פס"ד בנוגע לסכסוך רכושי על דירה בין בני זוג לשעבר

השופטת אספרנצה אלון:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כבוד השופט ניר זיתוני) מיום 19.05.2025 בתלה"מ 12398-12-20 (תביעה לפירוק שיתוף ופסק דין הצהרתי) ובתלה"מ 63818-04-25 (תביעה לאיזון משאבים) (להלן: "בית המשפט קמא"), בגדרו קבע כי לא עלה בידי המערערת (התובעת שם) להוכיח "דבר מה נוסף" מעבר לתקופת החיים המשותפים, שבכוחו להקנות לה זכויות בבית המגורים, וכן על כך שאימץ את קביעות המומחה ביחס לאיזון הזכויות והורה על איזון ב"פדיון מוקדם" על פני "איזון נדחה" (להלן: "פסק הדין קמא").

    

   רקע ופסק דינו של בית משפט קמא בתביעה לפירוק שיתוף ולמתן פסק דין הצהרתי

2. עסקינן בבני זוג לשעבר, נוצרים, שנישאו זה לזו ביום 00.00.1985 והתגרשו ביום 00.00.2022. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, כולם בגירים. למען הנוחות תיקרא המערערת "האישה" והמשיב ייקרא "האיש".

3. הבית, מושא המחלוקת, הוא חלק מתוך מבנה הבנוי ב..., בשטח של חצי דונם (1/24 חלקים) בחלקה 00 גוש 00000. המבנה מורכב משתי קומות. קומת הקרקע היא מושא הדיון. הקומה העליונה שייכת, אליבא כל הצדדים, לבן של בני הזוג ד' ולאשתו, והיא איננה חלק מהדיון.

4. כעולה מתוך פסק הדין ומחוות דעת מומחה בית משפט, הבית במקור הוא מבנה ישן בשטח של כ-100 מ"ר, אשר היה בבעלות אביו של האיש (להלן: "הבית המקורי"), אליו עברו בני הזוג להתגורר סמוך לאחר נישואיהם. במהלך נישואיהם בוצעו בבית המקורי עבודות שיפוץ שונות, ובכלל זה שופצו חדרי הרחצה, הוחלפו הדלתות והחלונות וכן חופה באבן חלק מקירות הפנים. במהלך שנת 2010 הועבר הבית במתנה לאיש על ידי אביו (מתנה שהושלמה ברישום בשנת 2013) ונבנתה יחידה נוספת בשטח כולל של כ-62 מ"ר (תוספת בשטח של 52.9 מ"ר וממ"ד בשטח של כ-9 מ"ר). הבית מחולק לשתי יחידות דיור: האחת בשטח של כ-100 מ"ר בה התגוררו האיש והאישה במשך כ-27 שנים ובה גידלו את ילדיהם, והשניה, שהוקמה בשנת 2013 בשטח של כ-62 מ"ר, ויועדה לבנם פ', שהינו נכה, שבשלב מסויים עזב את היחידה, ובה התגוררה בשנים האחרונות לנישואין האישה. לכל יחידת דיור כניסה נפרדת אך יש ביניהן דלת מקשרת. החיבור לחשמל לשתי היחידות הוא אחד והוא מהבית המקורי (הבית המקורי ותוספת הבניה יקראו להלן: "הבית").

5. פסק הדין קמא, העוסק בתביעה בעניין הבית, משתרע על פני 31 עמודים. בית משפט קמא מונה את טענות הצדדים, סוקר את הדין והפסיקה, בוחן את התשתית הראייתית ואת מסקנותיו מהתנהלות הצדדים ומגיע למסקנה כדלקמן:

   "מכאן, על יסוד כל המפורט לעיל, בשים לב לגילו של האיש במועד הנפקת היתר הבנייה כשהיה בן 16 ובשים לב לכך שלא עלה בידי האישה להוכיח כי היא השתתפה בהוצאות ובעלויות בניית הבית ואף לא הוכיחה כי היא השתתפה בהשבחות משמעותיות בנכס, המסקנה המתבקשת היא לא עלה בידי האישה להוכיח דבר נוסף מעבר לתקופת החיים המשותפים שבכוחו להקנות לה זכויות בנכס חיצוני. על כן, דין עתירתה להידחות" (ס' 58 לפסק דין קמא).

6. בית המשפט קמא ביסס מסקנתו זו על התשתית הראייתית הבאה:

   היתר הבנייה משנת 1979 ניתן על שם האיש, וגם היתר הבנייה הנוסף משנת 2013 (ס' 28 לפסק הדין קמא);  הזכויות בנכס נרשמו על שם האיש ביום 6.10.2013, על בסיס הסכם מתנה משנת 2010 ללא תמורה בינו לבין אביו, כאשר בהסכם אין כל אזכור להעברת זכויות לאישה, ואף לא ברמז (ס' 29 לפסק הדין קמא); רישום הזכויות על שם האיש הסתיים בשנת 2013, כך שלדברי בית משפט קמא עמדה לאישה תקופה של שלוש שנים לפעול להבטחת זכויותיה (ס' 30 לפסק הדין קמא); האישה אינה צד להסכם השיתוף בין האיש לבין הבן ד', ושמה אינו מופיע בהיתר הבנייה משנת 2013 (ס' 31 לפסק הדין קמא); האישה לא פעלה להכללת שמה בהיתר הבנייה או בבקשה להיתר בבניית הקומה הראשונה עבור הבן ד' (ס' 32 לפסק הדין קמא); בתחילת הנישואין היו הזכויות בנכס רשומות על שם אביו של האיש, ובהמשך נרשמו על שם האיש בלבד (ס' 33 לפסק הדין קמא);

   האישה הצהירה כי הכירה את האיש בשנת 1983, בהיותה כבת 21 בעוד שהיתר הבנייה ניתן בשנת 1979, בהיותה כבת 15. בהתחשב בגילה של האישה באותה עת התקשה בית משפט קמא לקבל את גרסתה לפיה השתתפה במימון השלמת הבניה, בפרט כאשר טענותיה לא נתמכו במסמכים או בעדויות (ס' 34 -35 לפסק הדין קמא); האישה לא צירפה אסמכתאות, חשבוניות או קבלות ולא זימנה עדים לתמיכה בטענתה כי היא השתתפה בעלות הבנייה (ס' 36 לפסק הדין קמא); בית משפט קמא העדיף את האישור שהציג האיש מהמועצה, לפיו הבית היה ראוי למגורים עוד לפני הנישואין, על פני האישור שהציגה האישה, אשר נכתב בכתב יד וקבע כי הבית היה ראוי למגורים עוד בטרם נישואי הצדדים (ס' 37 - 38 לפסק הדין קמא);

   בית משפט קמא קבע, כי האישה לא עמדה בנטל ההוכחה כי השקיעה כספים בהשלמת בית המגורים (ס' 39 לפסק הדין קמא); גרסת האישה שלפיה מסרה לאיש את מרבית משכורתה לפני הנישואין לצורך השלמת הבניה, וכן השתתפה במימון תוספת הבניה לא הוכחה ואינה נתמכת במסמכים (ס' 40 – 42 לפסק הדין קמא);

   טיב מערכת היחסים בין הצדדים, הן במישור הכלכלי והן במישור האישי, אינו תומך בטענת השיתוף (ס' 48 ו-51 -52 לפסק הדין קמא); לא הוכח שלאיש הייתה כוונה לשתף את האישה בנכסים ובכספים שקיבל ממשפחתו (סעיפים 49 – 50 לפסק הדין קמא); תוספת הבנייה מומנה על ידי הבן פ', תוכננה עבורו, והוא השקיע את מרבית הכספים בבנייתה. למרות שבני הזוג נטלו הלוואה בסך 80,000 ₪, בפועל רוב ההחזר בוצע על ידי הבן פ' (ס' 43 לפסק הדין קמא); הבן פ' מימן את מרבית התוספת ממקורותיו האישיים, כפי שנמסר בעדות האישה (ס' 44 לפסק הדין קמא); טענות האיש שלפיהן המוסד לביטוח לאומי מימן את עלות התוספת, לא נסתרו ואף נתמכו בהצהרות האישה (ס' 45 לפסק הדין קמא); האישה הצהירה כי ההלוואה בסך 80,000 ₪ נלקחה על שם האיש, האישה והבן פ' מהחשבון המשותף, אך בפועל הוא, פ', ששילם את ההלוואה (ס' 46 לפסק הדין קמא); האישה לא זימנה את הבן פ' לעדות, דבר הפועל לרעתה (ס' 47 לפסק הדין קמא);

7. בית משפט קמא ציין כי אינו מקל ראש בטענות האישה לפיהן בטופסי הדיווח ללשכת מיסוי מקרקעין צויין כי בניית הבית הייתה בשנת 1986, וכי הייתה כוונה מצד בני הזוג לרכוש דירת מגורים וליטול משכנתא (ס' 53 לפסק הדין קמא). בית משפט קמא מפנה לעדות האיש, אשר אישר כי בית הנישואין שימש כתחליף לנכס שהצדדים התכוונו לרכוש באמצעות משכנתא, אך אביו הבהיר כי יעניק לו את הבית. עם זאת, ובשים לב ליחסים האישיים והכלכליים בין הצדדים ובמחדלי האישה בהבאת ראיות, קובע בית משפט קמא כי כפות המאזנים נוטות לטובת האיש (ס' 54 לפסק הדין קמא).

8. בית משפט קמא הוסיף כי אינו מתעלם מהיות הנכס מקום מגוריהם של הצדדים לאורך נישואין ארוכים, שבמהלכם נולדו להם שלושה ילדים, אך בנסיבות המקרה, לא השתכנע כי האישה הוכיחה 'דבר מה נוסף' בהתאם להוראות הדין (ס' 56 לפסק הדין קמא). עוד קבע בית משפט קמא, כי בהתחשב בגובה ההשבחות ביחס לשווי הכולל של הבית, קיים ספק אם ניתן לראות בתוספת השקעה מהותית (ס' 57 לפסק הדין קמא).

    

   תמצית טענות האישה בתביעה לפירוק שיתוף ולמתן פסק דין הצהרתי

9. בערעורה, מלינה האישה כי בית משפט קמא קיפח אותה לאחר 37 שנות נישואין, שבמהלכן סבלה מאלימות פיזית ומילולית. לטענתה, היא יוצאת מהנישואין ללא כל זכויות, הן ביחס לבית המקורי והן ביחס לתוספת המשמעותית, אשר אין עליה מחלוקת כי נבנתה במהלך החיים המשותפים.

10. נימוקי בית משפט קמא בנוגע להרחבות הבנייה סותרים את ההלכה הפסוקה. השיפוצים שבוצעו בבית המקורי וכן תוספת הבנייה המשמעותית אומנם מומנו ברובם על ידי המוסד לביטוח לאומי, אך ביצועם התרחש בזמן החיים המשותפים, כלומר, לא האיש ולא האישה השתתפו בהשבחה זו. לפי טענת האישה, מסקנתו הסופית של בית משפט קמא, לפיה האיש יזכה באופן בלעדי בתוספת שלא השקיע בה אגורה אחת, תמוהה. הדבר נכון גם ביחס להלוואה בסך 80,000 ₪ שניטלה מהחשבון המשותף, אליו הופקדו הכנסות הצדדים, וכן לקצבת הנכות שקיבל הבן פ', אשר בפועל פרעה את פירעון ההלוואה.

11. שגה בית משפט קמא, משקבע כי ההשקעה בבית ובתוספת הבנייה אינה מהותית ולפיכך שלל את זכויותיה. מדובר בתוספת של 62 מ"ר בבית מקורי של 100 מ"ר.

12. בית משפט קמא לא ייחס משקל לכוונת השיתוף מראשית הדרך, שהרי בכוונת בני הזוג היה ליטול משכנתא, לקנות בית חלופי ולרשום זכויות כמשותפות. גם אם הכוונה לא יצאה אל הפועל, עדיין קיימת כוונת שיתוף, שכן האיש אף הודה כי אילו היו ממשיכים את הליך המשכנתא ורוכשים דירה, היא הייתה נרשמת על שם שניהם, וכן כי דאג לרשום את שמה כחייבת נוספת בארנונה במועצה המקומית.

13. בית משפט קמא הקל עם האיש והחמיר עם האישה. יתרה מזו, נקבע כי האישה לא הציגה אסמכתאות על יכולותיה הכספיות, תוך התעלמות ממסגרת הזמן הארוכה שחלפה (מעל 40 שנה), בעוד שהאיש עצמו לא עבד באופן רצוף ולא הציג ראיות על יכולותיו הכלכליות האישיות.

14. לטענת האישה, היא הוכיחה "דבר מה נוסף" – דירת המגורים הוכשרה ערב הטקס הרשמי בכנסייה ואף לאחריו במאמץ כלכלי משותף. אין לצדדים דירת מגורים אחרת, והם חיו חיים משותפים במשך 37 שנת נישואין ברציפות. אף אם חיי הנישואין לא היו "גן של ורדים", הצדדים התכוונו לקבל משכנתא, בוצע שיפוץ מסיבי וכן תוספת בנייה מהותית, ובין הצדדים התקיימה אוירה כלכלית של שיתוף. כל אלה הופכים את הנכס היחידי – בית המגורים והזכויות במקרקעין שבהם החזיקו הצדדים במשותף ובאופן בלעדי – לנכס משותף, ומקנים שיתוף ספציפי, שם נולדו שלושת ילדיהם ושם גידלו ילד נכה.

     

    תמצית טענות האיש לפירוק שיתוף ולמתן פסק דין הצהרתי

15. החיים המשותפים של הצדדים החלו לאחר החתונה ביום 00.00.1985, ואין לייחס כל משקל למועד הוצאת תעודת הנישואין - 00.00.1984. בפועל, בני הזוג לא קיבלו משכנתא ולא רכשו דירה. מדובר בנכס שאביו של האיש העמיד לרשותם לשימוש חופשי בדירה בשטח של 100 מ"ר שבבעלותו, חינם, אך ברשות שניתן לבטלה בכל עת. בהמשך החליט האב לחלק את נכסיו בין בניו, והאיש קיבל את זכויות אביו בקרקע, לרבות הבית המקורי. עסקת המכר בוצעה ללא תמורה, דווחה ונרשמה. בכל התקופה הזו, הצדדים לא ביצעו עבודות השבחה או שיפוץ, למעט עבודות התאמה שבוצעו בשנת 2010, כדי להתאים את דירת המגורים לצרכי הבן פ', אשר מוכר מטעם המוסד לביטוח לאומי כנכה. עבודות אלו מומנו המוסד לביטוח לאומי.

16. המערערת לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף בנכס חיצוני לפי המבחנים אשר נקבעו בפסיקה. הנכס התקבל במתנה, וכוונת האיש הייתה ברורה וגלויה כי המתנה ניתנה לו בלבד. היתר הבנייה ליחידת הדיור הנוספת הוצא על שמו בלבד, והאישה לא ביקשה או דרשה כל השנים כל זכויות בבית או בתוספת. יתרה מכך, האישה הודתה ואישרה כי הוצאות התוספת מומנו על ידי הבן פ', וכן הוכח כי סמוך לשנת 2013, מועד בו נבנתה התוספת, המערערת לא עבדה כלל ולא השתתפה במימון עבודות הבנייה.

17. התנהגות הצדדים אינה מלמדת על אווירה כללית של שיתוף ו/או מאמץ, וטענותיהם האחד כלפי השני מציירות תמונה ברורה של אווירה עגומה, חוסר שיתוף פעולה והיעדר מאמץ משותף.

18. בית משפט קמא בחן את ראיות הצדדים, קבע בצדק כי לא הייתה כוונת שיתוף, ולפיכך, דין הערעור להידחות.

19. בערעור זה התקיימו שתי ישיבות, במסגרתן הצענו לצדדים הצעת פשרה, שלהבנתנו תיתן פתרון הולם למחלוקת. למרבה הצער, ניסיונותינו לא צלחו, ומכאן שאין מנוס ממתן הכרעתנו זו.

    דיון והכרעה בתביעה למתן פסק דין הצהרתי ולפירוק השיתוף

20. הלכה פסוקה היא כי ערכאת ערעור לא תתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן המעידים על טעות מהותית או חוסר היגיון בקביעות אלו. במקרה דנן לא נמצא כי נפלה טעות מהותית או חוסר הגיון בקביעות העובדתיות ו/או המהימנות, ומשכך לא נמצאה כל עילה להתערבות ערכאת הערעור בעניין זה.

    עם זאת, התערבות ערכאת הערעור אפשרית במסקנות להבדיל מהעובדות, היינו- כאשר מדובר במסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו, ההתערבות אפשרית כאשר ערכאת הערעור מוצאת כי נפלה שגגה במסקנה – ודוק: במסקנה, ולא בעובדות.

    ראו לענין זה:

    ע"פ 7477/08 איתן גץ נ' מדינת ישראל (14.11.2011)

    ע"פ 7532/12 אדם איטל נ' מדינת ישראל (11.12.2016)

    חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי (2012), פרק ארבעה-עשר - אמות-המידה לביקורת ערעורית.

21. לאחר עיון בפסק הדין קמא, בהודעת הערעור ובתשובת המשיב, לאחר שהצדדים השלימו טיעוניהם בכל אחד משני הדיונים שקיימנו ולאחר בדיקת הליכים קודמים שניהלו בני הזוג, אני בדעה כי המסקנה המשפטית וממילא התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה האישה לא הצליחה להוכיח "דבר מה נוסף" כהגדרתו בפסיקה וממילא היא אינה שותפה ולא תקבל דבר בבית, הינה מסקנה שגויה שבנסיבות דנן קשה לקבלה ויש להתערב בה. בחינת מכלול הנתונים והראיות הנסיבתיות באופן כולל ורחב מביאה למרקם ראייתי המבסס את המסקנה כי האישה הצליחה גם הצליחה להוכיח את אותו "דבר מה נוסף" כהגדרתו בפסיקה המקנה לה את השיתוף בבית, ולפיכך זכאית היא לקבל זכויות קנייניות מכח כוונת שיתוף ספציפית בבית.

22. ראשית אציין כי הערעור דנן חייב פסיעה מדוקדקת בשבילי ההלכה והפסיקה המשפטית. מושא התובענה אינו עוד נכס, אלא בית מגורי הצדדים משך מעל שלושה עשורים, שם גודלו ילדיהם, לרבות בנם הנכה. "חשיבות מיוחדת הוקנתה לאורך השנים להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים ואין לראות בו 'רכוש על דרך הסתם' [...]. מלומדים שונים סבורים כי בית המגורים הוא נכס הקשור בנימי אישיותו של בעליו, עד כדי כך שחלק מזהותו העצמית משתקף בנכס זה, שהופך לחלק מה'אני'". [דנג"ץ 8537/18פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים(24.6.2021)‏‏] – (להלן: "ענין פלונית").

23. הלכת השיתוף הספציפי חלה על בני זוג אשר כפופים לחוק יחסי ממון, וקובעת כי ניתן להכיר בשיתוף זכויות ביניהם בנוגע לנכס מסוים, וזאת מכוח הדין הכללי, אשר יש לפרשו בהרחבה, בראי מאפייני השותפות הנובעת מחיי הנישואין. "הלכה זו התפתחה בפסיקה על בסיס קונסטרוקציה הסכמית, שבמסגרתה נבחנת בעיקר השאלה, אם התנהגות בני הזוג במהלך חייהם המשותפים מלמדת על התגבשות הסכמה, שלפיה הזכויות בנכס משותפות לשניהם". (עיינו בע"מ 17735-09-24פלונית נ' פלוני‏(‏30.6.2025‏) והאסמכתאות שם‏‏).

24. על אף האמור, כידוע, תנאי לתחולת הלכת השיתוף הספציפי בין בני זוג ביחס לנכס חיצוני, הינו דרישת הוכחה של "דבר מה נוסף". "דרישה זו נותנת ביטוי להבנה כי בחירתם של בני הזוג לשזור את נתיבי חייהם בדרך של נישואין אין משמעה כי הם התכוונו בהכרח לשתף את כל נכסיהם זו עם זה. לשם ההכרה בשיתוף בין בני זוג בנכס חיצוני יש, אפוא, להראות כי מתקיימות נסיבות מסוימות ("דבר מה נוסף") מעבר לעצם קיומם של חיי הנישואין" (ענין פלונית).

25. באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף", הובהר בפסיקה כי עסקינן במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה [עיינו בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (2010); בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (2011)].

    הובהר בפסיקה כי ביסודה של הלכת השיתוף הספציפי עומדת מידה מסוימת של "עמימות אינהרנטית", וכי גבולותיה, היקפה ומבחניה אינם חדים [בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה ח' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (‏2011)].

26. בעקרון הקריטריונים והמבחנים לבחינת אותו "דבר מה נוסף", נחלקים לשתי קבוצות עיקריות. האחת מתייחסת לנכס עצמו, והאחרת לבני הזוג והתנהלותם. מכל מקום, ועם כל המבחנים שביקשה הפסיקה לספק לצורך איתורה של כוונת שיתוף ספציפי, דומה כי לעולם יוותרו הדברים עמומים ויהא צורך בהפעלה גמישה של הכללים, בחינתם ויישומם, כאשר כר נרחב יינתן להתרשמותו של בית המשפט מהתנהלות הצדדים וכוונותיהם.

27. ואלה השיקולים לפי הפסיקה:

    "[...] בהכללה ניתן לחלק את השיקולים שנמנו בפסיקה עד כה לשתי קטגוריות עיקריות: שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם. בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג - את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס. במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, "גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים'" [...]; בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של "אווירת שיתוף" ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים. [...]" (ענין פלונית").

    נבחן להלן השיקולים האמורים, ונראה כי מלמדים על כוונת שיתוף בבית.

28. הבית המקורי – אין חולק שהבית המקורי היה רשום על שם אבי המשיב וזה הקנה לצדדים רשות מגורים חינם מיום נישואיהם (1985). האב העביר את זכויותיו על הבית המקורי, במתנה וללא תמורה לאיש בשנת 2010, שנרשמה בשנת 2013, כשלושה עשורים מיום נישואיהם, ובעודם מתגוררים הם וילדיהם בבית.

    כב' השופט י' עמית בעניין אלמונית [בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 2 (26.12.2012)], מציין כי: "[...] אם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה".

    בנסיבות אלו יש לומר כי במקרה דנן מידת ההוכחה לכוונת שיתוף צריכה להיות גדולה יותר. ברם לטעמי האישה עמדה בנטל הוכחה זה כפי שנפרט להלן.

29. האם ניתנו בטוחות לאישה – לאישה לא ניתנו בטוחות כלשהן ביחס לבית, כגון הערות אזהרה. יחד עם זאת, וכפי שנראה להלן, האיש הציג בפני האישה מצג של שיתוף בבית עליו הסתמכה האישה.

30. התנהלותם הכספית כלכלית של הצדדים ביחס לבית – שווי ההשבחות על פי חוות דעת שמאי בבית המקורי הוערך על סך של 50,100 ₪. קביעתו של בית משפט קמא כי האישה לא הצליחה להוכיח שהיא זו אשר השקיעה כספים מיוחדים לצורך ההשבחות האמורות, תואמת את הראיות שהוצגו בפניו. בתצהיר תשובתה הודתה האישה שהתקבלו כספים לצורך בניית מקלחת מותאמת לבן פ': "17.ב. לעניין הסכומים שטען [האיש] כי שולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי עבור החזר הוצאות השבחה והתאמה של הנכס עבור הבן פ', אינני יודעת להגיב באופן מדויק, אך אני זוכרת כי קיבלנו כספים לצורך בניית מקלחת מותאמת נכות של פ'". מסכימה אני כי בהשקעה כספית מדודה זו (שווי חלקה כ-25,500 ₪) אין כדי להקנות לאישה זכויות קנייניות בבית. אך אין זו ההשקעה היחידה שנעשתה, כפי שנראה להלן.

    לצורך בניית תוספת יחידת הדיור ניטלה הלוואה מהחשבון המשותף בסך של 80,000 ₪. הפסיקה קבעה כי כאשר נלקחת משכנתא או הלוואה משותפת לצורך בנייה או הרחבה, יש בה כדי ללמד על כוונת שיתוף. אמנם מימון הבניה נעשה על ידי הבן פ' או ממקורות מימון שקיבל הבן מהמוסד לביטוח לאומי ומשרד הבריאות (סעיפים 44-46 לפסק דין קמא) אך עדיין נלקחה הלוואה מהחשבון המשותף שהצדדים מחויבים לבנק בגינה. יש לזכור כי בכל המועדים הרלוונטיים לבנייה היה לאיש חשבון בנק נפרד משלו (עמ' 35 ש' 27 לפסק הדין קמא) ובכל זאת מחליט האיש במודע לקחת הלוואה מהחשבון המשותף.

    לתפיסתי בית משפט קמא לא נתן משקל ולמצער לא נתן משקל ראוי לעצם לקיחת ההלוואה המשותפת מהחשבון הבנק המשותף ועל כך שהכספים ניטלו במהלך הנישואין ויועדו להרחבת בנייה משמעותית.

31. נקודת מבט נוספת היא - כי ייעודם של כספי המוסד לביטוח לאומי שהופקדו עבור הבן הנכה פ', בחשבון הבנק המשותף של הצדדים, היא גם לטובת מי שמטפל בבן הנכה, ובענייננו האישה. פ' נולד עם נכות פיזית, הוכר כבעל נכות של 100% ועבר קרוב ל-15 ניתוחים [בגין נכותו].

    בהליכים למניעת אלימות במשפחה (שלוש במספר) שהגישה האישה בשנים 2019 ו-2020 סיפרה לעו"ס לסדרי דין כי היא ליוותה את הבן פ' כל יום, לכל מקום, אפילו למסגרות החינוכיות. טיפולה המסיבי והמשמעותי בבן הנכה לא הוכחש. קצבת הנכות של הבן פ' היא זו ששילמה ברובה את החזר ההלוואה המשותפת, עבור הבנייה. כאמור פ' שהינו נכה בשיעור 100%, היה זכאי ככל הנראה לגמלה נפרדת מגמלת הנכות, והיא גמלת שירותים מיוחדים (שר"ם). גובה הגמלה נקבע בהתאם למידת תלותו של הנכה בעזרת הזולת בביצוע פעולות יומיום וצורך בהשגחה, ומשולמת באחוזים מקצבת יחיד מלאה, החל מ-50% ועד 235% מקצבת יחיד מלאה, בהתאם לרמת התלות. הגמלה אינה חלק מקצבת הנכות הכללית, אלא גמלה ייעודית ונפרדת. בנסיבות בהן האישה היא זו שטיפלה במסירות ולאורך שנים בבן פ', יש לראות בכך תמורה כספית או תמורה שאינה כספית.

32. גם אם מימון התוספת נעשה מכספי המוסד לביטוח לאומי מקצבת הבן פ', התוספת נעשתה לרווחת המשפחה כולה ולצרכי המשפחה כולה ואין לאיש יתרון על פני האישה. מדוע שיזכה האיש לבדו, בחלק שמומן מכספי המל"ל של פ', ולא יחלוק בו עם מי שהייתה רעייתו 37 שנה, גידלה וטיפלה בשלושת ילדיו, במיוחד בבן הנכה פ', שאינו בקשר עמו (ראו עמ' 3 שורה 14 לפרוטוקול הדיון מיום 12.1.26).

    התוספת של 62 מ"ר היא משמעותית, הן בשטח והן בשיעור שוויה ותוספת זו "צובעת" את הבית המקורי, כמשותף לשניהם, שיש לראות בו כאחד.

33. ועתה אפנה להערכת מומחה בית משפט אשר במסגרת חוות דעתו העריך כי:

    - שווי הבית המקורי 260,520 ₪;

    - שווי ההשבחה לבית המקורי 50,100 ₪;

    - שווי תוספת הבנייה 169,280 ₪;

    - שווי הממ"ד 31,500 ₪.

    עוד העריך המומחה כי:

    - שווי הקרקע 456,000 ₪;

    - שווי הבנייה 511,400 ₪;

    - שווי פיתוח המגרש 13,000 ₪;

    ובסך הכל - 980,400 ₪.

    המומחה העריך כי שווי ההשבחות שבוצעו בתקופת הנישואין, ללא רכיב הקרקע, עומד על סך של 263,880 ₪.

34. מבחינה כספית גרידא, שיעור ההשקעה וההשבחה הכולל של המערערת ביחס לשווי הבית, לרבות רכיב הקרקע (אותו דורשת האישה בתביעתה לשיתוף נכס ספציפי), יש בו כדי "לצבוע" את המקרקעין (קרקע ובנוי יחד) ולהפכו לנכס משותף נוכח השקעות והשבחות משמעותיות. ודוק, שווי ההשקעות וההשבחות שבוצעו בתקופת הנישואין הוערך על סך של 263,880 ₪, המהווים סך של 26.9% מסך שווי הקרקע, הבנייה ופיתוח המגרש 980,400 ₪.

35. הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו - האיש הצהיר כי הוצאה תעודת נישואין על מנת ליטול משכנתא ולרכוש דירת מגורים משותפת כתחליף לבית (סעיפים 53-54 לפסק הדין קמא). האיש הודה עת נשאל, כי אילו היו נוטלים משכנתא לצורך רכישת בית ב[עיר אחרת], הם היו רושמים את הנכס על שם שניהם ("אז זה היה נרשם על שם שנינו", עיינו ס' 54 לפסק הדין קמא). העובדה כי בפועל לא נרכש בית חלופי יש בה כדי להקהות במקצת את הסתמכות האישה על מצג השיתוף שהציג לה האיש אך אין בה כדי לבטלו כליל.

36. האיש הציג בפני האישה מצג של שיתוף, שהרי עוד בתחילת נישואיהם, עמדו לרכוש נכס חלופי שישמש להם בית מגורים וליטול הלוואה משותפת. משהציג האיש לאישה, בתחילת נישואיהם, מצג זה של כוונת שיתוף אך טבעי הוא כי האישה הסתמכה על כך, נטלה יחד עם האיש בחשבון המשותף הלוואות תחילה לשיפוץ הבית ובהמשך להרחבת הבית ולהפיכתו לבית מורכב משתי יחידות דיור.

37. פרופ' ליפשיץ סבור כי על פי דוקטרינת ההסתמכות בה הוא מצדד בספרו "השיתוף הזוגי" (2016), על מצג זה של כוונת שיתוף של בית מגורים הסתמכה האישה בענייננו. לא יהיה זה מן הנמנע להניח כי הדבר הוביל את האישה להזנחת האינטרסים האישיים שלה הצרים – הקפדה על רישום שמה בהיתר הבנייה או דרישה לרישום הזכויות על שמה – וגרמה לה לפעול לרווחתה המצרפית של המשפחה או אף לטפח את הנכס החיצוני של האיש, בהנחה שכלל נכסי המשפחה, לרבות הנכס החיצוני של האיש, ישרתו גם אותה ביום סגריר. הסתמכות זו, לדעת המלומד ליפשיץ, עשויה לשמש בסיס להכרה בזכויותיו של בן הזוג האחר.

38. מצג אקטיבי זה ביחס לכוונת שיתוף בבית מגורים הביא את האישה להסכים ליטול הלוואות משמעותיות להשבחת הבית ולבניית יחידה נוספת. פרופ' ליפשיץ במאמרו "אחרית דבר - מה למדנו מדנג"ץ הבוגדת", מחקרי משפט ל"ד, התשפ"ד - 2023, סבור כי "בנכס מעורב", היינו נכס שאינו בר איזון אך הושבח ממקורות משותפים של בני זוג במהלך חיי הנישואין, ניתן לטעון כי מעצם ההשבחה והשיפוץ הוכח אותו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפי.

39. ואם לא די בכך, אפנה לדברים שאמר האיש באמצעות באת כוחו, בדיון לצו הגנה, ואני רואה בהם הודאת בעל דין לשיתוף/כוונת שיתוף ספציפית בבית. וכך נאמר:

    "כל המחלוקת היום סביב חלוקת דירת המגורים. האישה היום חיה בדירת המגורים שהיתה קיימת לפני הנישואין ומי שבנה אותה ושילמו עבורה ארנונה זה אביו של המשיב, עד לפני 5 שנים. ב-2012 אבא שלו שהיה חולה רצה לחלק נכסים בין הבנים ונתן במתנה למשיב את הדירה. ב-2013 החליטו בני הזוג לבנות עוד יחידת דיור, זה נכס משותף שאין לנו שום מחלוקת שלאישה מגיע פיצוי. היא חיה ברשות בדירה שבנה אבי הבעל משך 35 שנה. מגיע לה פיצוי, אין בעיה שהיא תיקח את הנכס שהם בנו יחד וכך אנו מסיימים את המחלוקת עבור דירת המגורים. זה נכס שהוא קיבל מאביו. הצדדים לא שיפצו את דירת המגורים. הצדדים אפילו לקחו חדר מהדירה הישנה וצירפו ליחידה החדשה" (ראו עמ' 3 ש' 10-15 לפרוט' מיום 16/11/20 בה"ט 18920-11-20 – ההדגשות אינן במקור – א.א).

    גם אם התכוון האיש לשיתוף כספי בלבד על פי איזון זכויות בלבד, עדיין יש בכך הכרה בשיתוף.

40. משך הזמן בו חיו הצדדים בנכס – הצדדים חיו בבית תקופה ארוכה ביותר, כל תקופת נישואיהם, כ-37 שנים, ובבית זה גידלו את שלושת ילדיהם לרבות הבן פ' הנכה. כאשר נפל סכסוך ביניהם, כל אחד מהם גר ביחידה נפרדת בתוך הבית. רק משהתגרשה האישה היא עזבה את הבית.

41. ועתה אעבור לבני הזוג ולהתנהלותם - מדובר בבני זוג שאלו הם נישואיהם הראשונים, נולדו להם שלושה ילדים משותפים, ונישואים נמשכו כ-37 שנה.

    לגרסת האישה, הנישואים אופיינו באלימות פיזית ונפשית מתמשכת מצד האיש. היא סבלה למען ילדיה כל השנים. לאחר שילדיה מצאו את דרכם, החליטה להיפרד ולהפסיק את האלימות, במיוחד אחרי שגילתה שהאיש בגד בה, תקף אותה פיזית ואיים לפגוע בה. עו"ס לסדרי דין התרשמה כי האישה נמצאת במצב רגשי קשה מאוד, מבולבלת, מפוחדת, חסרת אונים וחוששת שהאיש יפגע בה שוב. עו"ס לסדרי דין המליצה על המשך צו ההגנה והפניית האישה לטיפול במרכז לשלום המשפחה. בימ"ש קמא האריך את צו ההגנה, בהסכמה. בהמשך, הגישה האישה עוד שני תיקים לצו הגנה: האחד, ה"ט 5881-09-20, והשני ה"ט 18920-11-20, במסגרתם הוסכם כי הצדדים יגורו ביחידות נפרדות בבית. בימ"ש קמא ציין כי נגד האיש הוגש כתב אישום ב-ת"פ 38188-10-20 בגין איומים, היזק לרכוש במזיד ותקיפה סתם של בת זוג בעקבות אירוע מיום 31/8/20, ובעקבות הודאתו, הורשע האיש.

    לעומת האישה, האיש טען בתביעתו לאיזון משאבים כי חיי הנישואין וחיי המשפחה של הצדדים היו טובים ובריאים, והתנהלו בצורה נורמטיבית עם עליות וירידות כמו כל משפחה אחרת, וזאת עד לחודש ספטמבר 2019. בחודש זה התגלע ביניהם סכסוך רציני בעקבות בגידת האיש באישה (סעיף 68 לפסק הדין קמא). האיש אף הפקיד את כספי הפיצויים שקיבל בגין נזק גוף לחשבון הבנק המשותף (כ-283,000 ₪) ובית משפט הכיר בכך כי כספים אלו הינם בני איזון (סעיפים 112-114 לפסק הדין קמא). אליבא דהאיש מדובר בחיי נישואין משותפים "רגילים".

42. אכן אין ביטוי מפורש וממוסמך לשיתוף בבית אך נקבע כי -

    "דרישת ראיות מפורשות וממוסמכות עלולה [...] להקשות על בן הזוג הטוען לשיתוף להוכיח את התקיימותו של 'דבר מה נוסף', אף אם שיתוף כזה אכן התגבש, והיא עלולה לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת. תרחיש כזה, שאינו משקף את הבעלות 'האמיתית' בנכס, הוא התרחיש שביקש בית המשפט בעניין אבו-רומי למנוע. לפיכך, בבוא בית המשפט או בית הדין להכריע בשאלה אם בני זוג מסוימים חצו את משוכת ה'דבר מה הנוסף', עליו לבחון את נסיבות המקרה מתוך הבנה כי 'בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין' [...] וכי פעמים רבות ההסכמה לשיתוף בין בני זוג אינה מתגבשת באופן מפורש וממוסמך" (ענין פלונית, פס' 42).

43. שקילת כלל העובדות, הנתונים וההתנהגויות, כפי שפירטתי לעיל, ושזירתן במאוחד יוצרות רובד המביא למסקנה כי כוונת שיתוף ספציפית ניתנת להילמד באופנים שונים, לרבות מהתנהגות בני הזוג. כך נלמד מדברי בית משפט ב-בע"מ 5620/24 פלונית נ' פלוני. שם צוין שעלה בידי האישה להוכיח "דבר מה נוסף" בדבר כוונת שיתוף בבית מהתנהגות בני הזוג.

    להלן ציטוט הדברים "...הלכת השיתוף הספציפי, כפי שזו התפתחה בפסיקה... מכירה בכך שבני זוג עשויים לגבש בהתנהגותם הסכמה בדבר שותפות בנכס מסוים – באופן שיצור הסתמכות משמעותית מצד בן הזוג שאינו רשום כבעל הנכס – ומחמת טבען של מערכות יחסים זוגיות, הסכמה זו לא תקבל ביטוי מפורש וממוסמך. בנסיבות אלו, התכחשות לאותה הסכמה מצד בן הזוג הרשום כבעל הנכס, לאחר שבני הזוג פעלו בהתאם להסכמה זו, יש בה כדי "לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת" (ראו לעיל, פס' 26), באופן שעולה כדי חוסר תום לב ומעורר "זעקת הגינות". (ראו סעיף 29 השופטת וילנר, 30.6.2025).

44. בנסיבות הספציפיות של המשפחה כאשר מדובר באישה מוחלשת (ראו סעיף 41 לעיל), שעסוקה בגידול שלושת ילדיה לרבות ובמיוחד בבן הנכה, כאשר היא מתגוררת מיום נישואיה ועד ליום גירושיה (37 שנים בבית), כאשר נלקחות הלוואות מחשבונות משותפים, כאשר היקף ההשבחות הינו משמעותי הן מבחינת השטח והן מבחינת השווי, כאשר האיש מפקיד לחשבון המשותף את כספי הפיצויים שלו, כאשר הבן הנכה מתגורר בבית והאישה היא זו שמטפלת בו, כאשר האיש לא מימן את התוספות מכספים חיצוניים פרטיים שלו אלא מכספי הבן הנכה המשותף, עמו אין הוא בקשר, ואין הוא מסכים להעביר זכויות על שם הבן, וכאשר מדובר בנישואין ראשונים שנמשכו 37 שנים, יש ללמוד כוונת שיתוף בבית.

    זעקת ההגינות והצדק (ובית המשפט לענייני משפחה כידוע שוקל גם שיקולי צדק – חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, סעיף 8). גם אינה יכולה להשלים עם התוצאה, כי האיש יישאר הבעלים היחיד של בית מגורים שהורחב ושופץ באופן משמעותי במהלך הנישואים, בעוד שהאישה תצא ללא כלום.  

45. לנוכח כל האמור לעיל אציע לחברי להסכים כי עלה בידי האישה להוכיח "דבר מה נוסף" בבית באופן המעניק לה מחצית מהזכויות הקנייניות בו.

     

    הערעור באיזון משאבים

46. פסק דינו של בימ"ש קמא בתביעת האיש לאיזון משאבים מחזיק 23 עמודים (31-54). בימ"ש קמא בחן את טענות הצדדים (סעיפים 59-73 לפסק הדין קמא) וקבע כי האישה תשלם לאיש את יתרת חלקו ברכב א', בניכוי יתרת ההלוואה בסך 12,500 ₪ (סעיפים 75-78 לפסק הדין), כי רכב ב' אוזן במסגרת חוות דעת המומחה (סעיף 79 לפסק הדין קמא), איזן את הפקדונות והחסכונות שנצברו במהלך החיים המשותפים, בהתאם לחוות דעת המומחה שמינה (סעיפים 80-81 לפסק הדין קמא), קבע כי הסך של 100,000 ₪ שקיבל האיש מהוריו אוזן במסגרת חשבונו הפרטי של האיש (סעיפים 82-86 לפסק הדין קמא).

    לגבי סך של 100,000 ₪ שהועבר ביום 4/2/19 מהחשבון המשותף לחשבון הפרטי, קבע ביהמ"ש קמא כי לא עלה בידי האישה להוכיח כי כספים אלה הוברחו ליעד אחר שלא לטובת התא המשפחתי (סעיפים 87-93 לפסק הדין קמא).

    באשר להלוואות ולחובות, קבע בימ"ש קמא כי בגין ההלוואה הפרטית שנתן האיש לעו"ד ..., על האיש להעביר לאישה מחצית מכספי ההלוואה בסך 90,200 ₪ (סעיפים 94-103 לפסק הדין קמא).

    באשר לתיקי ההוצל"פ בהם מופיע האיש כזוכה, קבע בימ"ש קמא כי יש מקום לאזן סכומים שהתקבלו עד מועד הקרע, אך כספים שהאיש טרם קיבל והוא עתיד לקבל לאחר מועד הקרע, אין מקום לאזנם, כפי שהעריך המומחה (סעיפים 104-111 לפסק הדין קמא).

    באשר לכספי הפיצויים שקיבל האיש (400,000 ₪) ואשר חלקם (283,000 ₪) הועברו לחשבון הבנק המשותף, קבע בימ"ש קמא כי משהועברו הכספים לחשבון הבנק המשותף, בהעדר הוכחה על הפרדה רכושית בנוגע לרכיב זה, יש לראות בכספים שהועברו לחשבון הבנק המשותף כברי איזון, אך משלא עלה בידי האישה להוכיח טענותיה בדבר הברחות או שימוש בכספים אלו שלא לצרכי המשפחה, למעט סכום ההלוואה לעו"ד ..., אין מקום לאזן רכיב זה (סעיפים 112-114 לפסק דין קמא).

    בימ"ש קמא דחה את טענת האישה להורות למומחה להשלים את חוות דעתו באשר לתיק "העצמאי" בשנים 2003-2004 שכן האיש פעל, ללא ידיעתה, במסגרת שירותי גבייה שנתן לעורכי דין (סעיפים 115-116 לפסק דין קמא). בימ"ש קמא קיבל את טענת האישה כי יש לאזן את משכורת האיש לחודש ספטמבר 2019 (סעיף 117 לפסק הדין קמא).

    באשר למועד איזון הזכויות/ נכסים, קבע ביהמ"ש קמא כי הצדדים לא התייחסו בצורה עניינית לחלופות שהוצעו בחוות דעת המומחה, ובנסיבות המשפחה, כאשר האישה אינה מקבלת דבר מבית הנישואין והחיובים הכספיים בין הצדדים הם לאחר קיזוזים ואינם משמעותיים, נתן ביהמ"ש קמא עדיפות לחלופה הראשונה המנתקת את הקשר הכללי בין הצדדים (סעיף 118 לפסק הדין קמא).

    סוף דבר – תביעת האיש לאיזון משאבים התקבלה באופן חלקי, כך שעל הצדדים לשלם זה לזה כדלקמן:

    "א.האישה תשלם לאיש 12,500 ₪ בגין רכב א' מ"ר 000000 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הקרע 00.00.19 ועד ליום התשלום המלא בפועל .

    ב. האיש ישלם לאישה 41,500 ₪ בגין ההלוואה לעו"ד ... בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הקרע 00.00.19 ועד ליום התשלום המלא בפועל .

    ג. האישה תשלם לאיש לפי חלופה א' לחוות דעת האקטואר בהפחתת מחצית משכר האיש עבור חודש 9.19 סך של 40,193 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד חוות הדעת , 26.5.22 ועד למועד התשלום המלא בפועל .

    בנוסף האיש תירשם כזוכה נוספת בתיקי ההוצל"פ הנזכרים בטבלה בסעיף 3 לתגובת המומחה להחלטה מיום 23.9.23 , הנושאת תאריך 8.11.23 ותהיה זכאית לקבל מחצית מכל תקבול שהתקבל או יתקבל בתיקים הנ"ל ממועד הקרע , 00.00.19 , ואילך ". (סעיף 120 לפסק הדין קמא).

     

     

     

    תמצית טענות הצדדים בערעור לאיזון משאבים

47. בתמצית אומר כי המערערת מלינה על כל אחת מקביעותיו של בימ"ש קמא, והיא מבקשת למעשה לנהל את המשפט מבראשית. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור, פסק הדין קמא ניתן לאחר שמונה מומחה והונחו ראיות בפני בימ"ש קמא, ואין מקום להתערב בו.

48. בחנתי את טענות הצדדים שהן למעשה חזרה על טענותיהם בפני בימ"ש קמא, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא, למעט טעות סופר. כפי שיובהר להלן, עסקינן בקביעות עובדתיות ומשפטיות שנבחנו על ידי בימ"ש קמא, וזאת לאחר שהצדדים ועדיהם, לרבות האקטואר, נחקרו בפני בית משפט קמא, הוגשו סיכומים ובית משפט קמא בחן אחת לאחת את טענותיהם.

49. נקודת המוצא היא, כי ערכאת הערעור אינה יושבת בדין כערכאה דיונית. הליך הערעור לא נועד לפתיחתו מחדש של הסכסוך כולו, על כל רבדיו ומחלוקותיו, כאילו מדובר במשפט חדש או במשפט חוזר. תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון אם הממצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין [ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג (1989); ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' קפלן, סע' ל"ב (28.10.2015)]. כבר נקבע לא אחת כי הדיון בערעור אינו דיון מחודש בנושאים שנדונו והוכרעו בערכאה הקודמת מבלי שיש לכך הצדקה [עיינו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 473 (2012); ע"א 2051/16 משה איטח נ' ש.פ. חברה לנאמנות ניהול ואחזקות בע"מ, (20.06.2018)‏‏].

50. בחנתי את פסה"ד קמא ואת טענות הצדדים ולא מצאתי כאמור כי נפלה שגיאה בקביעותיו של בית משפט קמא המחייבת את התערבותנו, פרט לטעות סופר שנפלה בפסק הדין קמא – בית משפט קמא קבע כי על האיש לשלם לאישה בגין ההלוואה לעו"ד ..., סך של 41,500 ₪ בעוד שהסכום הנכון צריך להיות 45,100 ₪ (מחצית הסך של 90,200 ₪). ראו סעיף 99 לפסק הדין קמא "... אקדים ואציין כי לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים ולאחר ששמעתי את הצדדים והעדים באריכות ועל יסוד כלל חומר הראיות המונח בפני , הגעתי למסקנה כי הדין עם האישה. מכאן, מן הראוי להורות על איזון כספים אלה בסך של 90,200 ₪ כפי שצוין בהסכם הראשוני קרי ת/13" (עמ' 48 שו' 18-21 לפסה"ד קמא).

51. כאמור המסקנה אליה הגעתי, היא כי ערעור האישה לגבי איזון המשאבים, נדחה למעט תיקון הסכום המצוין בסעיף 120(ב) לפסה"ד קמא שיעמוד על סך של 45,100 ₪. שאר קביעותיו של בית משפט קמא יישארו על כנן.

52. לנוכח האמור, דין ערעורה של האישה בתביעה ההצהרתית להתקבל, דין ערעורה של האישה באיזון הזכויות להידחות, וכך אציע לחבריי להורות.

    כן אציע לחבריי להחזיר התיק לבית משפט קמא להשלמת הדיון בתביעת האישה לפירוק השיתוף בבית (לנוכח תוצאת הערעור), ולחייב את האיש בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

     

     

    השופט חננאל שרעבי, אב"ד:

    אני מסכים.

     

    השופט אריה נאמן:

    אני מסכים.

     

    לאור האמור אנו מורים פה אחד, כי דין ערעורה של האישה בתביעה ההצהרתית להתקבל, ודין ערעורה של האישה באיזון הזכויות, להידחות, למעט תיקון הסכום כמצוין בסעיף 51 לעיל.

    התיק יוחזר לבית משפט קמא להשלמת הדיון בתביעת האישה לפירוק השיתוף בבית (לנוכח תוצאת הערעור).

    האיש/המשיב יישא בהוצאות האישה/המערערת בערעור זה בסכום של 10,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. אם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

    פסק דין זה מותר לפרסום, לאחר השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.

     

     

    ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ו, 30 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.