החלטה
בפני בקשת התובעים לביטול דחיית התובענה.
ביום 5.7.2006 הגישו התובעים את כתב תביעתם נגד הנתבעת מדינת ישראל – משרד הביטחון (להלן: "המדינה"). לטענת התובעים, ביום 11.7.2001 לפנות בוקר, נסעה רסמייה צביח (להלן: "המנוחה") מכפרה לעבודתה בישראל ברכב הסעות מסוג פורד טרנזיט (להלן: "הטרנזיט"). בצומת שוקת נפתחה לעבר הטרנזיט אש מג'יפ של כוחות הביטחון. התובעים טוענים שהמנוחה נפגעה מן הירי, ופונתה לבית החולים סורוקה בבאר שבע שם נקבע מותה (להלן: "האירוע"). התובעים הינם עיזבונה ותלויה של המנוחה.
לאחר מספר בקשות הארכת מועד להגשת כתב ההגנה, חלקן בהסכמת התובעים, הגישה המדינה את כתב הגנתה ביום 29.8.2007. יחד עמו הגישה המדינה גם הודעת צד ג' למר יאסר אבו אל קעדן שהיה, לטענתה, נהג הטרנזיט (להלן: "הנהג") בו נסעה המנוחה. לטענת המדינה חיילי צה"ל סימנו לנהג לעצור אולם הוא לא שהה לסימני החיילים ולא עצר את הטרנזיט. בעקבות זאת החל מרדף אחר הטרנזיט. החיילים צעקו לנהג לעצור ואף יצרו מחסום לטרנזיט. אולם הנהג לא עצר ונמלט דרך שולי הדרך. החיילים חסמו את הטרנזיט אך הנהג החל להימלט מן המקום בנסיעה פרועה ומסוכנת. החיילים פתחו בנוהל מעצר חשוד, קראו לנהג לעצור וירו מספר יריות אזהרה. משלא עצר הנהג את הטרנזיט ירו החיילים לכיוון גלגלי הטרנזיט.
ביום 7.5.2009 הגישה המדינה בקשה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה.
ביום 22.7.2009 נתתי החלטתי לפיה "בהעדר תגובה...הנני מקבל את הבקשה ומחייב את המשיבים להפקיד ערובה כספית בסך 10,000 ₪ בקופת בית המשפט תוך 45 יום".
ביום 27.7.2009 וביום 7.10.2009 הגישו התובעים את תגובתם לבקשת המדינה לחייבם להפקיד ערובה ובה ביקשו כי בית המשפט יפטור אותם מהחובה להפקיד ערובה, או לכל הפחות יפחית את סכום הערובה באופן משמעותי. ביום 12.10.2009 נתתי לתובעים ארכה להפקדת הערובה. כן קבעתי בהחלטתי מיום 27.10.2009: "...לא מצאתי הצדקה לשנות מהחלטתי הקודמת למותר לציין שהסכום שנקבע כערובה נמוך ביחס לסכומים המקובלים במקרים דומים. טענות התובעים רק באות להדגיש הקושי בגביית הוצאות משפט אם יוחלט על דחיית התובענה. למרות זאת בית המשפט הסכים להארכת המועד להפקדת הערובה...".
ביום 22.12.2009 הועבר הטיפול בתיק לכב' השופט ברעם. וביום 24.12.2009 נתן השופט בר-עם את החלטתו לפיה: "החלטת בית המשפט לעניין הערובה ניתנה לפני מספיק חודשים ולא הובא כל טעם של ממש המצדיק מתן ארכה נוספת...הבקשה הובאה בפני רק היום ובבדיקה שנערכה, טרם הופקדה הערובה. לפיכך וככול שלא תופקד הערובה עד ליום 31.12.2009 תדחה התביעה ללא הודעה נוספת".
התובעים הגישו בקשה נוספת להארכת המועד להפקדת ערובה, וביום 10.1.2010 נתן השופט ברעם לתובעים, לפנים משורת הדין, ארכה עד ליום 17.1.2010, להפקדת הערובה.
התובעים לא הפקידו את הערובה עד למועד האמור וביום 4.2.2010 דחה כב' השופט ברעם את התובענה. בהחלטתו מסכם כב' השופט ברעם את השתלשלות הבקשה וקובע כי יש לדחות את התובענה: "ביום 22.7.2009 קבע כב' השופט פולוק כי על התובעים להפקיד ערובה בשיעור 10,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעים וזאת בתוך 45 יום. ביום 1.10.2009 בעקבות בקשה שהוגשה, ניתנה לתובעים ע"י כב' השופט פולוק, ארכה להפקדת הערובה עד ליום 1.12.2009. בין לבין הועבר אלי הטיפול בתובענה. ביום 4.12.2009 ובחלוף המועד שנקבע על ידי כב' השופט פולוק, הגישו התובעים בקשה נוספת למתן ארכה של 60 יום להפקדת הערובה. בהחלטתי נעתרתי לבקשה באופן חלקי ונתתי לתובעים ארכה עד ליום 30.12.2009 וכמו כן הבהרתי כי ככול שלא תופקד הערובה עד למועד האמור תדחה התובענה ללא הודעה נוספת. התובעים הגישו בקשה נוספת למתן ארכה וביום 10.1.2010 קבעתי כי תינתן לתובעים ארכה עד ליום 17.1.2010 ולאחריה תדחה התביעה בהעדר הפקדה. חרף ההארכות הרבות שניתנו וחרף חלוף המועד טרם הופקדה הערובה עד ליום זה. בנסיבות אלה, נוכח הקבוע בהחלטתי מיום 10.1.2010 ובהתאם לקבוע בסעיף 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, הני מורה על דחיית התובענה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות".
בעקבות החלטה זו הגישו התובעים בקשה לביטול ההחלטה על דחיית התביעה ובקשה להארכת מועד להפקדת הערובה.
הדיון בתיק הושב אלי, וקבעתי דיון בבקשה ביום 13.9.2012. במהלך הדיון העיד מר חוסיין צביח אחיה של המנוחה (להלן: "אחיה של המנוחה") באשר למצב הכלכלי והתעסוקתי של התובעים.
בתום הדיון נתתי החלטתי לפיה הצדדים יגישו סיכומיהם באשר לבקשת התובעים לביטול ההחלטה על דחיית התביעה בשל אי הפקדת הערובה.
טענות התובעים בסיכומיהם:
התובעים סוברים שדחיית התובענה בשל אי הפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 519(ב) לתקסד"א, אינה יוצרת מעשה בית דין ובית משפט מוסמך לבטל את הדחייה בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה בהם "סיבה מספקת" לאי הפקדת הערובה. הדרישה בעניין זה אינה גבוהה ודי בכך שהתובע יספק הסבר סביר למחדלו. נקבע בפסיקה כי חסרון כיס ומצוקה כלכלית של בעל דין תושב שטחים מהווים סיבה מספקת לקבלת הבקשה. כן יש לבדוק מהו הנזק העלול להיגרם לנתבע מהשבת התובענה על כנה. התובעים סוברים שבמאזן הכולל עלול להיגרם להם נזק בלתי הפיך במידה וההחלטה לדחות את התובענה לא תבוטל. לעומת זאת, למדינה לא יגרם כל נזק באם תבוטל ההחלטה והתביעה תתברר לגופה. בעניין זה מציינים התובעים כי הפסיקה מעניקה חשיבות רבה לשמירה על זכות הגישה לערכאות, ויש לפגוע בה מטעמים כבדי משקל בלבד.
אחיה של המנוחה העיד שבעקבות התאונה מצבם הכלכלי של התובעים קשה. שכן הם תומכים בילדי המנוחה, התובעים 2 , 3 , שהינם ילידי 1.7.83 ו-16.2.90. בעת פטירת המנוחה היו הילדים קטינים ונתמכו על ידיה כאם חד הורית וכמפרנסת יחידה. לטענתו, עקב המצב הביטחוני בשטחים ואי העסקת עובדי שטחים הם אינם מקבלים היתרי העסקה בישראל. בשל המצוקה הכלכלית לא הצליחו התובעים לגייס את סכום הערובה שנדרשו להפקיד. התובעים מציינים כי אף פנו לאירגוני זכויות אדם לשם גיוס הכסף אך לא הצליחו לקבל כל סיוע. לטענתם, רק לאחרונה עלה בידיהם לגייס סכום זה, והוא הופקד בנאמנות אצל ב"כ התובעים.
לעניין טענת המדינה באשר לנזק ראייתי שנגרם לה בשל התמשכות ההליכים, טוענים התובעים שהמדינה קיבלה דיווח על האירוע בסמוך לאחר התרחשותו מבית החולים בו טופלה המנוחה, מהכוח שפעל במהלך האירוע ומן התובעים. לאחר האירוע נפתחה חקירה משטרתית וחקירה במצ"ח שבמהלכן איתרה המדינה את אנשי כוחות הביטחון שהיו מעורבים באירוע, גבתה מהם עדויות וערכה תחקיר כתוב של האירוע. התובעים מציינים גם כי עובר להגשת התובענה דנן הוגשה תביעה דומה לוועדת הערר בעופר, ביום 5.10.04. בהליך זה שהגיע לשלב שמיעת הראיות אספה המדינה ואיתרה את כל הראיות הרלוונטיות להגנתה. על כן סוברים התובעים שלמדינה היה הזמן והמידע הדרוש לניהול הגנתה, ואין כל ראיה לכך שלא יעלה בידה לנהל את הגנתה. כמו כן, מוסיפים התובעים שלמדינה היו מחדלים דיוניים רבים שתרמו להימשכות ההליכים. לטענתם, אף אם היו מחדלים מצדם בניהול התיק הרי שמחדליהם אינם עולים בחומרתם על מחדלי המדינה, ואינם מצדיקים את דחיית תביעתם עקב אי הפקדת ערובה.
מעבר לאמור סוברים התובעים כי סיכויי תביעתם להתקבל טובים ועולים על סיכויי ההגנה של המדינה שכן מדובר בפעולת שיטור רשלנית שהתרחשה בתוך ישראל ובניגוד להוראות הפתיחה באש. עוד מוסיפים התובעים כי במסגרת הדיון בבקשה לביטול דחייה התובענה, מכוח הוראות תקנה 519(ב) לתקסד"א, אין בית המשפט נדרש לבחון את סיכויי ההליך ולכן יש לדחות את טענות המדינה בהקשר זה.
לאור האמור, סוברים התובעים שיש לבטל את ההחלטה על דחיית התובענה בשל אי הפקדת ערובה, לאפשר להם להפקיד את הערובה ולקיים דיון לגופה של התובענה, ובכך לתת לתובעים את יומם בפני בית המשפט.
טענות המדינה: