עזר (ריינברג) ואח' נ' קיפר ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית, בסך של 17,960 ש"ח, אשר הגישו התובעים נגד הנתבעים, ותביעה נגדית, בסך של 32,335 ₪, אשר הגישו הנתבעים 1-2 נגד התובעים. בקצרה אעיר, כי הנתבע 3 הוסף כנתבע לתיק בשלב מאוחר יותר, ומשתמעת מהסכמת הצדדים כמתואר להלן (וכן מהודעה שהגישו התובעים לתיק סמוך לפני הדיון שהתקיים) הסכמה כי פסק-הדין יחול אף לגביו.

דיון התקיים בפני ביום 2.5.2012, ובמהלכו, בשים לב לנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, בהסתמך על החומר שבתיק. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

אין חולק בעובדות הבאות: התובעים שכרו דירה מאת הנתבעים 1-2 למשך מספר שנים, ועזבו את הדירה במועד שהוסכם עליו בהתראה קצרה, בשעה שהנתבעים היו במקום מגוריהם הקבוע בחו"ל, והנתבע 3, אביו של הנתבע 2, הוא שייצג את הנתבעים 1-2 במעמד החזרת החזקה. הנתבע 3 חתם על מסמך, בו הוא מאשר כי הדירה הוחזרה לשביעות רצונם של הנתבעים 1-2 ולא תהיה להם טענה בקשר לכך. קדמו למעמד זה התכתבויות דואר אלקטרוני בין הצדדים, שהצדדים חלוקים על פרשנותם, אולם משתמעת מהם, לפחות באופן כללי, הסכמה של הנתבעים 1-2 כי הנתבע 3 ייצגם גם לעניין מצב הדירה (גם פרשנויות אחרות אפשריות, בין היתר לאור דברים אחרים שנכתבו בין הצדדים והקשר הדברים השנויים במחלוקת, ואין צורך להרחיב). באותו שלב, היו בידי הנתבעים 1-2 שיק בנקאי ושיק אישי לביטחון. שני אלה הופקדו, אולם השיק האישי חולל בשל ביטולו. השיק הבנקאי, בסך 2,960 ₪, נפרע.

בקליפת אגוז, טענת התובעים היא, כי הנתבעים 1-2 נתפסו בחתימת הנתבע 3 על האישור, וכי מאחר שאין להם טענה בדבר מצב הדירה והחזרתה, פעלו שלא כדין בהצגת השיקים לפרעון ובגביית השיק הבנקאי. בתביעתם הם דורשים החזר השיק הבנקאי, החזר הוצאות משפטיות שהוציאו, אבדן ימי עבודה, ופיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה להם.

בקליפת אגוז, טענת הנתבעים 1-2 היא, כי חתימת הנתבע 3 אינה מחייבת אותם, כאמור לעיל, ובעיקר, כי מצב הדירה היה בלתי-מתקבל על הדעת, נדרשו תיקונים וניקיון, והתנהגות התובעים גרמה להם להוצאות רבות הנלוות לכך. בתביעתם שכנגד הם דורשים כיסוי הנזקים וההוצאות הנלוות (הכוללות כרטיס טיסה הלוך ושוב מסינגפור לישראל, ייעוץ משפטי, אבדן יום עבודה, ופיצוי עבור עיכוב בהעמדת הדירה לשכירות ועגמת הנפש שנגרמה להם.

הנתבע 3, שכאמור צורף לתביעה במועד מאוחר יותר, לא הספיק להגיש כתב הגנה, וממילא התביעה נגדו נבלעת בתביעה נגד הנתבעים 1-2.

אעיר בשולי הדברים, ולא על דרך ההנמקה (שכן הוסכם כי פסק-הדין לא יהיה מנומק), כי גם בדיון הבלתי-פורמאלי הבהרתי לשני הצדדים שתביעותיהם מופרזות ללא יחס סביר לנזקיהם הנטענים, ומצאתי לנכון לחזור על הדברים גם עתה, לאור הפירוט דלעיל.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לקבוע, כי על הנתבעים 1-2 להחזיר לתובעים מחצית מהסכום שגבו בדרך של הצגת השיק הבנקאי לפרעון, ובסך הכל לשלם להם סך של 1,480 ₪, כשבכך יהיה משום סילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה.

הסכום האמור ישולם תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ב, 07 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: