2) ומטרותיו לחלק דירה הרשומה על שם שני הצדדים באופן שאינו תואם את הרישום?

לטענת המשיב לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 8(2) לשם חלוקה בלתי שוויונית של דירה, שכן תביעה לפירוק שיתוף מושתתת על דיני הקניין ועל הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ולא על הוראות חוק יחסי ממון.

סעיף 5 ל חוק יחסי ממון קובע כי על דרך הכלל, כל אחד מבני-הזוג יהיה זכאי למחצית שווים של הנכסים בני-האיזון בין בני-הזוג. שיקול הדעת המופיע בסעיף 8 ל חוק יחסי ממון, קובע כי לבית המשפט נתונות ארבע סמכויות מיוחדות שמתירות לחרוג מאיזון הנכסים השוויוני. סעיף 8 מאפשר לבית המשפט לקבוע נכסים נוספים על אלה שמפורטים בסעיף 5 שיוצאו מאיזון המשאבים (סעיף 8(1)), לקבוע יחס חלוקה של כל הנכסים שאינו מחצה על מחצה (תת-סעיף 8(2)). שתי החלופות השלישית והרביעית עוסקות בסמכות לקבוע שהאיזון יערך ביחס לנכסים שהיו בבעלות בני הזוג במועד מוקדם יותר או לפי שוויים במועד מוקדם מפקיעת הנישואין. וזוהי לשון הסעיף:

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1)        לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

 

(2)        לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(הדגשה שלי, ס.ג')

 

למעשה, סעיף 8 לחוק יחסי ממון מתיר לביהמ"ש לחלק את רכוש הצדדים באופן שאינו שווה, וזאת על אף האמור בסעיף 5 לחוק זה- לפיו על הרכוש המשותף אשר צברו הצדדים במהלך הנישואין למעט החריגים המנויים בסעיף- להתחלק באופן שווה בין הצדדים במועד איזון המשאבים.

אם כן מהי משמעות הביטוי "שווי הנכסים כולם או מקצתם"? האם דירת מגורים הוחרגה מנכסים אלו?

סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון קובע:

              כי        עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט -

(1)        נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2)        גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3)        נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

            (ב)        בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.

            (ג)        בסעיף זה, " כלל נכסי בני הזוג" - לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

למעשה קובע  הסעיף חלוקת כלל הנכסים של בני הזוג למעט החריגים כפי שנקבעו בסעיף.

אם כן, האם העובדה כי על דירה חלים דיני הקנין, פירוק ושיתוף משמעה כי נכס זה אינו בר איזון?  התשובה  לשאלה זו חיובית מן הסיבה כי נכס שהצדדים הסכימו על חלוקתו ביניהם ואף ערכו רישום לגביו ניתן לומר לגביו כלשון סעיף 5(א) (3)  כי הם הסכימו בכתב שנכס זה לא יאוזן.  דברים אלו תקפים גם ביחס לנכסים אחרים, ואין הכרח כי הנכס יהיה  נכס מקרקעין.

אף בספרו  של ניסים שלם יחסי ממון ורכוש הדין והפסיקה,עמ' 168 (2013)  ניתן למצוא עמדה זהה לכך, שם מתיחס המחבר לעריכת איזון משאבים ולנכס הנמצא בבעלות משותפת,:

"מה דינו של נכס הרשום בבעלותם של בני זוג ברשות בה מתנהל מרשם? האם יחול עליו דין איזון? לשאלה זו אין כל נפקות במקרה בו הנכס הוא בבעלות משותפת בחלקים שווים בין בני הזוג, שהרי כללי האיזון -מחצה על מחצה-עולים עם מצב הזכויות על פי רישומן. לשאלה זו תהא נפקות רק אם הנכס רשום על שם בני הזוג בחלקים שונים ביניהם. להבהרת הענין אביא דוגמא של דירה  שרכשו בני זוג ושהזכויות בה נרשמו שני שלישים על שם הבעל ושליש על שם האשה. עם פקיעת הנישואין, האם תהיה האשה זכאית לאיזון משאבים באופן שיגיע לה לקבל מן הבעל שישית מן הדירה? נראה לי כי אם בני הזוג ערכו מסמך בו הסדירו ביניהם את יחס הבעלות על הנכס, הרי שנכס זה לא יאוזן וזאת על פי סעיף 5(א)(3) לחוק. המסמך בו הסדירו בני הזוג את יחס בעלותם בנכס הוא חוזה הרכישה או שטר המכר . לפיכך על השיתוף בנכס יחולו דיני פירוק השיתוף בנכסים. חלקו של בן הזוג יהיה על פי המוסכם בין בני הזוג. זאת ועוד חוק יחסי ממון מדבר על נכסי כל אחד מבני הזוג ואינו מדבר בשווי הזכויות של כל אחד מהם בנכס מסויים. לפיכך נכס מסוים הרשום על שמות בני הזוג, המצב הרישומי בנכס זה משקף את יחס הבעלויות בו בין בני הזוג".

מעבר לנימוק של החרגת נכס על פי סעיף 5(א)(3) מוסיף שלם ואומר כי קימת  "א-סימטריה" בין לשון הוראת סעיף5(א) לחוק יחסי ממון המתיחסת ל " כלל נכסי בני הזוג" ...." כלומר הנכסים שצברו בני הזוג יחד ולחוד במהלך הנישואין לבין הוראת סעיף 6 לחוק יחסי ממון הנוקטת בלשון"... נכסי כל אחד מבני הזוג.." ומשמעה הנכסים אשר צבר כל אחד מבני הזוג בנפרד במהלך הנישואין. משכך, תוהה שלם מהי אם כן מסת הנכסים בני האיזון. לשיטתו,  מכיוון שעקרון ההפרדה הרכושית חל על "קניינם של בני הזוג" כלשון סעיף 4 לחוק יחסי ממון, "הרי שמסת הנכסים בני האיזון כוללת אך את נכסי בן הזוג האחד ואת נכסי בן הזוג השני".

בהמשך מוסיף שלם באומרו, כי " הכלל הגדול על פי חוק יחסי ממון הוא, כי במהלך הנישואין חלה הפרדה רכושית בין בני הזוג. על מנת שנכס יחסה תחת סעיף 4 לחוק, יש לקבוע כי נכס זה אכן שייך לאחד מבני הזוג. נכס שנקבע לגביו כי הוא שייך לאחד מבני הזוג, הוא נכס שתקום לגביו השאלה אם נכס בר איזון הוא אם לאו" ( שם, בע"מ 167). עמדה זו מקובלת עלי, שכן העיקר הוא לגבי כל נכס ונכס, ככל שנרכש במהלך חיי הנישואין, מה הוסכם לגביו על ידי בני הזוג. ככל שמדובר בנכס שניתן להוכיח לגביו(אף נכס שאין מתנהל לגביו רישום על פי חוק או רישום וולנטרי) הסכמה בדבר הבעלות עליו, משותפת (ואין זה משנה מהו יחס השיתוף) או בלעדית, הרי שמשמעות ההסכמה כי הוחרג ממסת הנכסים בני האיזון ויש להחיל עליו את כללי הפירוק בהתאם לסיווגו, כך למשל נכס או זכות  במקרקעין  אזי חוק המקרקעין  ואילו מטלטלין - חוק המטלטלין, כשכל צד יזכה בעת הפירוק לתמורה בשווי חלקו המוסכם בנכס (אם הפירוק יהא על דרך מכירה), או לחלק התואם את חלקו היחסי (חלוקה בעין).    

אף כבוד השופטת גאולה לוין בתמ"ש (באר-שבע) 15300-09 - מ. ש. נ' ב.ש. (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 28/8/12) התיחסה לסוגיה וקבעה כי לא ניתן לסטות מחלוקה שוויונית של הזכויות בדירה המשותפת של הצדדים על יסוד סעיף 8 לחוק יחסי ממון :

"לעניין זה, דומה כי לא ניתן לסטות מחלוקה שוויונית של הזכויות בדירה המשותפת של הצדדים על יסוד סעיף 8 לחוק יחסי ממון. התביעה לפירוק שיתוף בדירה אינה מושתתת על חוק יחסי ממון אלא על הבעלות המשותפת בדירה, שנרכשה על ידי הצדדים במשותף ורשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. אכן, התביעה בעניין הדירה מושתתת על זכות קניין והיא מוסדרת בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ולא בחוק יחסי ממון בין בני זוג. התובעת לא הצביעה על מקור נורמטיבי אחר מלבד סעיף 8 המאפשר לשלול זכויות קניין של הנתבע בדירה. אכן, נקודת המוצא המשפטית היא כי הרישום של הנכס משקף את הזכויות בו. כידוע, רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). זאת ועוד, כפי שנפסק בפרשת דקר (ע"א 66/88 דקר נ' דקר פ"ד מג(1) 122 בעמ' 127) "כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני זוג התכוונו לאיזון ולשוויון וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת". המבקש לסתור את הזכויות על פי הרישום, נדרש לראיות ממשיות וכבדות משקל, וכאלה לא הוצגו בפני".

מהאמור אנו למדים, כי  במסגרת דיני המשפחה חלים על  דירה משותפת דיני הקניין-דיני השיתוף. שכן הרישום הקנייני מהווה ראיה ורישום בכתב להסדר שבין הצדדים בדבר החרגת הנכס מאיזון משאבים לפי סעיף 5(א(3). מכאן אל התוצאה כי לא ניתן לחלק דירה משותפת הרשומה על שם שני הצדדים, באופן הנוגד את הרישום, ככל שזה משקף נאמנה את ההסכמות שנתגבשו ביניהם, על ידי שימוש בסעיף 8(2) לחוק.

42.                    איני מתעלם מהבעיתיות בגישה לפיה הרישום הוא חזות הכל, שהרי כבר נמצאנו למדים כי רישום מקרקעין אינו סוף פסוק. כך למשל בבע"מ 1398/11 אלמונית נגד אלמוני, (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 26/12/2012) ציין כבוד הנשיא גרוניס  את הכלל לפיו נכס          המצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג ערב נישואיהם נותר בבעלותו המלאה גם בסיומם (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים, אינו חזות הכל. שכן כבר נקבע בעבר כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין - כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב - וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין. בנסיבות הללו נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו"." בע"א 7750/10 מרים בן גיאת נגד הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, אברהם בן גיאת, עו"ד ארז טדי, (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 11/8/2011) התקבלה טענת האישה בדבר זכויותיה בדירת מגורים משותפת שנרשמה על שם הבעל ונקבע (בדעת רוב מפי השופטים י' עמית ו ע' פוגלמן) כי זכות זו גוברת על זכויותיו של צד ג' שהלווה לבעל כספים ורשם משכנתא על הדירה שבבעלותו. באותו מקרה דובר על בני זוג שהיו נשואים כ-21 שנים ונולדו להם ארבעה ילדים. בני הזוג התגוררו בדירה גדולה שנוצרה כתוצאה מאיחוד פיזי של שתי דירות סמוכות. אחת מהדירות נרשמה על שם שני בני הזוג במשותף ואילו הדירה השנייה נרשמה על שם הבעל בלבד. על הדירה השנייה נרשמה המשכנתא לטובת צד ג' שהלווה לבעל כספים. טענת האישה בדבר זכויותיה במחצית מהדירה השנייה (שנרשמה על שם הבעל בלבד) התקבלה, ונקבע כי העובדה שבני הזוג התגוררו בדירה הגדולה שנוצרה כתוצאה מהאיחוד הפיזי של שתי הדירות מעידה על כוונת שיתוף ספציפית בדירה שנרשמה על שם הבעל בלבד. עם זאת במקרים אלו שצויינו, הובאו לטעמה של הערכאה היושבת ראיות כבדות משקל אשר יש בהן לסתור את הרישום.  מכאן ניתן ללמוד, כי על המבקש לחלק דירת מגורים באופן הנוגד את הרישום עליו לטעון כי הרישום אינו משקף נאמנה את המציאות ולהציג בפני בית המשפט ראיות שיתמכו בטענתו זו.

לטעמי על המחוקק לשקול תיקונו של החוק כך שבמסגרתו ינתן מענה לאותם מקרים חריגים בהם מתבקש בית המשפט לאזן את המשאבים באופן בלתי שוויוני, ברם הנכס היחיד או המשמעותי אשר קיים לבני הזוג ואשר חלוקתו באופן לא שוויני תביא לצדק כלכלי בין הצדדים הינו דירת מגורים משותפת, אשר נכון לעת הזו כי לא ניתנן לפרקה או לאזנה באופן לא שוויוני בהתאם לסעיף 8(2) לחוק.  

                        האמור לעיל, אינו מונע כמובן שימוש בסעיף 8(2) על דרך חלוקה לא שוויונית של הנכסים בני האיזון כאשר בשל כך ובעריכת התחשבנות וקיזוזים נכונים, ניתן כמובן ליחד לאחד מבני הזוג זכויות מלאות בדירה גם אם אינה נכס בר איזון, וזאת על חשבון זכויות יתר שמגיעות לאותו בן זוג בשאר הנכסים בני האיזון. פעולה זו אינה חותרת תחת אותה מערכת הסכמית שחלה על הדירה, אלא שהיא מהווה את אחת הדרכים למציאת פתרון המגשים את האיזון ופירוק השיתוף יחד.       

לאור האמור, אני דוחה את טענות המערערת בכל המתייחס לדירה ומקבל את טענות המשיב וערעורו, כך שהדירה תתחלק 50% למערערת ו-50% למשיב.  

טענות נוספות

43.        באשר לטענת המערערת בדבר כושר השתכרותו של המשיב, אלה נטענו בעלמא ולא הוכחו, כך שאין לקבל את טענת המערערת כי המשיב משתכר עד סך של 30,000 ש"ח בחודש.

44.        באשר לערעורה בדבר גובה המזונות טוענת המערערת כי אין בסכום שנפסק די וכי היה על בית המשפט לאמוד את הוצאות מדור הילדים על פי שכירות של 3,500 ש"ח כך שתשלום עבור מדור יהא סך של 1,400 ש"ח והוצאות החזקת המדור יהיו בסך של 1,110 ש"ח.

טענות אלו דינן להדחות. 

כידוע, קביעת גובה מזונות הוא עניין הנגזר מנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, ולפיכך ההתערבות הערעורית בהחלטות הערכאות הדיוניות, אשר להן הכלים לבחון סוגיות מעין אלה, מצומצמת ( בע"מ 9369/05 פלוני נ' פלונית (2006)). במסגרת ההחלטה בעניין שיעור המזונות, צריך שתינתן הדעת לצרכי הילדים וליכולתם הכלכלית של שני בני הזוג ( בע"מ 2433/04 ג' צ' נ' ד' צ' (2005)); כאשר האיזון בין אלה אינו ראוי, תתערב ערכאת הערעור. בנסיבות המקרה שלפנינו נתן בית המשפט לענייני משפחה דעתו לטענות הצדדים והחליט כי גובה מזונות שני הילדים יהא בסך של 3900 ש"ח ( 1950 ש"ח לכל ילד) לא כולל הוצאות רפואיות חריגות וצהרונים. לא מצאתי כל טעם לחרוג מקביעה זו בשים לב כי המערערת לא הוכיחה לבית המשפט הוצאות מיוחדות, הוצאות אחזקה ודמי שכירות בסכום שנטען. משכך קבע בית משפט קמא את גובה המזונות בהתאם לסמכות הנתונה לו על פי ניסיונו.

45.        באשר לטענת המערערת ולפיה היה על בית משפט קמא לחייב את המשיב בלבד בהלוואת רכב הטיוטה הנמצא בבעלותו, דינה להדחות. בית משפט קמא הבהיר כי שווי הרכב אוזן במסגרת חוות הדעת האקטוארית ונוכח כך גם את ההלוואה שניטלה בגין אותו רכב יש לאזן בין הצדדים. שהרי איזון משאבים עניינו איזון הזכויות, איזון החובות וחלוקתם שווה בשווה בין בני הזוג.

46.        לטענת המערערת, יש לאזן את יכולת המוניטין של המשיב, אשר לא נאמדה בשל הצהרותיו הכוזבות אל מול חלקו בדירה. מנגד טוען המשיב, כי כאשר העיד כי יש לו מוניטין לא התכוון למוניטין עסקי.

                        אף טענה זו דינה להדחות.

בית משפט קמא נתן תשומת ליבו לחוסר תום ליבו של המשיב בהתנהלותו במסגרת ההליכים המשפטיים וביניהם ההצהרה הכוזבת על שכר נמוך.  בית משפט קמא אף  התיחס לגידול בכושר השתכרותו ולעליה החדה בהכנסתיו. עם זאת דברים אלו יפים לתקופה שלאחר המועד הקובע. משכך לא ניתן לקבוע  כי למשיב היה מוניטין קודם לכן ולאזנו במסגרת איזון הנכסים של הצדדים, זאת מבלי לדון כלל האם הוא נכס בר איזון אם לאו.

לאור כל האמור, לו תשמע דעתי, הייתי מציע לחברי לקבל את ערעורו של המשיב בכל הנוגע לדירה המשותפת ולדחות את ערעורה של המערערת על כל חלקיו.

 

ס. ג'יוסי, שופט

השופטת שושנה שטמר - אב"ד

            אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע עמיתי, כב' השופט סארי ג'יוסי, אולם מטעם שונה:

לעמדתי, בנסיבות המקרה שלפנינו לא התמלאו התנאים לחלוקה בלתי שוויונית לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן "חוק יחסי ממון"). לא מצאתי פער ניכר בהכנסות הצדדים או ביכולתם להגיע לתנאי חיים הוגנים וסבירים לאחר הגירושין. יש לקחת בחשבון שהאשה אמנם משתכרת עתה כמורה רק כ-6000 ש"ח לחודש, בעוד שהאיש משתכר כ-8,000-9,000 ש"ח לחודש, אולם משכורתה של האשה כמורה מלווה בתנאים סוציאליים, ומנגד האיש הוא עצמאי, שעלות רכישת התנאים הסוציאליים אמורה להעשות מתוך הסכום שהוא משתכר. כמו כן האיש משלם דמי מזונות לילדיו בסכום של 3,900 ש"ח לחודש. זאת ועוד: אין לאחד מבני הזוג רכוש נוסף על דירת הזוג, שנמכרה בסכום שאיננו מאפשר לקנות אלא דירה קטנה ביותר לכל אחד מהם. בנסיבות אלו, כאמור, לא מצאתי שיש להורות על חלוקה לא שוויונית של נכסי הזוג (וראו בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני, ניתן ביום 7/1/14 ופורסם ב"נבו"; בג"צ 253/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, ניתן ביום 26/10/11 ופורסם ב"נבו"; בע"מ 4699/08 פלונית נ' פלוני ניתן ביום  8/7/08 ופורסם בנבו; בע"מ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערוערים ניתן ביום 13/12/06 פורסם בנבו).

לפיכך, ומאחר שניתן לדחות את הערעור מהטעם שכתבתי לעיל, לא סברתי שיש לדון בסוגיה הנכבדה, בה התעמק חברי, אם אין להכניס נכס מקרקעין, הרשום על שם שני בני הזוג, לסל האיזון על מנת לחלקו בחלוקה שונה, אם נתמלאו התנאים לחלוקה כזו על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, כאשר כוונת הזוג בעת רישום הנכס על שמם היתה כנה ושיקפה את רצונם באותה עת.

 

ש. שטמר, שופטת [אב"ד]

השופט עדי זרנקין

אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ג'יוסי, ואני מסכים להערתה של חברתי, השופטת שטמר - אב"ד.

 

ע. זרנקין, שופט

לפיכך, הוחלט כמפורט בפסק דינו של השופט ס' ג'יוסי:  הערעור של המשיב התקבל בכל הנוגע לדירה ואילו ערעורה של המערערת על כל חלקיו - נדחה.

אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיב את הוצאותיו ושכ"ט עורך דינו בסכום כולל של 6,000 ש"ח שעליו יש להוסיף את המע"מ החל.

ככל שהמערערת הפקידה עירבון בערעורה, יש להעביר ממנו למשיב, באמצעות בא כוחו, את ההוצאות שפסקנו. ככל שנותרה יתרה יש להחזירה למערערת באמצעות בא-כוחה.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ד, 11 יוני 2014, בהעדר הצדדים.

         

ש. שטמר, שופטת

[אב"ד]

 

ע. זרנקין, שופט

 

ס. ג'יוסי, שופט

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ