עטיה נ' מ. ד. אילת ואח'

פסק דין

1.לפנינו תביעה להשבת עובד לעבודה, ולתשלום פיצויים בסך 1,000,000 ₪ בשל הוצאת דיבה ופגיעה בשם טוב. הרב אשריאל מסעוד עטיה (להלן: "התובע") פוטר מעבודתו במועצה הדתית אילת (להלן: "הנתבעת") שם עבד כרב שכונה וכמשגיח כשרות; בעקבות שימוע שנערך לתובע, נמצא כי רבני העיר אילת (הנתבעים 3-2 להלן: "הרבנים") אינם סבורים כי התובע ראוי לשמש כרב. בהכרעה זו נבחן את הרקע לפיטורי התובע ובהתאם לכך האם הוא זכאי לסעד אותו תבע.

2.רקע עובדתי

התובע הינו רב שהוסמך על ידי הרבנות הראשית לישראל כדי לשמש רב אזורי, מוהל ועורך חופות וקידושין.

הנתבעת הינה המועצה הדתית בעיר אילת.

הנתבעים 3-2 הינם רבני העיר אילת. הרב משה הדיה (הנתבע 2) הינו הרב הראשי הספרדי לאילת והרב יוסף הכט (הנתבע 3) הינו הרב הראשי האשכנזי.

3.התובע התקבל לעבודה באמצעות ועדת בחירה של המועצה הדתית ביום 1.3.97. התובע נבחר כרב שכונה באילת בהיקף של חצי משרה ובהיקף של חצי משרה כמשגיח כשרות.

4.בתאריך 2.1.10 פנו הרבנים במכתב לתובע וביקשו לנוכח התנהגותו ופניות רבות שקיבלו כי יעביר אליהם בהקדם פלט שיחות נכנסות ויוצאות בטלפון הנייד שלו וכן רשימת מסרונים שקיבל ושלח.

5.בתאריך 26.10.10 כתב יו"ר הנתבעת, מר חביב חזיזה לתובע והזמינו לשימוע ביום 2.11.10 בעניין אפשרות סיום עבודתו מאחר ולאחרונה התעורר ספק בקשר להתאמתו לתפקיד. (המכתב צורף כנספח ב' לכתב התביעה). השימוע התקיים במועדו ונכחו בו יו"ר המועצה הדתית, יו"ר ההסתדרות במרחב אילת מר אבי אזולאי, הרבנים, התובע וב"כ הנתבעת עו"ד שרון חכמון. (פרוטוקול השימוע צורף כנספח ח' לכתב התביעה). לאחר השימוע כתבו הרבנים ליו"ר המועצה הדתית כי מבחינה הלכתית התובע אינו יכול לשמש כרב ועל כן הם ממליצים על סיום עבודתו במועצה הדתית. (המכתב צורף לתגובת הנתבעת לבקשה לסעד זמני).

בד בבד עם מכתב זה, הוציאו הרבנים מכתב שהופנה לועד בתי הכנסת באילת בו הודיעו כי התובע אינו יכול לכהן עוד כרב בבתי הכנסת בעיר, ולא למלא כל תפקיד רבני (המכתב צורף כנספח ט' לכתב התביעה).

6.בתאריך 3.11.10 הודיע מר חזיזה לתובע במכתב כי עבודתו מופסקת לאלתר. זאת לנוכח העובדה כי לא עלו יפה הניסיונות למצוא פתרון מוסכם לתובע. הכחשת התובע בקשר לקיום קשרים עם אישה בזמן נישואיו – לא התקבלה. כך גם לא התקבלו הכחשות התובע בנוגע לפגמים שנפלו בעריכת חתונות ובריתות. בנסיבות אלו ונוכח עמדת הרבנים, הוחלט כאמור על הפסקת עבודת התובע.

7.בתאריך 4.1.11 פנה התובע בבקשה לצו מניעה זמני כנגד פיטוריו. בדיון שהתקיים ב-21.1.11 הוחלט על איחוד הדיון בסעד הזמני עם התיק העיקרי. הצדדים הביאו עדיהם והגישו סיכומיהם.

8.טענות התובע

התובע טען כי יו"ר המועצה הדתית מר חזיזה, לא היה מוסמך לפטרו, והיה מקום בשים לב לטענות שהועלו כלפיו שהן הלכתיות במהותן, להביא עניין זה לגורמים רבניים כמו בית דין רבני או ועדה של הרבנות הראשית.

בבסיס השימוע שנערך לתובע עמדו שמועות שהופצו בקשר לקשרים של התובע עם אישה אחרת בזמן נישואיו. התובע טען כי לא הובאה כל הוראה שכזו האוסרת זאת מבחינה מנהלית. לא הובאו ראיות להוכחת קיומו של קשר כזה, וככל שהיו הן מבוססות על עדות שמיעה, או של מי שיש לו אינטרס, כמו גרושתו של התובע. התובע טען עוד כי מעולם לא קיבל את המכתב מהרבנים, שדרש ממנו להמציא את פלט השיחות והמסרונים .

בהזמנה לשימוע לא נכללו הטענות כלפי התובע כדי שיוכל להתגונן. דברים אלו מחזקים את המסקנה כי גמלה בליבו של הרב הכט ההחלטה, זמן רב לפני השימוע, כי יש לפטר את התובע ולכך הצטרף הרב הדיה.

עוד התברר כי התלונות בקשר לעריכת בריתות וחופות שלא כדין היו מספר שנים לפני השימוע, ומכל מקום לא הוכחו והן מלמדות על המשקעים שנותרו לרבנים בקשר לתובע ולכן לא היה מקום כי ייקחו חלק בשימוע. עוד טען התובע כי השימוע היה "מכור" מראש, כי עוד ביום השימוע, הפיצו הרבנים את ההודעה לבתי הכנסת בקשר לאי כשירות התובע לשמש כרב. בכך גרמו הרבנים לגירושו של התובע והרחקתו מהעיר וכן לכך כי התובע אינו יכול לעבוד עוד כרב.

בנסיבות אלו, ביקש התובע כי פיטוריו יבוטלו, הוא יושב לעבודה, וכן יינתן לו פיצוי בשל פרסום "כתב הגינוי", שבעטיו נפגע כבודו, הוא הושפל, ואין הוא יכול למצוא עבודה כרב בכל מקום אחר. התובע טען כי אף אם היו הרבנים רשאים לפרסם הודעה לציבור בדבר הפסקת עבודתו כרב, לא היה מקום לקבוע כי אינו יכול למלא כל תפקיד רבני.

9.טענות הנתבעים

הנתבעים טענו כי תפקידו של רב שכונה מחייב דוגמא אישית לציבור בכל הקשור לניהול אורח חיים דתי. מבחינה היררכית הוא כפוף לרב העיר, שהוא המנהיג הרוחני והפוסק העליון בכל ענייני הדת וההלכה במקום.