עטר נ' די אייץ' אל. (ישראל.) בע"מ

החלטה

תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 3,023,440 ₪ הגיש התובע (להלן:'עטר' או 'התובע'), בעלים של נכס ברחוב הפרדס 5 אזור (להלן: 'הנכס') שהושכר לדי.אייץ'.אל. ואת הפיצויים המוסכמים כנקוב בהסכם השכירות בגין הפרות נטענות של ההסכם, בתוספת ריבית הסכמית תובע עטר מדי.אייץ'.אל. בתביעה זו.

2.כעולה מכתב התביעה, שכרה די.אייץ'.אל. את הנכס מהתובע החל משנת 1992, והמשיכה ומימשה בשנת 2005 את זכות האופציה שנקבעה בהסכם השכירות עד שנת 2009 (קביעות של בתי משפט שלום ומחוזי כערכאת ערעור) ואולם עזבה את הנכס עובר לסיום תקופת האופציה שמימשה; לשם הקטנת הנזק הושכר הנכס לשוכר חלופי ששילם דמי שכירות נמוכים באופן משמעותי. תביעת עטר היא לתשלום ההפרש בין דמי השכירות להם היה זכאי על פי ההסכם לבין דמי השכירות שקבל בפועל מהשוכר החלופי, כך גם לתשלום הפיצוי המוסכם בגין ההפרה (=הפסקת השכירות עובר לסיום תקופת השכירות), בסכום השווה ל-6 חודשי שכירות ובסך הכל 83,802 $ ובנוסף תבע את הריבית ההסכמית העומדת על סך של 1.5% לחודש הן על הפיצוי המוסכם מיום ההפרה שנקבע בפסק דין של בית המשפט השלום כספטמבר 2006 ועד התשלום בפועל והן ריבית על סכום ההפרש בין דמי השכירות ששולמו בפועל על ידי השוכר החלופי, כך גם עתר להוסיף מע"מ לסכומים שתבע, מכאן שלטענת עטר "הסכום הנתבע הוא הסכום הנ"ל (סכום הסעד שבכתב התביעה-א.נ.ח) בתוספת ריבית ההסכם המתווספת עליו עפ"י ההסכם ממועד הגשת התביעה למועד התשלום בפועל" (סעיף 8 לתובענה).

3.די.אייץ'.אל. הגישה שתי בקשות, האחת - בקשה למחיקת כותרת, אותה ראיתי לדחות בהחלטה מיום 14.5.12; והשנייה בקשת רשות להתגונן אותה אני רואה לקבל, כפי שגם ציינתי במהלך הדיון מהתרשמותי מהחומר שהונח לפני ומטענות ההגנה, שהצדיקו לטעמי בירור עניני של המחלוקת בין הצדדים; גם לאחר ששמעתי את חקירת נציג די.אייץ'.אל. ועיינתי בחומר שהוגש לי, בפרוטוקול הדיון, ובמוצגים – לא השתנתה דעתי ואני רואה ליתן לדי.אייץ'.אל. רשות להתגונן.

4.בבקשת רשות להתגונן טוענת די.אייץ'.אל. כי הוסכם בין התובע לבינה כי היא תשלם עבור 6 חודשי שכירות לאחר עזיבתה, וכך אכן עשתה, וכי מיד עם סיום 6 החודשים בהם שילמה די.אייץ'.אל. את דמי השכירות בגין התקופה המוסכמת אוכלס הנכס על ידי שוכר חלופי, משכך טוענת די.אייץ'.אל. כי משמילאה את ההסכמות בין הצדדים אין מקום לטענות התובע נגדה. לא רק זאת אלא שלטענת די.אייץ'.אל. דמי השכירות ששולמו על ידי השוכר החלופי אינם משקפים את דמי השכירות הריאליים שהיו מקובלים באותה עת והם מתיישבים עם הצגה לא ראויה של העובדות ו"מדובר בתרגיל של המשיב שתכליתו "ניפוח" מלאכותי של הפרש דמי השכירות הנטען על ידו על ידי הגדלת הפרש דמי השכירות במהלך התקופה הרלבנטית בגינה הגיש המשיב את תביעתו. מדובר בחוסר תום לב משווע מצד המשיב, וזאת אם לנקוט בלשון עדינה" (סעיף 19 לבקשת רשות להתגונן; ההדגשות במקור-א.נ.ח). עוד נטען כי מפסק הדין של בית המשפט השלום עולה כי דמי השכירות היו מופחתים גם בגלל "השקעות תמורת הנחה בדמי השכירות" וממילא לא ניתן לחייב את די.אייץ'.אל. בכל 'ההפרש' וכי היה על התובע לצרף את היקף ההשקעות והשיפוצים שבוצעו על ידי הדייר החלופי מאחר שיש בהם להשפיע על גובה דמי השכירות ששילם השוכר החלופי וממילא יש בכך להשפיע על ההפרש בין דמי השכירות שקבל עטר בפועל לבין החיוב של די.אייץ'.אל. ככל שימצא כך; לציין כי בבקשת הרשות להתגונן ציינה די.אייץ'.אל. כי ניסתה בעצמה לעמוד על היקף השיפוצים אך התובע סרב למסור את החומר הרלוונטי. עוד חלקה די.אייץ'.אל. על עצם הדרישה לפיצוי מוסכם ולמצער לא בסכום המבוקש, וממילא טוענת כי אין לאפשר לתובע לקבל גם פיצוי מוסכם וגם פיצוי בפועל על נזקים ככל שיוכחו כאלה. ובנוסף לכל הטענות, חולקת די.אייץ'.אל. על נסיונות התובע לחייבה בריבית ההסכמית הגבוהה במידה בלתי סבירה וטוענת כי אף אם יקבע כי יש לחייב אותה בריבית ההסכמית הרי משום חריגותה וגובהה המוגזם היא כשלעצמה מהווה פיצוי מוסכם, וממילא אין לחייבה בפיצוי מוסכם נוסף. מכל האמור טוענת די.אייץ'.אל. כי יש לאפשר לה לטעון טענותיה במסגרת התובענה גופא ואין לנעול בפניה את הדלת שעה שבידיה טענות הגנה טובות.

5.בדיון שהתקיים לפני נחקר נציג די.אייץ'.אל.; יאמר כבר כי החקירה הנגדית לא הוסיפה מעבר לאמור בתצהיר שהוגש לי ואשר על בסיסו סברתי כי יש ליתן רשות להתגונן; לא היה בדברים שנאמרו בבית המשפט כדי לשכנע אותי שלדי.אייץ'.אל. הגנת בדים (אולי אף להפך), וגם לא התרשמתי כי הטענות שטען התובע מצדיקות את טענות התובע כי אין לאפשר לדי.אייץ'.אל. להתגונן מפני התביעה. בודאי לא ראיתי בנסיונות התובע להציג כי הריבית מקובלת כדי למנוע מדי.אייץ'.אל. את האפשרות להוכיח את טענותיה הראויות, כך למשל לא מצאתי בעובדה כי נציג די.אייץ'.אל. לא בדק בתוכנת הקומיט את ריבית הבנקים האחרים, או כי הריבית ההסכמית שנקבעה דומה לריביות שגובות רשויות מקומיות, כדי לשנות את מסקנתי כי יש לדי.אייץ'.אל. טענות המגלות הגנה, כך גם אין בעובדה שנטענה מפי התובע שהריבית סבירה מאחר שבהסכם קודם היתה הריבית אף גבוהה יותר, כדי לשמוט את הקרקע מטענות ההגנה בנושא הריבית (זאת כמובן לשלב מקדמי זה, ואין בכך כדי לקבוע מסמרות לתובענה שתתברר לגופה), אני גם סבורה כי יש ממש בטענה של די.אייץ'.אל. כי להיקף השיפוצים שעשה הדייר החלופי השלכה על גובה דמי השכירות החודשי ששילם, ולמצער יש לאפשר לטענה זו להתברר.

לא ראיתי לחזור על טענות שונות שעלו בחקירה אלא מצאתי לחזור ולציין כי העד השיב תשובות ענייניות על שאלות שנשאל ולא היה בחקירתו כדי לאיין את טענות ההגנה שנטענו במסגרת הבקשה ובודאי שאין מדובר ב'הגנת בדים', עדותו התיישבה עם טענות ההגנה שנטענו בבקשת הרשות להתגונן ומשכך אני סבורה כי יש לאפשר לדי.אייץ'.אל. לברר את הטענות העובדתיות והמשפטיות שיש לדי.אייץ'.אל. נגד התביעה ובודאי שיש מקום לאפשר לבית משפט להגיע למסקנות משפטיות שעולות מהמצע העובדתי. אני סבורה כי אין די בכך שבית המשפט כבר קבע שהדי.אייץ'.אל. הפרה את ההסכם, כשיטת התובע, כדי לקבוע את גובה הפיצוי בגין ההפרה הנטענת ובודאי אין בקביעות אלה לקבוע את גובה הריבית שבמחלוקת, את המועד לחיוב בריבית, אם בכלל, והאם מדובר אכן בפיצוי כפול.

6. כבר נאמר בפסיקה כי הנטל המוטל על המבקש רשות להתגונן אינו רב, ודי להוכיח כי הגנתו אינה 'הגנת בדים'.

עיקרי ההלכה הפסוקה בסוגיית הרשות להתגונן הם כי אף אם למבקש טענות דחוקות (ואין אני אומרת כי כך שוכנעתי כאן) יטה בית המשפט להעתר לבקשה ולא לחסום את המבקש מפני דיון בטענותיו שכן הזכות להתגונן בפני התביעה היא זכות ש"ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כזכות בעלת אופי חוקתי. זכותו של התובע לפנות לערכאות בתביעה, וזכותו של הנתבע להתגונן כנגד תביעה כזו, הם שני צדדים של אותה מטבע, המכירה בזכותם החוקתית של בעלי דין ליומם בבית המשפט בבירור המחלוקות ביניהם" (דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"א 10189/07 עזרא ששון נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ, [15.6.09]).

כך גם נאמר באותו פסק דין (ע"א 10189/07 הנ"ל) כי:

"הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו ... גם הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו ..." (ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ. ג'יימס אטלי, 18.11.08).

"רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן";

המימד החוקתי הנילווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו".

ולא רק זאת אלא שפסקי דין שניתנו בשנים האחרונות הרחיבו וביססו את ההלכה הנוהגת בסוגיה זו כך ראו ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים ואח' נ. בנק המזרחי ואח', [9.12.09]; כך ע"א 7644/07 נ.פ.ג. יזום ושיווק בע"מ נ. דור אנרגיה, [5.1.10]) וכפי שנאמר בספרו של פרופ' ד. שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות (תשס"ז) שצוטט בע"א 10189/07 הנ"ל מפי כבוד השופט רובינשטיין, כי "במרוצת השנים התפתחה הפסיקה - והשדה חרוש עד מאוד תלמים תלמים - באופן שהרחיב את מעגל המקרים שבהם ניתנת הרשות להתגונן עד שגם אם עולה הגנה לכאורה, ולו דחוקה (הדגשה במקור - א"ר), ניתנת הרשות להתגונן".

7.מאחר שההלכה היא כי בעת בחינת השאלה אם בקשת הרשות להתגונן מספקת הגנה לכאורית להצדקת הבירור המשפטי, וכי טיב הזכויות והטענות לגופן אינן נבחנות בשלב זה וגם כי אין הנתבע נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית, ו"כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב (ע"א 1266/91 קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ) הרי על בסיס אלה – שוכנעתי כי בפי די.אייץ'.אל. טענות המצדיקות בירור, בודאי כשמדובר בטענות משפטיות שעולות מהתשתית העובדתית, אותן מצאתי לפחות, ראויות להשמע ומאפשרות הגנה סבירה, כך גם כשנטען כי היו הסכמות שונות בין בעלי הדין שבודאי אין לבררן בשלב המקדמי הזה.

8.משהתרשמתי כי לדי.אייץ'.אל. הגנה סבירה בודאי שאין לומר כי בפיה 'הגנת בדים' לגבי סכומי הכסף הנתבעים, ומשסברתי כי על טענותיה להתברר בהליך גופו ראיתי לתת לדי.אייץ'.אל. רשות להתגונן מפני התביעה.

תצהיר נציג די.אייץ'.אל. שצורף לבקשת הרשות להתגונן יהיה כתב הגנה.

9. אני רואה לחייב את התובע לשלם לדי.אייץ'.אל. הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

המזכירות תנתב את התיק לקביעה בפני שופט.

(הערה: ההדגשות אינן במקור אלא אם נאמר אחרת – א.נ.ח)