עפ"ג 39953-11-13 סבח נ' מדינת ישראל

בהחלטתנו מיום 25.12.14 נעתרנו לבקשת שירות המבחן, הפקענו את צו המבחן, והטלנו על המשיב עונש של 10 חודשי מאסר בפועל.

הסניגור ביקש עתה כי נורה על ניכוי ימי מעצרו של המשיב מתאריך 24.3.12 עד 15.5.12.

הפרקליטה מתנגדת לכך בטענה שהמדובר בשינוי של האמור בהחלטתנו לאחר שכבר קמנו מכסאנו ומה גם שכל השיקולים הרלוונטיים היו לנגד עינינו, והעונש שנגזר על המשיב הינו קל מזה שנגזר עליו בבית משפט קמא.

אנו סבורים כי יש מקום להיעתר לבקשתו של הסניגור למרות שכבר קמנו מכסאנו.

בצדק מפנה הסניגור לדברי כב' השופט נ. הנדל בע.פ. 4152/13, הראל ישראלי נגד מדינת ישראל (מיום 13.8.14), שם נכתב:

".....ניכוי ימי מעצרו של מורשע מתקופת המאסר שנגזרה עליו הושרשה בפסיקה זה מכבר. הדבר נובע מהזכות לחירות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומהימנעות מכפל ענישה, לא כל שכן מדובר בענישה בדמות מעצר. לפיכך, ימי מעצר לא ינוכו מעונש המאסר רק במקרים חריגים במיוחד...."

וכן:

"....לעמדתי, הגם שאין חובה לנכות ימי מעצר מעונשי מאסר – עקרון החירות תומך בניכוי זה. בכך ניתן ביטוי לכלל לפיו מעצר אינו עונש, אלא תוצאה מתחייבת על מנת להגן על הציבור מפני נאשמים אשר מסוכנותם הוכחה לכאורה בכתב האישום, בהעדר חלופה מתאימה. אף אם יטען הטוען כי ניתן להגיע לתוצאה עונשית דומה על ידי אי ניכוי ימי מעצר וקיצור תקופת המאסר – הרי שעקרונות השיטה מובילים למסקנה כי ניכוי ימי המעצר הוא דרך המלך.....". 

המקרה נשוא הדיון שבפנינו איננו מקרה "חריג במיוחד", ולכן, ראוי ללכת בדרך המלך ולהורות על ניכוי תקופת המעצר.