-
ביום 0.0.14 ערכה המנוחה צוואה בעדים במסגרתה הורישה את מלוא רכושה למערערת שהינה אחייניתה, תוך שנישלה את המשיבים שהינם ילדיה (להלן: "הצוואה"). הצוואה נערכה ע"י עו"ד גבריאל דויטש (להלן: "עו"ד דויטש") והעדים לה היו עו"ד דויטש עצמו ומזכירתו הגב' מירי סויסה (להלן: "הגב' סויסה").
-
כעבור 4 שנים, ביום 0.0.18 הגיעה המנוחה למשרדו של עו"ד דויטש וחתמה בכתב ידה על גבי מסמך ביטול צוואה שנערך ע"י עו"ד דויטש עצמו (להלן: "מסמך הביטול"), הנושא כותרת מודפסת "צוואה", אליו צורף עותק הצוואה (עפ"י עדותו של עו"ד דויטש). מסמך הביטול נושא את חתימת המנוחה, כאשר חתימתה נעשתה בפני שני העדים – עו"ד דויטש והגב' סויסה שחתמו גם הם על המסמך (להלן: "העדים"), תוך שעו"ד דויטש מאשר בכתב ידו ע"ג המסמך שהמנוחה הופיעה בפניו והודיעה לו על ביטול הצוואה וחתמה בכתב ידה על הודעת הביטול, והגב' סויסה מאשרת גם היא בכתב ידה כי הביטול הינו בנוכחותה.
-
כעבור כשנה וחצי, ביום 00.00.20 הלכה המנוחה לעולמה, ואין חולק שלא נמצאה צוואה אחרת שנחתמה לאחר מסמך הביטול, כך שככל שמסמך הביטול יאושר, יורשי המנוחה יהיו יורשיה עפ"י דין – הם ילדיה המשיבים.
-
המערערת טענה לפגמים צורניים במסמך הביטול, שאינם מאפשרים להכיר בתוקפו, בין היתר: כותרת המסמך הינה "צוואה" ולא "ביטול צוואה"; העדים מציינים במסמך שהמנוחה "הודיעה על ביטול צוואה זו וחתמה בחתימת ידה על הודעת הביטול" אך לא מופיעה במסמך הצהרה מפורשת של המנוחה שהינה מבטלת את הצוואה; נוסח הצהרת העדים במסמך הינו: "מאשר את חתימת הביטול" [עו"ד דויטש] / "מאשרת ביטול הצוואה הנ"ל בנוכחותי" [הגב' סויסה] - מבלי שהעדים מצהירים באופן מפורש שהמנוחה ביטלה בפניהם את הצוואה; המסמך מפנה ל"צוואה זו" מבלי לציין את פרטי הצוואה המבוטלת (כגון תאריך הצוואה), הגם שעפ"י עדות עו"ד דויטש הצוואה צורפה במקור למסמך הביטול כקובץ אחד; הגב' סויסה העידה שלא שמעה באופן מפורש מפיה של המנוחה כי הינה מעוניינת בביטול הצוואה אלא רק כאשר נקראה לחדר להיות עדה הציג לה עו"ד דויטש את העניין ואת מסמך הביטול ואמר לה כי המנוחה חפצה לבטל את הצוואה והיא תחתום בפניהם על המסמך, ואכן המנוחה חתמה ולא הכחישה האמור; ועוד.
-
לאחר שבימ"ש שמע את עדויות העדים עו"ד דויטש והגב' סויסה (בהתאם להסכמה הדיונית רק עדים אלו העידו ונחקרו) ועיין בחומר הראיות שהונח לפניו, דחה בימ"ש קמא את טענות המערערת בפס"ד מנומק ומפורט והכיר בתוקפו של מסמך הביטול.
-
למעשה, דרך הילוכו של בימ"ש קמא הייתה כדלקמן:
-
תחילה קבע בימ"ש קמא ממצאי מהימנות באשר לעדים, תוך התייחסות מפורשת לעד העיקרי עו"ד דויטש שגם ערך בעצמו הן את הצוואה והן את מסמך הביטול ושמע מפי המנוחה על רצונה – וכה קבע בימ"ש בסעיף 31 לפסה"ד:
את עדותו של עו"ד דויטש מצאתי לאמץ בהיותה מפורטת, קוהרנטית וסדורה, תוך שנסיבות המקרה היו זכורות לו. לכך יש להוסיף שעו"ד דויטש הינו עד נייטרלי לחלוטין אשר נסיבות המקרה ידועות לו באופן אישי ומשכך עדותו בעלת משקל רב.
ובהמשך בסעיף 38-
גם לעניין זה, מצאתי לקבל במלואה את עדותו של עו"ד דויטש, אשר יוזכר כי הינו עד ניטרלי, בהיותה מפורטת, סדורה וקוהרנטית תוך שידע להסביר היטב את האופן בו נחתם המסמך.
-
לאחר שקבע ביהמ"ש ממצאי מהימנות לגבי העדים ובכללם עו"ד דויטש, ובהסתמך על עדותם בפרט עדותו של עו"ד דויטש אשר העיד על דברי המנוחה אליו ועל רצונה הברור לבטל את צוואתה כפי שהביעה זאת בפניו, הגיע ביהמ"ש למסקנה עובדתית מוחלטת ללא כל ספק- בדבר כוונתה, רצונה וגמירות דעתה של המנוחה לבטל את צוואתה - וכך קבע בימ"ש בסעיף 31 לפסה"ד >
מעדותו (של עו"ד דויטש) התרשמתי ללא כל ספק שרצון המנוחה לבטל את הצוואה היה חופשי וללא כל השפעה, וכן שהייתה כשירה לעשות כן. עוד התרשמתי מעדותו שרצונה בביטול הצוואה היה ממשי, תוך שפעלה באופן אקטיבי להוציאו אל הפועל, ובכלל זה תיאמה פגישה במשרדו אליה הגיעה במועד, במסגרתה חזרה על רצונה בביטול הצוואה.
ובהמשך בסעיף 32 >
לעניין התרשמותי בדבר רצונה הברור של המנוחה בביטול הצוואה.
ובהמשך בסעיף 34 > [כאן ההדגשה הינה במקור!]
מכל אלה ובניגוד לנטען ע"י הנתבעת, מצאתי לקבוע שהמנוחה גמרה בדעתה לבטל את הצוואה, וזאת עשתה מרצונה החופשי, ללא כל כפייה ומתוך הבנה מוחלטת את משמעות הביטול.
ובהמשך בסעיף 42 >
"בעניינו, כקבוע לעיל, התרשמתי שמסמך הביטול נערך מרצונה החופשי של המנוחה, תוך גמירות דעת.
ובסיכום בסעיף 44 >
מכל המפורט לעיל, אני קובעת שהנתבעים הוכיחו ללא כל ספק את רצונה החופשי של המנוחה בביטול הצוואה תוך גמירות דעת וכן שמעשה הביטול שנערך בהתאם להוראות כל דין.
-
הנה כי כן ובהסתמך על ממצאי המהימנות של העדים בפרט עו"ד דויטש אשר ערך את מסמך הביטול לפי בקשת המנוחה, בצד חומר הראיות שהונח לפניו, קובע בימ"ש קמא פעם אחר פעם ממצא עובדתי מוחלט וללא כל ספק כי רצון המנוחה היה לבטל את צוואתה! שוב, לא על דרך מאזן ההסתברויות, לא "כנראה", לא "מן הסתם", אלא "ללא כל ספק"! >> להדגשה זו יש חשיבות לעניין השימוש שעשה בימ"ש קמא בסע' 25(א) לחוק הירושה כפי שנעמוד על כך להלן.
-
לאחר קביעת הממצא העובדתי המוחלט "ללא כל ספק" בדבר רצון המנוחה בביטול צוואתה, ניגש ביהמ"ש לבחון את הפגמים הצורניים של מסמך הביטול האם הינם מונעים מלהכיר בתוקפו של מסמך הביטול הגם שהינו משקף "ללא כל ספק" את רצון המנוחה – וכאן מנתח ביהמ"ש את צורת מסמך הביטול, כמו גם את עדויות העדים, כל זה בשים לב להוראת סעיף 36 לחוק הירושה העוסק בביטול צוואה, ומגיע למסקנה [גם כאן ההדגשה הינה במקור!] "שמסמך הביטול עומד בתנאי החוק, כך שכולל את מרכיבי היסוד ביחס לצוואה בעדים, קרי שנערך בכתב והובא לפני שני עדים".
-
ברם ביהמ"ש לא נעצר כאן אלא המשיך וקבע, כי גם אם נפלו פגמים צורניים כאלו ואחרים כטענת המתנגדת (המערערת), אין בהם כדי למנוע את ההכרה בתוקפו של מסמך הביטול, וזאת בשים לב לסעיף 25(א) לחוק הירושה הקובע כי אם "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך...". > תוך שביהמ"ש מסתמך על האבחנה בדין ובפסיקה בין עריכת צוואה לבין ביטול צוואה לאור הלכ' אהרון (דנ"א 7818/00 אהרון נ' אהרוני (22.3.05)) הקובעת כי:
"... לעניין הצהרת ביטול יש לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בצורות הפורמאליות, ובלבד שבית המשפט שוכנע בגמירת דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה. על כן אם בית המשפט שוכנע באמתותה של הצהרת הבטלות, הוא ייתן לה תוקף גם אם נפל בהצהרת הבטלות פגם או חסר פורמאלי, ובלבד שהדרישות המהותיות בעניין זה תקוימנה".
ובהמשך שם:
"את הדרישות הצורניות המהותיות אין מקום להגדיר מראש, שכן ההכרעה בשאלה זו עשויה להשתנות ממקרה למקרה ולהתבסס על כלל הראיות המצוינות לעניין גמירת דעתו של המצווה ואמיתות הצהרתו. מן הדוגמאות שמביא חברי להמחשת עמדתו עולה כי לאמיתו של דבר , אין הוא רואה קושי ממשי למחול על פגמים וחסרים למיניהם בקיום דרישותיה הצורניות היותר מהותיות של הצהרה לביטול צוואה, ובלבד שלכאורה ניתן לשייכה לאחת הצורות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה".
וראו בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (5.7.12) כיצד מסכם שם (סע' 21) כב' השופט מלצר את הלכ' אהרון:
"דעת הרוב (שניתנה מפיה של השופטת ע' ארבל, בהסכמת הנשיא א' ברק, השופטת (בתוארה דאז) ד' ביניש והשופטת א' פרוקצ'יה) גרסה כי אין דינה של צוואה כדינו של מסמך ביטול צוואה, ומשקלן של הדרישות הפרוצדורליות הנוקשות נמוך יותר במקרה האחרון, בהשוואה למקרה הראשון. לפיכך, כאשר בוטלה צוואה בפני עד אחד במקום שניים – למרות שהדבר יכול להוות "חסר" בכל הקשור ליצירת צוואה – בית המשפט רשאי לאשר את הביטול, גם בהינתן הקושי האמור, וזאת באמצעות שימוש בסעיף 25(א) לחוק הירושה, ובלבד שימצא שרצונו המפורש של המבטל היה אמיתי וברור."
עוד הפנה בימ"ש קמא לספרם של כבוד השופט שוחט, עו"ד פינברג ועו"ד ורו"ח פלומין "דיני ירושה ועזבון", הוצאת סדן מהדורה שביעית בעמוד 140:
"הכללים לבחינת תוקפו הצורני של צוואה אינם חלים באותה מידה גם על בחינת תוקפו הצורני של כתב ביטול צוואה. לעניין הצהרת ביטול, אפשר לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בדרישות הפורמליות, ובלבד שבית המשפט שוכנע בגמירת דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה."
ומכיוון שכאמור לעיל בימ"ש קמא שוכנע למעלה מכל ספק בדבר רצונה, כוונתה וגמירות דעתה של המנוחה לבטל את צוואתה וקבע קביעה עובדתית כי מסמך הביטול משקף למעלה מכל ספק(!) את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה בביטול צוואתה, השתמש בימ"ש קמא בסמכותו עפ"י סע' 25(א) לחוק הירושה והפעיל את שיקול דעתו כדי לקיים את מסמך הביטול המשקף כאמור את רצונה המוחלט של המנוחה, אף אם לטענת המתנגדת נפל פגם בפרטים כאלו ואחרים במסמך, שכן חתימת המנוחה והעדים, בצירוף עדותם של העדים ובפרט עו"ד דויטש שערך את המסמך ואף היה עד לחתימתו, מקיימים במקרה דנן את דרישות הצורה באופן מהותי.
-
נזכיר כי בהלכ' אהרון מדובר היה בפגם הרבה יותר מהותי מבנידונינו – מסמך ביטול צוואה נחתם שם בפני עד אחד בלבד! ולמרות זאת הכשיר ביהמ"ש את מסמך הביטול שם באמצעות השימוש בסעיף 25(א) לחוק הירושה לאחר ששוכנע ללא כל ספק שזה היה רצון המבטל. על אחת כמה וכמה כשמסמך הביטול בנידונינו נחתם בפני שני עדים החתומים על המסמך והפגמים להם טענה המערערת הינם צורניים בלבד ודומה שהינם פחותים בהרבה מפגם של חוסר בעד אחד מתוך שניים הדרושים...
-
עד כאן פס"ד קמא; בערעורה לפנינו, המערערת חוזרת למעשה על כלל טענותיה כפי שטענה בבימ"ש קמא תוך שהינה תוקפת את מסקנותיו של בימ"ש קמא, כמו גם את ממצאי המהימנות וממילא גם את הקביעות העובדתיות המוחלטות בדבר רצון המנוחה לבטל צוואתה.
-
לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים ושמענו אותם בדיון בע"פ, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא: לא מצאנו להתערב בממצאיו העובדתיים ו/או ממצאי המהימנות של בימ"ש קמא בפסק דינו; משכך, ממצאיו העובדתיים של בימ"ש קמא, תומכים במסקנה המשפטית בדבר תוקפו של מסמך הביטול, על אף טענת המערערת לפגמים כאלו ואחרים, שכן המסקנה המשפטית מבוססת על הדין והפסיקה כפי שהביא בימ"ש קמא בפסק דינו המפורט והמנומק.
-
נזכיר בנדון שני כללים:
הכלל הראשון – ערכאת הערעור אינה יושבת בדין כערכאה דיונית. הליך הערעור לא נועד לפתיחתו מחדש של הסכסוך כולו על כל רבדיו ומחלוקותיו כאילו המדובר במשפט חדש או במשפט חוזר. תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון אם הממצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון והשכל הישר ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין (ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג (1989); ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' קפלן, סע' ל"ב (28.10.2015); ע"א 8618/23הרצל בן חיים נ' פלונית(4.9.2025))
הדיון בערעור אינו דיון מחודש בנושאים שנדונו והוכרעו בערכאה הקודמת מבלי שיש לכך הצדקה [עיינו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 473 (2012); ע"א 2051/16 משה איטח נ' ש.פ. חברה לנאמנות ניהול ואחזקות בע"מ, (20.06.2018)].
הכלל השני – ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים, כאשר נפלה טעות בולטת בקביעתם, או שנמצא שיש בהם פגם היורד לשורשו של עניין [עיינו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 4250/15 חברה פלונית נ' פלוני (25.07.2018)];
כך גם הדבר לגבי התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר בידה האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים באופן בלתי אמצעי [עיינו: ע"א 8559/15 עבאס נ' מפלי התנור בע"מ (27.05.2018); ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עיריית טבריה (25.10.2018)].
-
יישום שני כללים אלה מביא לדחיית הערעור: הממצאים העובדתיים שקבע בימ"ש קמא מעוגנים היטב בממצאי המהימנות אותם קבע, כמו גם בחומר הראיות שהונח לפניו ובהתרשמותו הבלתי אמצעית מהצדדים וראיותיהם, כמו גם מהעדים בפרט עו"ד דויטש אשר ערך הן את הצוואה והן את מסמך הביטול ובפניו חתמה המנוחה על מסמך הביטול תוך שהודיעה לו על רצונה הברור לבטל את הצוואה. >> המסקנות המשפטיות שהסיק בימ"ש קמא בעקבות אותם ממצאים עובדתיים וממצאי המהימנות, מעוגנות בדין ובפסיקה כפי שפירט בימ"ש קמא בפסק דינו המנומק, וכן בשכל הישר, בחומר הראיות ובכללי הראיות המקובלים (ע"א 8618/23הרצל בן חיים נ' פלונית (4.9.2025), ולא מצאנו כי יש מקום להתערב במסקנות משפטיות אלו.
-
יתירה מזו, ממצאי המהימנות אותם קבע בימ"ש קמא בפסק דינו המפורט, בפרט לגבי עדותו של העד המרכזי עו"ד דויטש, התבססו לא רק על ראיות ונסיבות חיצוניות אלא גם על התרשמותו של בימ"ש קמא מהעדים ובפרט מעו"ד דויטש כפי שבימ"ש קמא ראה לנכון להדגיש בפסק דינו כמפורט לעיל. >> לעניין זה לא נס ליחם של דברי כב' השופט ויתקון ב-ע"א 803/75 נתן מונרוף נ' משה ואסתר קלינמינץ ו-4 אח' (1.6.76) [פרסם במאגרים]:
"בנוהג שבעולם המשפט, כשבאות לפני השופט שתי עדויות הסותרות זו את זו, מכריע ביניהן השופט על-ידי המהימנות שהוא מייחס לזו ושהוא שולל מזו. יש והמהימנות נובעת או מושפעת מתוך נסיבות חיצוניות שהוכחו לבית-המשפט, יש והמהימנות אינה אלא פרי התרשמותו או "טביעת-עינו" של השופט. בתי-המשפט שלערעור הרגילו עצמם שלא להרהר אחר מידותיו של השופט שראה ושמע את העדים והתרשם מהם; ועד כה יצאו מכלל זה אך מקרים נדירים ביותר, אשר בהם טפחו אותן נסיבות חיצוניות אובייקטיביות על-פני המהימנות אשר השופט ראה לייחס לעדות פלונית."
המקרה דנן אינו נכלל באותם מקרים "נדירים ביותר" אשר בהם טפחו נסיבות וראיות אובייקטיביות על פני מהימנות העדים. עיון בפסק הדין לכל אורכו, נימוקיו וקביעותיו, מלמד כי בית משפט קמא דן באופן יסודי בטענות הצדדים, כמו גם בעדויות העדים, בחן את חומר הראיות שהונח לפניו, והתרשמותו מהעדים איננה נסתרת באופן מובהק ע"י נסיבות וראיות אחרות אובייקטיביות.
-
למען הסר ספק נדגיש, כי בדיון בפנינו ניסה ב"כ המערערת לצייר את פס"ד קמא כמי שיצר 'הלכה חדשה' בדיני ירושה בהכשירו את מסמך הביטול על אף הפגמים להם טען, ולא היא; אין כאן כל 'הלכה חדשה' כפי שהראינו לעיל. >> משקבע ביהמ"ש קביעות עובדתיות מוחלטות בדבר רצונה, כוונתה וגמירות דעתה של המנוחה לבטל את צוואתה וכי מסמך הביטול משקף את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה בביטול צוואתה, הרי שהשימוש שעשה בימ"ש בסמכותו ובשיקול דעתו הנתון לו עפ"י סע' 25(א) לחוק הירושה לאור ממצאים עובדתיים אלו, מעוגן בדין ובפסיקה ואין כאן כל הלכה חדשה.
-
ואכן בדיון בפנינו הבענו דעתנו כי טענותיו של המערער הינן קלושות, וזאת בלשון המעטה, קל וחומר משניתן פסק דינו המפורט של בימ"ש קמא.
-
אשר על כן אנו מאמצים את פסק דינו של בית המשפט קמא ודוחים את הערעור מכח סמכותנו על פי סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
-
המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ש"ח, וזאת מתוך העירבון שהופקד בתיק, שיועברו למשיבים באמצעות בא כוחם.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.
אנו מתירים פרסום פסק דין זה, תוך השמטת פרטים מזהים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"ה, 16 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.