בלטה נ' מדינת ישראל

השופט נ' סולברג:

1. ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.6.2018 בת"פ 7640-10-17 (השופט י' עדן), בגדרו נגזר על המערער עונש מאסר בפועל למשך 8 שנים ומאסר על-תנאי. בנוסף, הופעל מאסר על-תנאי למשך 6 חודשים שהושת על המערער בהליך קודם, והוא חויב בתשלום פיצוי לשני נפגעי העבירות בסך מצטבר של 60,000 ₪.

רקע ועיקרי כתב האישום המתוקן

2. במועד ביצוע העבירות היה המערער עצור בבית הסוהר 'אוהלי קידר' בבאר שבע, במסגרת מעצר עד תום ההליכים בהליך פלילי אחר שהתנהל נגדו (ת"פ 7493-03-17). ביום 18.9.17, סמוך לשעה 8:40, הרתיח המערער שמן בסיר בתאו. המערער נטל את הסיר והלך לתאו של המתלונן, ששכב בקומה העליונה של מיטת קומתיים. מסיבות לא ידועות, שפך המערער את השמן הרותח על ראשו ועל פלג גופו העליון של המתלונן, ואגב כך נשפך שמן גם על אדם נוסף, ששכב בקומה התחתונה של מיטת הקומתיים. המערער שב לתאו והעמיד פנים כאילו אינו קשור לאירוע. כתוצאה ממעשי המערער, נגרמו למתלונן כוויות קשות בכ-45% משטח גופו. הוא אושפז במחלקה לרפואה דחופה בבית-החולים סורוקה, הורדם והונשם במשך 16 ימים במהלכם נותח, ולאחר מכן הועבר לאשפוז, שארך 38 ימים, במחלקה לכירורגיה פלסטית, שם עבר ניתוח נוסף, הטריות והשתלות עור. לאחר מכן אושפז המתלונן במחלקת שיקום ופיתח תסמינים פוסט-טראומתיים. לאדם הנוסף שנפגע מהשמן נגרמו כוויות בידיו ובראשו.

3. ביום 18.4.18 הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: החוק)) ובעבירה של פציעה (סעיף 334 לחוק).

עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי

4. לאחר שעמד על עיקרי כתב האישום המתוקן ועל טענות הצדדים לעונש, פנה בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם. בית המשפט המחוזי עמד על הערכים המוגנים בהם פגע המערער – כבוד האדם, שלמות גופו, זכותו לאוטונומיה על גופו, בטחונו האישי והבטחון הציבורי, והדגיש את חומרת מעשי המערער ואכזריותם, את תוצאותיהם הקשות, הסבל שנגרם, ואת העובדה שהמעשה בוצע כלפי אדם השוכב לתומו במיטתו כשהוא נטול יכולת להגן על עצמו. לאחר סקירה מקיפה של מדיניות הענישה הנהוגה, קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם את מעשיו של המערער נע בין 6 ל-10 שנות מאסר בפועל.

5. לשם קביעת העונש המתאים, נדרש בית המשפט המחוזי לתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער, שהציג רקע אישי ומשפחתי קשה. צוין כי המערער מכחיש את מעורבותו בביצוע העבירות, נמנע מלקיחת אחריות ומתקשה להביע אמפתיה כלפי הקרבנות. נוכח אי-הכרה מצד המערער בצורך בטיפול, צוין כי אין מקום להמלצה שיקומית במסגרת הקהילה, והוערך סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה ברמת חומרה גבוהה. נוכח האמור הומלץ על ענישה מוחשית ומרתיעה בדרך של מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי עמד גם על עברו הפלילי של המערער, 3 הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות (בשנים 2014, 2015 ו-2017), וציין כי חרף גילו הצעיר (19 שנים בעת מתן גזר הדין) כבר הוטלו עליו עונשי מאסר בפועל של 4, 22 ו-24 חודשים. הודגש כי העבירות בנדון דידן בוצעו במהלך ריצוי עונש מאסר בן 22 חודשים שנגזר עליו בשנת 2017 בת"פ 7493-03-17 (להלן: ההרשעה הקודמת). נוכח האמור ציין בית המשפט המחוזי, כי עיקר הדגש בגזירת עונשו של המערער צריך להינתן להגנה על הציבור מפני האלימות והאכזריות שהפגין, לשיקולי גמול, להרתעת המערער עצמו ולהרתעת הרבים מפני פגיעה אלימה במי שאינו יכול להגן על עצמו. מפאת גילו הצעיר של המערער ונסיבותיו האישיות הקשות, החליט בית המשפט המחוזי כי עונשו יקבע במרכז מתחם העונש, תוך ציון שבלעדיהן ראוי היה לקבעו ברף העליון של המתחם. בשל חומרת מעשיו של המערער, נקבע כי עונש המאסר שיוטל עליו ירוצה במצטבר לכל עונש מאסר אותו הוא מרצה בגין הרשעות קודמות. נוכח האמור, הושת על המערער עונש של 8 שנות מאסר בפועל, וכמו כן והופעל מאסר מותנה למשך 6 חודשים שהושת על המערער בת"פ 21587-01-15. נוכח העובדה שמאסר מותנה נוסף שמקורו באותו גזר דין כבר הופעל במסגרת הרשעתו הקודמת, הוחלט שמתוך העונש של 6 חודשי המאסר שהופעל כעת, 3 חודשים ירוצו בחופף לעונש המאסר שהוטל ו-3 חודשים ירוצו במצטבר לו, כך שבסך-הכל ירצה המערער עונש מאסר למשך 8 שנים ו-3 חודשים. נקבע כי עונש זה ירוצה במצטבר לעונש המאסר בן 22 החודשים אותו מרצה המערער בגין הרשעתו הקודמת (שתחילתו ביום 22.2.17). בנוסף, הושתו על המערער מאסרים מותנים למשך 24 ו-6 חודשים, והוא חויב בתשלום פיצוי למתלונן בסך של 50,000 ₪, ולנפגע הנוסף בסך של 10,000 ₪.

           מכאן הערעור שלפנינו.

עיקרי טענות הצדדים בערעור

6. המערער מלין על חומרת העונש. לשיטתו, מתחם העונש שנקבע והעונש שנגזר, הריהם מחמירים ביחס למדיניות הענישה הנהוגה, כפי שעולה מחלק מפסקי הדין עליהם הסתמך בית המשפט המחוזי. נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לגילו הצעיר של המערער ולנסיבות חייו הקשות. עוד נטען, כי אין מקום להורות על ריצוי עונש המאסר במצטבר לעונש המאסר אותו מרצה המערער כעת, שבמהלכו בוצעו העבירות נשוא הערעור. אשר למאסר המותנה שמקורו בת"פ 21587-01-15, נטען כי הפעלתו תחטא למטרתו, שכן לשיטת המערער מטרת בית המשפט המחוזי באותו הליך היתה ליצור מדרג ענישה על-ידי השתת מאסרים מותנים שונים לגבי דרגות שונות של עבירות (עוון ופשע). לפיכך נטען כי משהופעל אחד מעונשי המאסר על-תנאי במסגרת גזר הדין בת"פ 7493-03-17, שוב אין להפעיל את עונש המאסר המותנה השני בנדון דידן.