עירית אשדוד נ' אורן - הסלע בניה והשקעות בע"מ ואח'

החלטה

כללי:

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום, המייחס להם ביצוע עבירות של ביצוע עבודות/שימוש במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א)(2), 204(א)(ב), 205, 208(א)(1), (2), (3), (4), (5), (6), (7), (8), 218, 219 ו-253 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965.

ביום 11/4/2011 התקיימה ישיבת הוכחות בתיק, במהלכה העיד עד תביעה מס' 1 (להלן: עד התביעה) והוגשו מסמכים שונים, לרבות היתר בנייה, נספחים להיתר הבנייה, תצלומים, דו"ח עבירה, התראה וצו הריסה מנהלי. אחרי ישיבה זו טען ב"כ הנאשמים טענת "אין להשיב לאשמה".

ביום 30/11/2011 התקיים דיון בו נדונה טענתו של ב"כ הנאשמים.

לטענת ב"כ הנאשמים, יש לזכותם בשל העובדה כי המאשימה לא הוכיחה ולו לכאורה את האישומים כנגדם, נוכח הסתירות ואי הדיוקים אשר נתגלו בעדותו של עד התביעה במהלך החקירה הנגדית. בנוסף, טוען ב"כ הנאשמים כי יש לזכותם בשל העובדה כי העבודות המפורטות בסעיף 3.1 לכתב האישום מהווים "שינויים פנימיים" שאינם זקוקים כלל להיתר בנייה, וכי אין כל ראייה לכך כי הנאשמים הם אלה שהטמינו את צובר הגז, כנטען בסעיף 3.2 לכתב האישום.

מנגד, המאשימה ביקשה לדחות את הטענה, נוכח העובדה כי בית המשפט אינו אמור לבחון שאלות של מהימנות ראיות ועדים בשלב זה של ההליך, וכי די בראיות שהוצגו במהלך פרשת התביעה כדי לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי לעומק את ראיות התביעה, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), אשר כותרתו "זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה", מורה כי משנסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם. משמעותה של טענה זו הינה כי לא הוכחה אשמת הנאשם אף לא לכאורה, ועל כן אין לחייבו להשיב לאשמה, קרי, להביא ראיותיו.

השלב בו מועלית הטענה הינו שלב טכני בעיקרו, בו נבחנת שאלת דיות הראיות בלבד, ואין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות או בוחן את משקלן של הראיות המובאות בפניו אלא בנסיבות חריגות בלבד (ראו לעניין זה ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי (פורסם במאגרים המשפטיים); יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים חלק שני א', עמ' 1450 (מהדורה מעודכנת, 2009)).

בנוסף, נקבע בפסיקה כי די בקיומן של ראיות בסיסיות ודלות, שיש בהן כדי ליצור מערכת הוכחות ראשונית המסבכת את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה (ראו ע"פ 732/76 הנ"ל).

טענתו העיקרית של ב"כ הנאשמים מופנית כנגד מהימנותו הכללית של עד התביעה. כאמור לעיל, בית המשפט לא שוקל בשלב זה שיקולי מהימנות, אלא בוחן את דיות הראיות בלבד. זאת ועוד, טענתו של ב"כ הנאשמים לפיה עד התביעה לא הסתמך על היתר הבנייה העדכני עת ערך את הביקורות ורשם את דו"ח העבירה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הוכחת המיוחס לנאשמים בסעיף 3.1 לכתב האישום, שכן לא מצאתי בהיתר העדכני – נ/1 – כל התייחסות לעבודות הבנייה המותרות בקומת החניון, ולא מצאתי כל הבדל בעניין זה בין נ/1 לבין ההיתר עליו הסתמך עד התביעה (ת/1). ההבדל בין ת/1 לבין נ/1, ממנו מנסה ב"כ הנאשמים להיבנות, הוא בשטח המותר לבנייה בקומת החניון – ובשעה שלא מיוחסת לנאשמים בנייה בחריגה משטח זה, הרי שאין כל רלוונטיות להבדל זה בין היתרי הבנייה.

יתרה מכך, מקומה של טענת ב"כ הנאשמים לפיה העבודות המפורטות בסעיף 3.1 לכתב האישום מהוות "שינויים פנימיים" אשר אינם זקוקים כלל להיתר הינו בפרשת ההגנה, וברי כי בנסיבות אלה על הנאשמים לנהל פרשת הגנה ולהשיב לאישום שבסעיף 3.1.

נוכח האמור, הנני דוחה את טענת "אין להשיב לאשמה", ככל שהיא נוגעת לסעיף 3.1 לכתב האישום.

יחד עם זאת, מצאתי לקבל את טענת ב"כ הנאשמים ככל שהיא נוגעת לסעיף 3.2 לכתב האישום, המייחס לנאשמים הטמנתו של צובר גז בשטח ציבורי ללא היתר כדין לכך. עיון בעדותו של עד התביעה מעלה כי האחריות להטמנת צוברי גז והוצאת היתר מתאים לכך מוטלת על חברת הגז ולא על הקבלן, פרט למקרים בהם היתר להטמנת הצובר כלול בהיתר הבנייה לבניין כולו (ראו פרוט' מיום 11/4/2011, עמ' 11, ש' 5-14). עד התביעה אישר בעדותו כי היתר להטמנת הצובר אינו כלול בהיתר הבנייה לבניינם של הנאשמים (ראו פרוט' מיום 11/4/2011, עמ' 11, ש' 13-14); כי לא ראה מי ביצע את הטמנת הצובר (ראו פרוט' מיום 11/4/2011, עמ' 11, ש' 3-4), וכי השלט המוצב על הצובר שייך לחברת הגז (ראו פרוט' מיום 11/4/2011, עמ' 10, ש' 44-45). במצב דברים זה, בו המאשימה אינה חולקת על כך כי הטמנת הצובר וקבלת היתר לכך מצויות באחריותה של חברת הגז, ואין בנמצא כל ראייה הקושרת דווקא את הנאשמים להטמנת הצובר, לא ניתן לומר כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח אשמתם של הנאשמים ולו לכאורה.

לאור האמור, הנני מקבלת את טענת "אין להשיב לאשמה" בנוגע לסעיף 3.2 לכתב האישום, ומזכה את הנאשמים מן המיוחס להם בסעיף זה.

בהתאם לסעיף 159 לחסד"פ, על הנאשמים להודיע לבית המשפט תוך 30 יום מהיום האם בכוונתם להביא בפני בית המשפט את ראיות ההגנה בנוגע למיוחס להם בסעיף 3.1 לכתב האישום.

תזכורת פנימית לעוד 30 יום.

המזכירות תשגר העתק ההחלטה בדחיפות לצדדים.